יוני בן-ארצי הוא אחד מסרבני השירות בצה"ל המפורסמים של השנים האחרונות. הוא סרב להתחייל לצה"ל, ולו באופן סמלי, ארבע שנים נאבק נגד גיוסו, כולל שנה וחצי במאסר - כל זאת מהטעמים, שהוא מכנה אותם "פציפיסטיים" ("הארץ", המוסף, 5.3.2004).
ישראל בשבילו זה רק עוד מקום בעולם, אין הוא מרגיש אליה שייכות מיוחדת ומוכן לוותר על המגורים בה. על-פי התיאוריה של בן-ארצי, צה"ל הוא צבא מיותר, כל הצבאות מיותרים וכל קציני צה"ל בכירים הם פושעי מלחמה: "...אני אומר, שאם מחר בבוקר יפרקו את צה"ל, יקרו רק דברים טובים." כמובן, כל הדרכים בסוף מובילות לתיאורית "שטחים-תמורת": ישראל מדכאת את הערבים בשטחים ורק בגלל זה מתפוצצים המחבלים המתאבדים.
יתרה מזאת, הוא גם חושד, שממשלת ישראל מארגנת פעולות טרור על-מנת לעזור להסברה הישראלית, כמו הפיגוע, שהתרחש ביום פתיחת המשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג, שלדעתו היה פרי תכנונו של אריאל שרון. לגבי המחבלים המתאבדים: "אמות מידה של מוסר הן דבר גלובלי. לגבי המחבל המתאבד, השאלה שעולה אצלי היא זו: מה אני עשיתי, שהביא אותו לעשות את זה?"
המלה "אני" בברור משמשת כאן הכיסוי למלה "אתם". אתם, הישראלים הרעים, אשמים בכל הצרות, לא כמוני, הפציפיסט הזוהר והמושלם. בשפה הישראלית השתרש הביטוי "יפי-נפש" ביחס לחלק המלוקק ביותר של המחנה "שטחים-תמורת" - תחילה בלגלוג, אחר-כך הם עצמם אימצו את הכינוי והחלו לשאת אותו בגאווה. ברם, יוני בן-ארצי איננו יפה-נפש, נפשו מכוערת ומורעלת בתיאוריות טריטוריאליות של המלחמה, המלמדות אותו, שישראל היא הכובש הרע והערבים הם הנכבש טוב, בלי להעמיס עליו מידע ולגרום לו לשאול שאלות.
הוא בשום אופן אינו סובל מתופעת "השנאה העצמית", כפי הביטוי החביב על רבים מחבריי למחנה הימין דווקא; מדובר בנרקיסיסט, שאהבתו היוקדת כלפי עצמו אינה נופלת מזו של בן-דמותו מהמיתולוגיה היוונית. אם באמת הוא שונא מישהו - אלה האנשים האחרים, אותם הוא מאשים בכל החטאים, על בסיס סיסמאותיו הנבובות.
עבור הגאווה הנרקיסיסטית שלו הוא שילם מחיר כדאי: שנה וחצי של מאסר בתנאים מצוינים, שבהם הוא קרא ספרים ושיפר את כושרו הגופני - בזמן שבני גילו עשו כושר גופני בלוחמה נגד מחבלים. כעת הוא נחוש במחשבה, שהוא הטוב, הוא שלם עם מצפונו, לא חשוב מה יקרה, העיקר הוא עשה את שלו...
יש כאלה ממהרים להאשים את מערכת החינוך ולדרוש עוד תוספת שעות ללימודי אזרחות ומורשת, לסגור את הסרבנים בכלא לשנים רבות מספור ו\או לשלול מהם חלק מהזכויות הניתנות כדבר המובן מאילו לכל אזרח במדינה. העיקר, לא שוכחים את יצירת הסימטריה המקודשת בסיסמאות: הגינוי לסרבנות "משני הצדדים".
כל תופעה כזו היא תופעה בפני עצמה, יש לה שורשים, סיבות, מאפיינים וביטוים משלה, אלא תרבותנו כרגיל, מסתפקת באיתור מילות מפתח כדי להשעין עליהן את משפטי המחץ התקינים-פוליטית האסטטיים והסימטריים: "הלאה הקיצוניות משני הצדדים", "נגד הסרבנות משני הצדדים", "סיקול גורר פיגוע", "ערבים ומתנחלים", "שטחים תמורת שלום"...
