לגרש אותו. אין דרך אחרת. זאת היתה טעות, מבראשית, להרשות ליאסר ערפאת להגיע לארץ ישראל, ביחד עם עשרות אלפי חייליו. אבל עתה צריך לתקן את המעוות.
רק מוחם הקודח של אנשי מחנה השמאל הרדיקלי, הבלתי שפוי, יכול היה להעלות על דעתו שיאסר ערפאת מתכוון ל"עשות שלום". הוא אף פעם לא התכוון לכך - והוא אף אמר את הדברים בגלוי בנאום שהוא נשא ביוהנסבורג, מיד לאחר קבלת "פרס נובל לשלום", ביחד עם שני החתנים האחרים שהגיעו לשם כך ממדינת ישראל הריבונית, מחזיקים זה בידו של זה, כדי שהאחד לא יקדים את רעהו בכניסה לפנתיאון הטיפשות והסיכלות שלא היו עוד כמותם.
הסכמי אוסלו המבישים, מפירות הבאושים של שמעון פרס ויוסי ביילין, מי שגררו באפו את יצחק רבין אל עבר מותו, צריכים לעבור אף הם מן האיזור הזה, ולהציב את מחולליהם, אנשי השקר והמירמה, על אנדרטה גבוהה-גבוהה, כמי שהמיטו על העם היהודי את הגדול באסונותיו מאז שהחלה שיבת ציון.
אין דרך אחרת. רק סילוקו של יאסר ערפאת, איש הדמים הארור הזה, האיש שמוביל מהלכי טרור נפשעים ללא ליאות מאז ה-13 בספטמבר 1993, יכול, אולי, לשנות את כיוון הדברים. לא צריך לפחד. לא ממדינות אירופה, ולא מן הטיפשים היושבים בוושינגטון. יותר מדי זמן הבלגנו. אין לנו עוד כוח. אף עם בעולם כולו לא היה נוהג כמונו, היהודים, באותה מידה של איפוק מטורף.
זאת מילחמה על עצם קיומנו. צריך להבין את זאת. אין עוד מקום להמשיך לדבר על "פיתרונות מדיניים". אין שום סיכוי לכך. ג'ורג' בוש, הנשלט בידי אנשי הנפט הסעודי, יכול לומר את מה שהוא רוצה. לנו צריך להיות סדר יום שיש בו כדי לשמור חיינו. המילחמה היא על הבית. לא פחות. אם ניכשל בה - סופנו לא יאחר לבוא.
צריך לחזור לתורת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. הוא אמר את הדברים לפני 68 שנים. והאמת שבהם, לא נס ליחה גם בעצם הימים האלה:
"... על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק…כשבקיר הברזל נסתמה כל פירצה, רק אז מאבדות את השפעתן הקבוצות הקיצוניות…ורק אז עוברת ההשפעה לקבוצות מתונות יותר...
במילים אחרות - הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד, הוא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות ההסכם בהווה..."
רק אם נצליח להראות לכל העולם, ובמיוחד לערבים, שעוד כוחנו עימנו, ייתכן שהערבים יחדלו מן הניסיונות לגרש אותנו מכאן, והאומות האחרות יפסיקו להתייחס אל מדינת ישראל כאל אפיזודה. כל דרך אחרת - נועדה, מראש, לכישלון. הבריחה של אהוד ברק מדרום לבנון כבר הוכיחה זאת. נסיגה לקווי שביתת הנשק משנת 1949 בוודאי שלא תביא שלום. היא רק תעודד את אויבינו להמשיך במאמץ לסלקנו מפה.
גם ב"הצעת השלום" של הסעודים אין, כמובן, שום בשורה. נסיגות אינן מביאות שלום. הנוסחה של "שטחים תמורת שלום" שגורה רק בפי נביאי השקר של מחנה השמאל הישראלי, שאף פעם לא חדל מלהוביל נבואות-שקר. עוד בתקופתו של סטאלין, רוצח המיליונים, התגלה פרצופם האמיתי. גם אז הם כינו את עצמם בשם "מחנה השלום".
הערבים, כמי שמובילים כיום את מסע הדה-לגיטמציה של העם היהודי, בוודאי שלא מתכוונים לעשות עימנו שלום. הדת האיסלמית בכלל לא מכירה ב"הסכמי שלום" עם לא-מוסלמים. לכל היותר הערבים יהיו מוכנים להסכמי הפוגה ("הונדה") - ולכן עלינו לומר להם ולכל המדינאים הצבועים מאירופה, אלה שבארצותיהם האנטישמיות המכוערת הרימה ראש בעת האחרונה, בעזרת הערבים, שאנחנו לא מתכוונים לוותר על מקומנו בארץ ישראל.
הריבונות היהודית צריכה לחול על כל ארץ ישראל המערבית - גם אם שמעון פרס רואה ב"הצעת השלום" הסעודית בסיס למשא-ומתן. אין בה מאומה. יש בה רק ניסיון להשלות את עמי העולם כאילו שהשלום תלוי רק בהסכמת היהודים לסגת מעוד שטחים ב"פלשתינה".
גם את הצ'כים רימו כך ערב מלחמת העולם השניה. המלחמה לא נמנעה - אבל מי ששילם את עיקר המחיר היו היהודים שהובלו לכיבשנים כמעט ללא התנגדות.
אגב, זה, פחות או יותר, מה שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, עושים כעת, למרות צה"ל הגדול והמפואר: מניחים לאחרים להוביל אותנו לעבר אובדננו. ללא התנגדות. תוך מתן אמון באשליות - ובשקרים של שמעון פרס, יוסי ביילין ו"חבריהם לדרך" .
רק הכרעה צבאית תביא שלום. שום דבר אחר לא יצלח. הגיע הזמן שנבין זאת. זאב ז'בוטינסקי הבין את זאת לפני שנים רבות.