אמר מאן דהוא שעם אשר איננו יודע את ההיסטוריה שלו, סופו שיחזור עליה. מכיוון שיש עוני משווע של ראיית ההיסטוריה של העם היהודי רציתי להאיר את המקבילות.
מלכות ישראל המאוחדת הוקמה לפני כשלושת אלפים שנה על-ידי דוד המלך לאחר תקופת התנחלות של כמאתיים שנה. מלכות דוד ושלמה נמשכה לא יותר משבעים שנה, ואז התבקעה, לאורך קוי ההפרדה השבטיים שהיו קיימים לפני ימות השושלת הדוידית.
מעשה ההתנחלות של היהודים בארץ ישראל בעת החדשה הוא כמאה ועשרים שנה. מתוכם חמישים ושש שנות ריבונות, ושלושים ושמונה שנות שליטה על כלל ארץ ישראל המערבית. לפיכך, איננו רחוקים מהישגי אבותינו, ורק את בית המקדש עדיין לא הקימונו מחרבותיו. יש בג"ץ וסנהדרין, אז בינתיים הכל בסדר.
שבטי ישראל העיקריים היו יהודה, שמרכזו בחברון, ואפריים, שמרכזו בשכם. דוד, אשר ביקש לאחד את העם בחר בירושלים, אשר היתה עדיין בידי היבוסים, בנחלת בנימין, הקטון שבשבטים, ואותה הפך לעיר הבירה המאחדת.
אלא שכעבור כשבעים שנה התבקעה המדינה המאוחדת לשתיים, יהודה, וישראל, על רקע השליטה בהר הבית, והשליטה במכמני הרוח של העם. ישראל, היא שבט אפריים ונספחיו, נעלמה ואילו יהודה שרדה עד היום הזה.
כיום התופעה כמעט זהה. יהודה, שמרכזה בירושלים ובסביבתה הקרובה (חברון, קרית-ארבע, בית לחם, אפרת, גוש עציון, הר חומה, הגבעה הצרפתית, גוש אדומים, כוכב יעקב, רמות, פסגות) וישראל (ממכבים ומערבה).
יהודה טוען לבעלות על מכמני התרבות היהודית, המשיחיות היהודית, לבעלות על הארץ היהודית, לזכות נתונת-אלוה לגאולת הארץ, ומדינת דמוקרטיה ליהודים. לישראל אלוהי הכסף והפיננסים, תרבות הרייטינג והפרסום, הנהייה אחרי תרבויות הנכר והתיאטרון החושפני, האוניברסליזם ומדינה יהודית, אך דמוקרטית.
ההתנגשות בין שתי השקפות העולם של יהודה וישראל מגיעה לנקודת ההתבקעות בימים אלו, מסביב לשאלת ההנתקות. משמעות ההנתקות ליהודה הוא עקירת יהודי מאדמתו, ממצוותיו, והכרה בזכותו של עם אחר על נחלת אבותיו.
משמעות ההנתקות לישראל הוא ניצחון האוניברסליזם הגורס כי אין קדושה לשום דבר, לא לארץ, לא לערך, ולא לתרבות, כי אם ליחיד בלבד. ואם מחיר הדבר מלחמת אחים נגד יהודה, אין דבר, כי יהודה איננה אח, יהודה הוא יריב. ואם מדובר בשיתוף פעולה עם ארם כדי לתקוף את יהודה, (במקרה המודרני פריסת חיילי ארגון הרצח הפלשתיני בערי יהודה) גם זה מקובל. ואם מדובר בפירוק כוחה הצבאי של יהודה (פירוק המסגרות של ישיבות ההסדר) או הריסת בתיה של יהודה (מאחזים) או הרס מנהיגותה של יהודה (המסע כנגד רבני יש"ע, המסע כנגד מנהיגות יהודית בליכוד) הרי זה משובח, בפי התקשורת של ישראל.
אין לנו אלא לקרוא את ספרי מלכים ודברי הימים, להחליף שמות, וההיסטוריה מתרחשת לנו מחדש מול עינינו המשתאות. אבל אני אופטימי. אם בעבר היו בישראל שני שבטים שולטים אשר נחלקו לשתי ממלכות יריבות, הרי כיום ישנם שלושה שבטים, יהודה, ישראל, ויוצאי חבר העמים.
אלו האחרונים הינם שבט מיוחד. רגלו האחת בישראל, חילוניות, הישגיות חומרית, שליטה במדע וחולשה יחסית ביהדות. אבל רגלו השנייה עמוק ביהודה. השבט הזה יודע בדיוק מה משמעות של היות בגולה, של היות הזר, של היות חסר בית. השבט הזה יודע בדיוק מה משמעותה של ארץ, טריטוריה, שייכות, אחוות העם. השבט הזה רואה ביהודה וישראל את ביתו, ואת הטוען הנוסף לארץ, האומה הערבית, כפולש מסוכן. לשבט הזה אי אפשר למכור את הלוקשים של אוניברסליזם ואחוות עמים ומזרח תיכון חדש.
את השקרים הללו הם הואבסו עוד בגן, בקומסומול, וירקו בסלידה ברגע שניתן הדבר. הם מאמינים בדמוקרטיה, אבל רק ליהודים, שכן הם למדו משחר ילדותם כיצד יכולות מילים גדולות להיות גם נבובות, גם מסוכנות, וגם להצדיק רצח המוני.
בשבט הזה, שאליו ניתן לצרף במידה מסוימת גם את השבט האתיופי, אני שם את מבטחי. הם הדבק אשר ימנע את הביקוע. בזכותם ישראל ויהודה יתגברו על האתגרים והמתחים, וימשיכו לחיות ביחד, כאחים, ולרשעים לא תהי תקווה וכל הרשעה כענן תכלה.