יוסי ביילין מעצבן, כי הוא שונה מרבים מאתנו. הוא משכיל. הוא תרבותי. הוא מסורק. הוא מלוקק. הוא נקי. מזגו נוח, דיבורו (הרהוט) רך. הוא לא יודע להתפרץ לדברי זולתו. הוא יודע להקשיב.
הוא מעצבן כי הוא צודק. הוא מעצבן כי הוא טועה. הוא מעצבן כי הוא מציב מראה מול הפנים שלנו ופתאום הוא מחייב אותנו- למעשה, כופה עלינו- להיווכח בכיעורנו. במקום לנפץ את המראה היא מנפצת אותנו.
יוסי ביילין מעצבן, כי בהוויה התזזיתית, האלימה והדורסנית, שבה "מפרפרים חיינו", אם לשאול, במקורב, ציור לשוני משפת המשורר, הוא משדר נינוחות ורוגע. הוא מכונן סדר יום פוליטי, מסודר ותרבותי, גם בהתקוטטות הפופוליטית שבה מבעבעים רבים מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת. שלוותו מסוגלת לפקוע את הסבלנות, להוציא מהכלים: גם כאשר לרבים כבר נשרף הכול - ליוסי כלום לא בוער.
הוא מעצבן, כי גם כאשר לוחצים עליו הוא אינו נלחץ וכאשר מקפלים אותו הוא אינו מתקפל. האיש רך למראה הוא לוחם-שלום קר רוח ועיקש.
יוסי ביילין מעצבן, כי הוא לא בדיוק עם הזרם והוא לא ממש נגדו. ובכל זאת - הוא לא יושב בחיבוק ידיים ובאפס מעשה על הגדר. הוא אינו צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים.
הוא מעצבן, כי הוא שמלאני לא נותן סיבות מספיקות להפוך אותו ליריב, אבל הוא די בעייתי כבן-ברית.
יוסי ביילין מעצבן כי הוא - קר כקרח - דווקא הוא מושך אש יותר מרבים אחרים.
הוא מעצבן, כי האגו שלו, אף שהוא סמוי מן העין, הוא מפכה גם במסתרים, בונבון עטוף בצלופן (בצלופח?).
יוסי ביילין מעצבן, כי במקום החם שבו אנחנו חיים, מזיעים תדיר כמי שזה עתה יצאו מסאונה, הוא נראה כמי שזה עתה יצא מסלון-כלות: זך, צח, ריחני, פוטוגני.
הוא מעצבן, כי הוא אינו מנהיג, הוא אינו כריזמטי, אין לו גייסות, אין - יש? - לו מעריצים. לא משתרך אחריו שובל של גרופיות. ובכל זאת, הוא אינו יורד מהכותרות.
יוסי ביילין מעצבן, כי הוא, "ילד שמנת" עם ה"בייבי פייס" שלו מסוגל לעשות מה שחזקים וקשוחים ממנו אינם מסוגלים - להזיז הרים, להעתיק סלעים. אתם תראו, יום אחד, כש"יוסי ילד שלי מוצלח" יהיה גדול הוא יהיה משהו, מישהו, ואז, אי אז, הוא יפסיק לעצבן אותנו.