במלחמת ההתשה נהרגו שש מאות בני אדם בצד הישראלי, ולמרות שהיא מוזכרת כמלחמה הנשכחת, הרי שלפחות היא נקראת מלחמה. האירועים הנוכחיים מאז ספטמבר 2000 נקראים בכל מיני שמות: אינתיפאדה, אירועים, לחימה בעצימות נמוכה וכולי, וזאת למרות שמספר הקרבנות עולה על האלף וממשיך לעלות מדי יום. וזאת ללא ספירה של קרבנות אמצעי ההרג הלא קונבנציונליים, כמו תאונות דרכים מכוונות.
נראה שיש הימנעות מכוונת מלקרוא לילד בשמו: מלחמה, ובשמו הכוללני יותר: מלחמה כוללת. מדוע אם כך נמנעים אמצעי התקשורת והפוליטיקאים הצמודים למוצא פיהם מלקרוא לילד בשמו? מדוע פיצוץ של מנהרת תופת מתחת למוצב הוא אירוע, ואילו התפוצצות פגז בעמדה של צה"ל שמקורו בתותח מצרי נקרא מלחמה?
נראה כי יש שתי סיבות לדבר:
האחת, הסמנטית יותר, שהאויב המכה בנו איננו קרוי מדינה, גם אם יש לו סממנים רבים של מדינה, כגון נציגויות, מעמד באו"ם, תקציב בחירות וכוחות מזוינים. אבל מכיוון שהיא איננה מדינה בכל מובן המילה, העימות עם האויב הזה נכנס להגדרה של טרור או פעילות לחימה או שחרור לאומי.
הסיבה החשובה יותר היא שהלחימה של הערבים ביהודים בארץ ישראל איננה מלחמה של הכוחות המזוינים, אלא זו לחימה של הרוב המכריע של האוכלוסייה הערבית כנגד כלל הישות היהודית, צבאית כאזרחית. הסממן העיקרי של המלחמה הזו היא חוסר אבחנה מוחלט של הלוחם הערבי בין אזרח לחייל, ואולי אף העדפה של פגיעה באזרחים כאמצעי לערעור החברה. לכל אחד מן השותפים הערבים בלחימה הזו יש תפקיד. ישנם שלובשים חגורות נפץ, ישנם שמכינים חגורות נפץ, ישנם שמתצפתים ומובילים, ישנם שמניחים מכשולים על כבישים, ישנם המובילים גבינה גדושה בחיידקים, וכמובן, הרוב אשר תורם להתעצמות הדמוגרפית בקצב הגבוה ביותר בעולם.
מבט שכזה על המלחמה הכוללת הוא מפחיד מדי עבור כותבי החדשות ועורכי מאמרי המערכת. הקישור הברור בין מלחמת ללא פשרות, ללא מעצורים מוסריים, של חמושים רשמיים תוך שימוש במודע בילדים המוציאים עפר מן המנהרה בתרמילי בית הספר, בילדות הבוחנות את עירנות חיילי המוצב, במפגרים אשר נשלחים לחצות את גדר המערכת, בירושלמים אשר מובילים מתאבדי נפץ לתוך בית קפה מעורר חלחלה באנשי הממלכה השביעית. התובנה כי המלחמה איננה עימות צבאי אשר ניתן לפתרו באמצעות ניצחון צבאי או דיון מדיני, אלא מלחמה חסרת פשרות שתכליתה השמדת הישות היהודית על כל חבריה, היא קשה לעיכול. התובנה כי כל פשרה או הסכם יביאו בעקבותיהם רק התעצמות ניסיונות ההשמדה לא עולה בקנה אחד עם עולם הערכים של עורכי העיתונים היהודיים, משני צדי האוקינוס. היא עומדת בסתירה לכל התובנה הדמוקרטית-ציונית כי סכסוכים ניתן לישב בדרך כלשהי.
יתר על כן, התובנה הזו מעוררת את הפלצות של זכרון ההשמדה בסגנון הנאצי, שנעשתה בגיבוי מלא של האוכלוסייה הגרמנית.
עצם ההקבלה בין כוונת ההשמד הנאצית לבין כוונות ההנהגה והאוכלוסייה הערבית, מעורר סלידה והתנגדות מובנת מאליה, שכן משמעותה איבוד התקווה לחיי שלום הבנה ושיתוף. חלומו של כל יהודי הוא גבול כמו שבין ארה"ב וקנדה, ואילו המציאות היא של
עתיד שכולו מלחמה חסרת פשרות כאשר בקצה המנהרה יש רק שהיד המצית מטען תופת.
הרי על זה, יותר מכל דבר אחר, נחלקת הארץ. בין אלו המאמינים כי הערבים הינם בסתר ליבם קנדים חביבים, לבין אלו המאמינים כי הערבים והאיסלאם הינם אחראים ישירים להכחדת כל עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה, מן היהודים בבוסניה ועד לברברים שבמרוקו. בין אלו המאמינים כי היסוד לחיים בארץ הקודש מצוי בהסכמה של הערבים שמסביב, לבין אלו שמאמינים כי אין לערבים את היכולת התרבותית לקבל את קיום הישות היהודית. בין אלו המאמינים לכזבים של סארי נוסייבה, לבין אלו המותחים קו ישר בין אמין אל-חוסייני, מייסד האיסלמו-פשיזם, דודנו יאסר עראפאת, והמוני בית ישמעאל התומכים ללא סייג בחמאס. כל עוד שהמחנה הראשון הוא השולט בממלכה השביעית, יאמינו הערבים כי עוד מעט לחץ, וישראל נהפכת.
מאידך, אם תגבר התובנה כי משא-ומתן עם הערבים על קיום ישות יהודית הוא מופרך מיסודו, ישנו סיכוי שהערבים יבינו שהפעם לא יוכלו לשחזר את מעשה הנאצים, ומלחמה כוללת איננה חד-צדדית, והישות הציונית היא כאן, לתמיד, ואז אולי יקרה אותו מהפך מחשבתי לו כולנו מייחלים.
______________
ד"ר יובל ברנדשטטר (MD) הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.