עלייתם של יהודים לארץ ישראל ניצבה בראש יעדיה של התנועה הציונית. קיבוץ הגלויות היה מרכיב עיקרי בחלום הציוני. עם הקמת מדינת ישראל החלו לעלות ארצה המוני יהודים, וקבלתו של חוק השבות ב-1950 קבע רשמית את זכותו של כל יהודי לעלות לארץ ישראל ולהתאזרח בה. שופטי בית המשפט העליון הדגישו לא אחת את הסיסמה "ושבו בנים לביתם", בדיונם על חשיבותו של חוק השבות, והבליטו את הצורך במתן המפתח הציוני לכל החפץ לקחת חלק במקרם החיים הייחודי לנו.
העלייה הרוסית שהחלה בשנות ה-80' וה-90' המוקדמות, ואשר כללה יותר ממיליון יהודים, הייתה האינטנסיבית ביותר מאז קום המדינה, ונולדה מתוך בריחה מהדיכוי והאנטישמיות בברית המועצות הסובייטית. השתלבותם של יהודי רוסיה לא הייתה קלה. יש שיטענו כי אף קשה מידי. עם זאת, מעבר לבעיותיהם הכלכליות של העולים החדשים, אחד הקשיים המרכזיים שנולדו מתוך המציאות הישראלית, היא דווקא הגזענות מבית. הגזענות כלפי בעלי המבטא השונה, בעלי אורח החיים הייחודי, וכנגד מי שאינו מצטייר בדמותו של הישראלי הקלאסי. ניגוד גמור למטרת המייסדים והשקפתם.
לפני כשבוע הקדיש העיתון "לוס אנג'לס טיימס" כתבת מגזין נרחבת לתופעת העולים היהודים שחזרו לרוסיה. אין זו טעות: הייתה זו כתבה על אלה שעזבו, נזורו, יצאו מגבולות מדינת ישראל - חזרה אל חיי אי-הוודאות. אלה צ'ודנובסקייה, לשעבר תושבת תל אביב והיום מתגוררת במוסקבה, השמיעה באוזני הכתב האמריקני משפט אשר שיקף לדעתי את אחת הבעיות האקוטיות והחמורות שיודעת החברה הישראלית בימים אלה. לדבריה, "פה, ברוסיה, אף אחד לא מצביע עלי ואומר 'היא רוסייה', כמו שעשו בישראל. אני יותר בטוחה ביהדות שלי. בישראל, תמיד הייתי 'הרוסייה', כאן אני יכולה פשוט להיות יהודיה".
אין ספק כי דבריה של אלָה מצמררים ומעלים סימן שאלה רחב ומורחב מעל ענן שאיפותינו לביסוס חברה שוויונית במדינת ישראל. נראה כי כולנו אוהבים לשמור על זכויות האחרים, ולהתרברב על כוחה של מדינת ישראל כקיבוץ גלויות אחד גדול. אנו לעולם לא שוכחים להזדעק בגין כל תופעה של אנטישמיות בעולם, אך לצד כל אלה, נראה שאנו לא עושים די למיגור תופעות הגזענות בישראל. בבית. ובלא לשים לב, אנו פוגעים אך בעצמנו. עיון קל בתגובות הגולשים ["טוק-בקים"] במסגרת כתבות אתרי החדשות העוסקות בתופעות הגזענות בישראל, רק ימחיש את עוצמת הלהבה ששורפת את הצל החברתי שנעלם בידנו. התגובות מצביעות על פילוג חברתי קשה, וראיית עולם המשקפת את השסע האנושי הרב אשר נוצר כתהום בלב החברה הישראלית.
ביום 25.01.2005 נערך דיון בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת בנושא גילויי הגזענות כלפי העולים. אחת המסקנות של חברי הוועדה: "החברה הישראלית גזענית ומפלה עולים חדשים, בעיקר ממוצא רוסי ואתיופי". כך נכתב. כך נאמר. היה זה רק סימן בודד למגמה שמתגברת בעוצמה. עם זאת, לא היינו צריכים את דברי הוועדה בכי להיווכח במציאות חברתית מעוותת מיסודה. המשפט האכזרי: "פה זה לא רוסיה, תעוף מפה'", חוזר כריטואל לא פעם, בקרב חברי הקהילה של העולים החדשים. כך לפחות, על-פי עדויות. ומה אנו עושים? מלבים את האש. מחזקים את הפערים. מי היה מאמין שהעם היהודי שנרדף כל שנות הישרדותו באירופה ידבר בלשון מבדילה וגזענית אל בני עמו שלו.
נכון, קיימים לוחמי חירות ושוויון בחברה הישראלית. קיימים רבים שתופעת הגזענות קשה להם. קיימים "גלדיאטורים חברתיים" בפינות הרחובות הסואנים. אף-על-פי-כן, תופעת הגזענות קורמת עור וגידים, הולכת ותופסת תאוצה. אל לנו לתת יד לאנשים הפוגעים באזרחים טובים כמו אלה צ'ודנובסקייה שנאלצו לעזוב את מדינת ישראל בכדי לברוח מ"גל ההטרדות", כלשונה. יש אפוא בכדי לדרוש הגדרה מחודשת למושג הגזענות, במטרה לאפשר אכיפת הענישה כנגדה, ולפעול כנגד אותם אזרחים הסוברים כי "ישראליותם" - שווה יותר מיהדותם של אחרים.
____________________
המחבר הינוט סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה;
יו"ר ארגון YADI International
Youth Active Diplomats for Israel