במדור המשפט באתר זה התפרסמה ידיעה על "אירוע מיוחד" וזו לשונה:
"במלאת יובל לפסק הדין התקדימי הנודע בפרשת בראון נגד מועצת החינוך בארה"ב יגיע עו"ד ג'ק גרינברג למפגש עם סטודנטים באוניברסיטה העברית; בפסק דין זה הורה בית המשפט העליון האמריקני על ביטול ההפרדה בין בתי הספר לשחורים וללבנים".
אכן פסק דין בראון הוא תקדים משפטי וידוע מאד. פסק דין זה שימש ומשמש גם היום בסיס רעיוני לכל הקבוצות המאמינות כי באמצעות פסיקת בית המשפט ניתן לפתור סכסוכים חברתיים.
אמונה זו, בכוחו של בית המשפט, קנתה לעצמה אחיזה איתנה בקרב ארגונים רבים בארץ. כל אלו שמאסו בהפגנות, שביתות שבת, מאבק בתקשורת, בחינוך ובעשייה פוליטית אפורה, מצאו בבית המשפט את הפתרון האלגנטי. אין צורך להזיע ואין כל צורך לפנות להמון העם הנבער ולשכנעו בצורך בשינוי חברתי כזה או אחר. כל שנדרש הוא פניה זריזה ומחושבת לבית המשפט העליון והמלאכה תעשה מאליה.
בהקשר זה חייבים להזכיר את התנועה לאיכות השלטון,האגודה לזכויות האזרח וארגונים דומים נוספים.
נראה לי כי שנת היובל לפסק דין בראון היא זמן נאות להזכיר לכולנו כמה אמיתות כואבות. פסק הדין המפורסם לא גרם בפועל לשינוי חברתי כלשהו. ההלכה התקדימית הנועזת לא הביאה לנכונות ציבורית ממשית למיזוג הגזעים בחינוך ובתחומים נוספים. הממשל האמריקני באותן שנים לא עשה דבר כדי לכפות את פסיקת בראון, ועד אשר לא הבינו ארגוני השחורים בארצות הברית כי לצורך ביטול ההפרדה הגזעית בחינוך יהיה צורך במאבק חברתי, אולי לא אלים, אך ממשי מאד, לא חלה כל התקדמות להגשמת המיזוג בחינוך, כמו גם בנושאים נוספים הקשורים בזכויות השחורים בארצות הברית.
במבט הסטורי אולי, פסק דין בראון הינו ההוכחה הממשית ביותר לכך שבמאבקים פוליטיים וחברתיים אין קיצורי דרך, אין נוסחאות פלא, ולא נתן למצוא מרפא לחברה כלשהי באמצעות פסיקת בתי המשפט. ניתן להוסיף, כי אין זה נכון להטיל על בית המשפט את תפקיד מורה הדרך והחלוץ במאבקים חברתיים.
איני מצפה מארגונים שהריצה אחר פסיקת בית המשפט העליון, בכל נושא, היא תמצית קיומם, להכיר בעובדה זו. בעבר חשבתי כי האכזבה הבלתי נמנעת שיחושו רבים המצפים לשינוי חברתי, מתוצאות הפניות לבתי המשפט, אכן יפחיתו את היקף הפניות ובכך יינתן סיכוי למאבקים חברתיים חיוניים. גם תקווה זו התבדתה.
אין נלחמים בשחיתות ובנורמות מושחתות אלא פונים לבג"ץ כי יבטל מינוי מסוים או יעמיד לדין איש ציבור פלוני. אין מתנהל כל מאבק אמיתי על שוויון זכויות המגזר הערבי בישראל, אלא כל המאבק מתועל למאבק משפטי, חסר חשיבות, אם תזכה משפחה ערבית אחת לגור בישוב קהילתי שכל תושביו יהודים.
אין מתקיים מאבק תרבותי על צביונה היהודי של מדינת ישראל, אלא, כתחליף עלוב, נערכת סדרת מאבקים משפטיים שוליים על סוגיות שוליות יחסית כמו פתיחתו או סגירתו של כביש בשבת בעיר אחת ומעדנייה לא כשרה בעיר אחרת.
מעבר לכך שאיני סבור כי בתי המשפט הם הזירה הנאותה לניהול מאבקים חברתיים, אני סבור כי מאבקים חברתיים ותרבותיים בחברה דמוקרטית, הנערכים על-פי החוק, אך תוך מעורבות ואכפתיות של הקבוצות השונות, יש להם ערך בפני עצמו. יש ביכולתם להשביח את ערך הדו שיח החברתי ולהקנות איכות אחרת למערכות היחסים בין קבוצות חברתיות ואף בין פרטים. רדידות הוויכוח והשיח הציבורי בישראל הם תוצאה בלתי נמנעת של ניוון הפעולה הפוליטית והחברתית.