כשביקרתי ביום ג', 18 בינואר 2005, בבית החולים 'הדסה' עין-כרם לא שיערתי שאקלע לסצינה הלקוחה מסרטים על האפלים שבמשטרים:
בעודי יושב במכוניתי במגרש החנייה של בית החולים, שמעתי לפתע רעש של מסוק מתקרב. רעם הלהבים החזיר אותי באחת לספטמבר 1984 עת הובאתי לבית חולים זה פצוע קשה לאחר שהמסוק שבו טסתי התרסק בבקעת הירדן. הייתי אז מג"ד בגולני, ובאסון הנורא נהרגו כל אנשי הצוות האווירי ושניים מלוחמיי. יתר החמישה נפצענו קשה.
שקוע בזכרונות הקשים, פניתי לעבר מנחת המסוקים, חרד שמא הגיעו עוד חיילים פצועים. על המנחת ניצב מסוק צבאי כשמנועיו פועלים ושום פצוע לא הורד ממנו. נשענתי על מכונית שחנתה לצד המדרכה והבטתי בנעשה. לפתע התקרב אלי שומר מחברת אבטחה ושאל: "מה אתה בדיוק מחפש כאן?" עניתי לו בקצרה: "כלום, סתם מסתכל". השומר הביט בי בקשיחות ופקד עליי לעזוב את המקום. לא הבנתי מדוע נאסר עליי להביט מרחוק במסוק, אבל כדי להרגיעו הצגתי בפניו תעודה של אל"ם במילואים. הוא המשיך בדרכו ולאחר כמה דקות חזר מלווה בשוטרת צעירה. השוטרת דרשה ממני לעזוב את המקום. סירבתי שכן האזור לא הוכרז כשטח סטרילי; לא היו מוצבים שם מחסומים; איש לא פינה מכוניות חונות ואף לא טרח לבדוק אותן; מכוניות המשיכו לנסוע סביבי; פועלים זרים ופועלים ערבים עבדו לא הפרעה על הגג הסמוך; מלבד איש היחידה לאבטחת אישים שהתרוצץ בשטח אחוז היסטריה, לא נראו מאבטחים אחרים; ליד הכניסה למנחת ניצבה עדת צלמים ללא הפרעה. בקיצור, לא הבנתי מדוע דוקא אני מהווה איום על המסוק. אחרי דין דברים הבנתי שנשיא המדינה עומד להגיע ואני מתבקש "לעוף מהמקום" כדברי השוטרת. זוג אזרחים שהגיע למקום עם תינוקת בעגלה כדי להיכנס למכונית שעליה נשענתי, נדרש גם הוא "להכניס את התינוקת ולעוף מהמקום במהירות".
בעוד השוטרת מחליטה לעכב אותי כמסוכן לציבור, ולאחר שעמדתי על דעתי שזאת זכותי לעמוד בשטח ציבורי כמו כל אחד מהעוברים והשבים, הגיע כבוד הנשיא ברכב סגור עם חלונות כהים, עלה למסוק והמריא לביקור בקבר יתרו ולפגישה עם עזאם עזאם. את זאת למדתי מבדיקה בת שתי שניות באתר האינטרנט של גלי צה"ל. כבוד הנשיא המריא לדרכו ואילו אני נותרתי מושפל כשכבודי נרמס, וזכויות האזרח שלי וחירותי מופרים בגסות על-ידי אנשי ביטחון היסטריים, אטומים וקהי חושים. לא נפגעתי בגלל שכך דיברו אל קצין בכיר שנפצע פעמיים במלחמות ישראל. לא נפגעתי בגלל שהושפל אדם בן 56 שמשרת עדיין במילואים. לא נפגעתי בגלל שלאחר שנתיים בהן הייתי יועצו של השר לביטחון הפנים, אני מהווה סיכון ביטחוני. נפגעתי כי פגעו בזכויות האזרח שלי.
אם חיי הנשיא בסכנה, אז בבקשה - שינחיתו את מסוקו במנחת רחוק מן העין. אם יש התרעות על חייו, שיציבו מאבטחים נוספים ויבודדו את האזור אליו הוא אמור להגיע. רק במשטרים אפלים אוסרים על אזרחים להביט מרחוק על רכבו של הנשיא. אם כך מתנהגים לקצין בכיר, אני לא מעז בכלל לחשוב מה עובר על סתם אזרח סקרן, שמביט על מסוק צבאי שממומן ישירות מהמסים אותם הוא משלם.
בהזדמנות זאת אפשר גם לשאול: מדוע בכלל צריך מסוק תובלת סער צבאי להטיס את הנשיא, את עוזריו ואת עדת הצלמים לקבר יתרו. לתומי חשבתי שלצה"ל יש בעיות תקציב שבגינן מקצצים בשעות אימון חיוניות לטייסים ובהקצאת מסוקים לאימון חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות.
כבוד הנשיא, אני מניח שאינך מתעסק בקטנות כגון עינייני אבטחתך. לזה יש לך שליש צבאי בדרגת תא"ל וחבורת אנשי ביטחון מנופחים מחשיבות עצמית. אבל אולי כדאי שתתעניין לפעמים, שמא בשם ביטחונך האישי, רומסים כאן זכויות של אזרחים. נשיא שמכבד את עצמו היה יורד מרכבו, מחייך ומנפנף לשלום לאזרחיו, ועולה אחר כבוד למסוק. הרי אם נתבקש, נגן עליך בגופנו כמו שראוי לעשות למען נשיא של מדינה דמוקרטית, שאוהב את אזרחיו.