כל גיבובים האלה של הסיסמאות הרחפניות, בתוספת שחיתות השלטון, יוצרים תחושת זיוף, אשר משפיע על הצעירים יותר מכל שיעורי האזרחות יחד, כולל תגבור. הצעירים מרגישים את הזיוף, גם אם אינם מנסחים אותו במלים האלה ואינם מגדירים אותו ככזה, הם קולטים אותו בחושים המולדים, שטרם התנוונו לחלוטין בגיל 18.
אין להם דרך אחרת לברוח מהזיוף, זולת השימוש באותם הכלים, שהם למדו מהחברה: למתוח את הזיוף עד הקצה האפשרי. הזיוף, שהם הגיעו אליו, הם עשויים אולי לחוש ולהבין מתישהו בעתיד - בינתיים הם נהנים מהאשליה של לגימת המים הזכים ממעיין הדעה המקוצנת.
אם אני אחפש להם איזשהו "צד שני", ולו למען הסימטריה התקנית, אמצא אותו כנראה באותם החיילים, שניגבו רקטום בווילון של הבית הערבי, שעל גגו שמרו. כלומר, ברור שיש הבדל רב ביניהם, בכך שאלה בכל זאת חיילי צה"ל הקרביים המגינים על המדינה, אבל באותו רגע קריטי ונמהר, שהם יורדים לשפל של התעללות לשם התעללות, אלה ואלה מקבלים בסיס משותף: את המסרים המזויפים, שהם קלטו, הם לוקחים עד הקצה האפשרי של הזיוף.
ישראל היא השדה הנוח ביותר לתרגל בו את "המאבק הצודק". צעירים לובשי חולצות אדומות עם פרצופו של הרוצח ארנסטו גווארה (בתחפושת הזו ממש יצא מהכלא אחד הסרבנים) יכולים להרשות לעצמם למחות נגד "הכיבוש" ולמען "הצדק ההיסטורי" שבהנצחת המלחמה נגד ישראל, לנענע גדרות, לצעוק על אלופים "פושעי מלחמה" ולדרוש את פירוקו של צה"ל - מה כבר אנחנו יכולים לעשות להם?..
יש פיוטיות במהפכנות, מאבק נגד המוסכמות החברתיות, הליכה לכלא ואובדן זכויות - כל זה יוצר תחושה של חיים פורצי גבולות, מחוץ לביצה הרוטינית, שייכות למועדן הטובים, היפים והאמיצים. למה לא לשחק בארנסטו "צ'ה" גווארה, אם זה לא יותר מדי קשה?
הרי הם אינם נמצאים באחת המדינות הנראות באמת כמו שהם מתארים את ישראל - לו היו שם, כלל לא בטוח באיזה צד הם היו, אל נוכח הסכנות של המחאה נגד מדינות העוול האמיתיות. בישראל אפשר לשחק מהפכן בהשקעה נמוכה נושאת תשועה: פרסום, ניפוח האגו, הערצת החברים, כרטיס כניסה למועדונים חברתיים אקסקלוסיביים.
כמו שזה קרה כבר לקומוניסטים של שנות החמישים, גם חלקם של אלה עשויים להתאכזב מהאלילים הנוכחיים וייקח להם זמן רק להתנקות מהזוהמה, בה הם טובלים כעת בהנאה מרובה. אחרים, אלה שיצליחו לבנות קריירה על הבסיס הזה - יישארו עם זה.
בינתיים, אנחנו פשוט איננו יכולים לעשות דבר נגדם, אם כי כמובן נעשה, כי בחברה יש מוסכמות וסדרים וכללים, כלומר - מחירון: יש מחיר לשקית חשיש, פריצה לדירה, רצח, גניבה בחנות, סרבנות... הם ישהו בכלא תקופת מאסר קצרה מזו, שהיו אמורים לשרת בצבא. בכלא הם יבלו בחדר כושר וספרייה ויפיצו את תורתם בין האסירים האחרים.
שלילת זכויות כלשהן, כמו איסור העסקה ממשלתית, שלילת משכנתא וכד', תגרור מאבק ציבורי, ערוב גורמים בינלאומיים ועתירות לבג"ץ. מספר שנים לאחר מכן, אנחנו נמצא את כל החבר'ה האלה בעלי כל הזכויות ועוד נהנים מאפליה מתקנת.
רק אל תשאלו אותי מה כן עושים כדי להילחם בתופעה במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא היום - כמו נותני עצות אחרים, גם אני לא יודע, אני פשוט מוכן להודות בזה.