האמת שהיה קצת הזוי לצפות במה שקוראין 'דרמה קומית רומנטית ומשעשעת' כשבצפון מתחוללת מלחמה קשה. אז בתוך כל המהומה אפשר לומר שלצפות ב'שעה וחצי איחור' זה מעין 'קומיק ריליף'. אתנתחתא קומית. קודם כל - זו הצגה לבני חמישים פלוס. עד כה הגיבורים בקומדיות 'סמי קלילות' שכאלה היו בשנות הארבעים, כלומר אמצע החיים, כאן הגיבורים נושקים לשישים, עומדים לצאת לפנסיה ופרצי תשוקה עדיין מפעפעים בהם.
הרעיון מאוד מוצלח: מה קורה לזוג, שבן הזקונים שלהם נוטש את הבית, באותו שבוע נולדה להם נכדה ראשונה ובעוד חודש הגבר יוצא לפנסיה? והאשה, שהיתה סטודנטית מבריקה בצעירותה, התמסרה אחרי נישואיה לבית ולגידול שלושת הילדים. ולהזכירכם, בן 60 היום זה לא מה שהיה פעם. תוחלת החיים עלתה והיום בני שישים הם אנשים במלוא אונם, מוצאים עצמם יוצאים לפנסיה, בעצם לחוסר מעש, כשהם עדיין בכושר.
המחזאי יכול היה 'לעוף' עם נקודת המוצא הזו והגיל המשברי הזה למונולוגים כואבים חודרי קרביים, אלא שהוא הסתפק בפתרון קל: הזוג הבורגני השבע שלנו עומד לצאת לארוחת ערב אצל השותף שקנה מהבעל (אבי אוריה) את חלקו בעסק במחיר מצויין (ובכך בעצם הבעל הופך לפנסיונר). רגע לפני היציאה אשתו (חנה רוט) 'חוטפת קריזה' ומכריחה את בעלה לעשות עמה חשבון נפש ולהתעמת עם מה שמצפה להם עכשיו כשהילדים עזבו את הבית ושניהם בעצם בפנסיה.
וכך במשך שעה וחצי אנו צופים בקומדיית מצבים משעשעת בין חנה רוט ואבי אוריה, כשהם מפטפטים על כל מה שמעיק: ההזדקנות, החופש הכפוי, חוסר המעש, בגידת הגוף, איבוד הפוקוס, הזוגיות, המיניות, החרטות, הכשלונות. יופי של נושאים לגעת בהם, אלא מה שקורה בין פייר (אבי אוריה) ולורנס (חנה רוט) הוא בעצם סקיצה למחזה, דראפט ראשון, רישום קריקטורי קל. התוצאה: מחזה דליל שהיה רוצה להיות קומדיה בסגנון 'ניל סיימון', אבל הוא בעצם תזכורת קלושה למה שניל סיימון היה עושה עם סיטואציה כזו.
הבימוי מלא התנופה של נתן דטנר מצליח לחפות על דלות החומר, אבל הבחירה בחנה רוט נראית לי שגויה. אבי אוריה סוחף, מלא חיות ומשעשע, ואילו חנה רוט, שהיטיבה לשחק דמויות גרוטסקיות במחזות של חנוך לוין, מגישה גם כאן דמות שהיא קריקטורה. אבי אוריה מצליח להפיח רוח חיים בבעל המיובש וליצור דמות בעלת נפח חיה ובועטת, עד כדי כך שלמרות שהוא לא נמצא אצלי ברשימת הגברים ה'סקסיים' האמנתי לחרמנות המתעוררת שלו ולעתים הוא אפילו נראה מושך.
חנה רוט היתה די 'עצית' ומלבד כמה מאניירות המאפיינות נשים צרפתיות הנושקות לשישים, קשה היה להאמין לה שפעם היתה 'פאם פאטאל'. ברוב הפעמים היא דקלמה טקסט והיוותה רפליקה יבשושית לאוריה הכובש.
אבל עם כל זאת יש בהצגה רגעים משעשעים, והיא מעמתת את בני החמישים פלוס עם מקצת הבעיות שהם מתחבטים בהן. קומדיה רומנטית קלילה לגיל הבלות. אפשר לראות.
פרטים:
תיאטרון באר שבע
מאת: ג'רלד סילברה בשיתוף עם ז'אן דאל
בימוי: נתן דטנר
שחקנים: אבי אוריה וחנה רוטם