"לי לא היתה סבתא"

קראתי לא מכבר את מאמרו של מאיר אינדור "נחמת הקצטניק". מאיר, מראשי אלמגור ארגון נפגעי הטרור, מספר על אביו שהיה קצטניק באושוויץ והופיע בחלומו. מאיר אולי תספר לנו מעט על ק. צטניק מאושוויץ. כולנו, לפחות הדור השני לשואה, שמענו משהו... קצטניק, ק. צטניק, מתבלבל לי.,"בית הבובות", "המיליון השביעי", "לא עוד" מהמילון: קצטניק - כינוי בגרמנית לאסירים היהודים במחנות ההשמדה. נכנסתי אל אגף השואה בספריה העירונית, ועיינתי ב-"המיליון השביעי" של תום שגב הפותח בטריפ של ק. צטניק, אסיר אושוויץ, שחי מאז השחרור באובססיה מפחד המיליון השביעי. ק. צטניק שהיה שנתיים באושוויץ, אימץ לעצמו כינוי דומה לכינוי אסירי אושוויץ תוך שהוא מוחק מהתודעה את שם הולדתו דינור. ומי שירצה יוכל לבקר בתערוכה במוזיאון החדש לתולדות השואה שייפתח במרץ בירושלים, שם יוצג אלבום התצלומים המתעדים את הגעתו של טרנספורט היהודים לרציף מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הסלקציה, וההכנות להשמדה. ביום השואה האחרון הוקראה בכנסת צוואת אימי שנמצאה קבורה באדמת גטו שאוולי שבליטא. בצוואה הוזכרו שמות בני המשפחה שנשארו קבורים באדמת אירופה. לי זה לא מספיק. אז כשנכתבה הצוואה ונקברה באדמת הגיטו יומים לפני הטרנספורט האחרון. אמי לא ידעה שהיא תשאר בחיים, מכול המשפחה, לבדה. מעולם לא פגשתי את דודיי ודודתי, אחיי אימי, ולא את הסבא והסבתא. אומרים לנו - לכל אחד יש שם. הם היו יותר מסתם שם, ואני לא יודע. אני רוצה לשמוע יותר. לראות, לגעת. כשאתה ילד, כמה כיף שיש סבתא שמספרת סיפורים לפני השינה, שמניחה יד קמוטה חמה על המצח. לי לא היתה סבתא, וגם לא סבא, גם לא מצד אבי, וכמה אימי יכולה לספר. וכשהיא מספרת יוצאות הדמעות ולא קל. היא היום בת 86 וחולה, ופעם כשהייתי צעיר לא רציתי לשמוע. היום כשאני מבקש והיא מתחילה לספר יוצאות הדמעות בזויות העין. והלב. הוי הלב החולה שכבר לא צעיר. לי לא היתה סבתא.