ברגע של אמת, אנחנו החילונים מקנאים בדוסים כשאנו מתבוננים בצאצאינו ובכשלון החינוך הליברלי והמתירני שהענקנו להם. יש בתוכנו השונאים את המתנחלים לאו דווקא בשל חילוקי הדעות הפוליטיות, אלא בשל התמדתם ודבקותם להאבק בנחישות על אמונתם.
בטוחני שהנושא הנדון יעורר חמתם של גולשים רבים, בשל הנושא הכאוב הנחשף כאן, ייתכן שבצורה בוטה מדי, ולצורך העניין בלשון הגזמה, כמתבקש בקריקטורה או בפליטון.
הוזמנתי לאחרונה לחתונה דוסית של הכיפות הסרוגות. ראיתי אותם בשמחתם, מפזזים ורוקדים בדבקות במעגלים נפרדים של נשים וגברים לצלילי מוסיקה חסידית רועמת. ראיתי אותם נושאים על כתפיהם בשירה וריקודים את החתן-כלה כשעל פניהם אושר אין קץ.
ראיתי אותם בשמחתם כשאני שטוף בקנאה משום שזכרתי חתונות אחרות בהן נוכחתי, שם לא פיזזו במחולות חסידיים בשירה אדירה היוצאת ופורצת מעומק הלב. שם היתה שמחה מלאכותית המתודלקת בליטרים של טקילות משכרות, שם התנועעו עכוזים ככפויי שד, כל אחד סולן לעצמו, עד לשכרון חושים של אלה שאיבדו את שיווי משקלם, התמוטטו על דוכני המשקאות ונגררו אל חדרי השירותים שם הקיאו את נשמתם.
לעומתם, הדוסים המשיכו לרקוד שעות ארוכות בדבקות ללא תדלוק של טקילות, אלא מתוך שמחה אמיתית הבוקעת ממעמקי הנפש תוך קיום המצווה "לשמח חתן וכלה".
נזכרתי גם בכתבות אין ספור בהן התוודו אותם צעירים הלומי טקילות על סגנון הבילוי המקובל עליהם במועדוני הלילה שם עושים "אהבה" בשירותים, צורכים סמים בגלוי, ולעיתים, בעת איבוד עשתונות, נועצים סכין בבטנו של המתחרה על ליבה של נערה נחשקת. כמובן שלא כולם נוהגים כמותם אולם הם רבים מדי לדאבון לב כולנו.
ברגע של אמת, אנחנו החילונים מקנאים בדוסים, כשאנו מתבוננים בצאצאינו ובכשלון החינוך הליברלי והמתירני אותו הענקנו להם: כשהאליבי הוא מלחמת הקיום שלנו, הרדיפה אחרי קריירה ומותרות, בתוך תחרות מתמדת וחסרת תוחלת בדומים לנו.
לכן, כשאנחנו רואים את הדוסים חבושי הכיפות הסרוגות ואת בנותיהן ששולי חצאיות הג'ינס הארוכות שלהן נגררות על האדמה, כשראשי הנשואות שבהן מכוסים בשביסים ובכובעים חסרי חן, אנחנו הסנובים מתנשאים עליהם, לועגים להם. מקנאים בסתר ליבנו בדבקותם ובמסירותם לאידיאלים שהם מאמינים בהם.
בעיקר אנחנו מקנאים ומלאי רגשי אשם מול דור ההמשך שלהם שאינו נידחס כמו בנינו ובנותינו במועדוני הלילה טעוני הדציבלים. הקנאה בוערת בנו כאשר אותם דוסים מתקהלים ברבבותיהם למען קידום אמונותיהם ומטרותיהם הפוליטיות.
לכן, יש בתוכנו השונאים את המתנחלים לאו דווקא בשל חילוקי הדעות הפוליטיות, אלא בשל התמדתם ודבקותם להאבק בנחישות על אמונתם. בעוד שאנחנו, הרוב הדומם, איננו מוכנים להרים את ישבננו למאבק אמיתי כל שהוא. לא למען מטרות פוליטיות, לא למען מטרות חברתיות ולא למען שיפור איכות חיינו ואיכות הסביבה שלנו.
ברובנו עושים איש למען ביתו, לוחמים את מלחמת הקיום האישית שלנו, כשלמען הכלל אנחנו משלמים רק מס שפתיים.
בפניכם, הצדיקים שבנו, שדברים אלה אינם מכוונים אליהם, אני מתנצל.
לכן אנחנו מקנאים בדוסים, המיטיבים לעשות את שאנחנו הנירפים ברוב אדישות נמנעים מלעשות.
כמובן שאין להכשל בהכללות, גם אצל הדוסים יש תופעות מכוערות הראויות לכל גינוי: כמו נוער הגבעות המצפצף על החוק ומטרטר את חיילי צה"ל, או אלימותם המגונה של מתנחלי יצהר ודומיהם הקמים כגולם על יוצרם. אולם זהו מיעוט בקרב הדוסים שרובם משרתים את המדינה באמונה (תרתי משמע) ובכל התחומים.