במאמר שפורסם באתר זה (מגנה אביתר בן-צדף ("
יש גבול", 14.4.05) את מעשהו של אלי מויאל, שהזמין את יצחק מרדכי להנחיל מורשת-קרב לתלמידי שדרות. יש לציין כי אלי מויאל הוא איש טוב וראוי, שמנהיגותו ודיבוריו האחראיים בשעות קשות מגמדים את מעשיהם ואת דיבוריהם חסרי האחריות של מנהיגים אחרים, בכירים ממנו. גם אם שגה בפרשה זו, אנו זקוקים לשכמותו בהנהגת המדינה ולא רק בהנהגתה של עיירה קטנה.
אינני יודע מהי האמת בפרשת החווה הסינית. הייתי לא-הרחק ממנו, בכוח סיור שלא השתתף בו, ולמחרת ראיתי את לוחמיו ההמומים של גדוד 890 בשטח הכינוס בטאסה. לא ידעתי שעשו להם שם מסדר גילוח וצחצוח, דבר הנשמע כיום הזוי לחלוטין, אך יתכן שדווקא זוהי שיטה נכונה להחזרת לוחמים המומים ושפופי-רוח - אלה שאינם פצועים פיסית ואולי גם בעלי פציעה קלה - לתלם של חיי-חייל נורמליים ובכך גם לשפיות הדעת (בנושא זה, כדאי לקרוא את "אנשי פאנפילוב" הנצחי ואת "סערה באוקטובר", סיפרו המעולה של אלישיב שמשי ששימש מג"ד טנקים במלחמת יום הכיפורים, מעבר לתעלה).
אותה מלחמה, ככל מלחמה, אינה מרפה מאלה שהשתתפו בה ומהווה חלק חשוב של זכרונותיהם. נפילת חברים וזוועות נוראות, מנת-חלקו של כל הנוטל חלק בקרב, הן דברים צפויים שמרביתנו מעכלים ומתגברים עליהם, ומיעוטנו סובלים בעטיים מסיוטי הלם-קרב. גם שגיאות של מפקדים הן דבר צפוי ונסלח, למרות שלפעמים משלמים על כך רבים בחייהם או בנכותם הקשה, שכן המפקד הוא אדם כמונו ומועד לשגיאות, לבטח בנסיבות נוראות ולוחצות כקרב. לפיכך יתכן שחקירה הוגנת תנקה את יצחק מרדכי ואת המפקדים האחרים בפרשת החווה הסינית, למרות שגיאות אפשריות, כל עוד לא יתגלו רשלנות פושעת, זלזול בחיי לוחמים והפקרתם, או מעשי פחדנות. ואולם הצגת שקרים, טיוח אמת קשה והענקת עיטור למי שראוי דווקא להדחה ואולי גם לעונש, הם דברים שטיבם לצוף כשמן על פני המים והאמת אינה ניתנת להסתרה. הלוחמים לא ירשו לעולם פגיעה כה קשה בהם ובזכר חבריהם, ומי שהופקר על-ידי מפקד מופקר לא ינוח ולא ישקוט. כפי שאמר אלוהים לקין: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה.
קיימת מאסה גדולה של לוחמים, המעלים טענות קשות ומרות נגד יצחק מרדכי ונגד מפקדים בכירים אחרים, בקשר לאותו קרב. מאסה זו היתה חייבת זה-מכבר להניע את שר הביטחון ואולי גם את הממשלה כולה ליזום הקמתה של ועדת חקירה, כזו שהרכבה יבטיח בדיקה ממצה, מקצועית והוגנת, שתחסל אחת ולתמיד את הוויכוחים ואת הרינונים. זה חודשים ארוכים זועק הפורום של אורי מילשטיין, אביתר בן-צדף ואחרים את זעקת הטיוח וההסתרה, ומעלה טענות שאין חמורות מהן נגד מפקדים בכירים ששירתו באותה פרשה - ביניהם האלוף יצחק מרדכי והרמטכ"לים אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק, שעל-פי הטענות שלא נחקרו היה עליהם למצוא עצמם מחוץ לצה"ל ולא בראשו ובהנהגת המדינה. רמ"ח היסטוריה בצה"ל הבטיח לאחרונה שמחלקתו תחקור את הפרשה, אך יש הבדל גדול בין חקירת-עצלתיים ממושכת וחסרת-דחיפות כזו ובין חקירה נמרצת על-ידי ועדה ציבורית, שאינה תלויה בגחמותיו של אדם כלשהו (לרבות זה השולט כיום במדינה ובצה"ל, אשר האשמות קשות בקשר לאותה מלחמה תלויות גם על צווארו).
בדיון ציבורי שנערך לאחרונה בפרשה זו, בחסות אקדמית כביכול, ניתן באופן מדהים פתחון-פה לאחד המואשמים הבכירים ברשלנות גסה באותה פרשה - שאני אישית ראיתיו בפעולות שתרומתן היתה רבה לצליחת התעלה ואח"כ לניצחון בקרבות שממערב לה - ונמנע פתחון-פה כזה מן המאשימים.
למרבה הצער אין הפתעה בעובדה ששאול מופז - אשר בפרשת ההתנתקות גילו הוא ואחרים היעדר מוחלט של עמוד-שידרה מוסרי-פוליטי ואופורטוניזם זועק לשמיים - לא נע ולא זע בנושא זה.
צודק בהחלט אביתר בן-צדף. יצחק מרדכי הורשע במעשים שהניוול המוסרי נודף מהם למרחוק (לא רק כפיית עצמו על הבחורה באחד המקרים, תוך ניצול מעמדו, אלא גם השלכתה ממכוניתו והפקרתה באישון-לילה ובמקום נידח). אך גם ללא רקע אישי שכזה, אין להרשות הנחלת מורשת-קרב מפיו של אדם אשר, אילו היה הגון, תם-לב ונקי-מצפון, היה קם ודורש בעצמו כי תיחקר הפרשה, שבה רבים טוענים כי קיבל את עיטור העוז בשל עיוות האמת וזיוף עובדות.
תלמידי שדרות ראויים למורשת-קרב מפיהם של אנשי אמת ויושר-לב.