סכסוכי העבודה הגדולים בהיסטורית הספורט

השנה: 1967-1976, הצדדים: ה-NBA וה-ABA
סיפור המקרה: האירוע הראשון ברשימה מבחינה כרונולוגית הוא גם יוצא מן הכלל, שכן מה שהתחיל כגימיק לא מזיק הסתיים בשדרוג משמעותי לענף כולו, וללא נפגעים אמיתיים. בסוף שנות השישים ה-NBA כבר היתה ליגה גדולה ומוכרת, וכדי להקים קבוצה חדשה נדרש סכום כסף לא מבוטל. ה-ABA נולדה על מנת לעזור לאלו שלא היה בידם סכום כזה: קבוצות חדשות קמו בסכומים נמוכים בהרבה בהשוואה להוצאה הנדרשת להקמת פרנצ'ייז NBA, כמובן מבלי לשלול את האפשרות שיום יבוא והליגות יתמזגו. אנשי ה-ABA עשו הכל כדי למשוך תשומת לב: הם שיחקו בכדור כחול-לבן-אדום, הם הוסיפו קשת שלוש ותחרות הטבעות, והם הקימו קבוצות במקומות שה-NBA המתנשא כלל לא פזל לעברם, כמו דרום מזרח ארה"ב בו כדורסל המכללות הוא הסיפור הגדול. והיה להם גם אס בשרוול: ג'וליוס ארווינג. במשרדי ה-NBA ראו, ורצו. רצו את הפופולריות היחסית במקומות כמו קרוליינה ופלורידה, רצו את האופי הקליל והבידורי, ומעל לכל רצו את ד"ר ג'יי. ב-1976 הגיעו הצדדים לסיכום שהכניס תחת כנפי ה-NBA ארבע מקבוצות ה-ABA, עשרות שחקנים, ואת האיש שהיה האליל שמייקל ג'ורדן גדל עליו. מקרה נדיר בו כולם מרוויחים. זה לא אמור להיות ככה בקפיטליזם.

השנה: 1972, הצדדים: שחקני ה-MLB נגד בעלי הקבוצות
סיפור המקרה: השביתה הראשונה בתולדות הספורט המקצועני בארה"ב היא אבן דרך בשל מקוריותה, אבל מכל בחינה אחרת מדובר בשביתה הכי נחמדה אי פעם. עדיין רחוקים מחיי ההוללות והכוכבנות המזוהים עם ספורטאים מקצוענים בימינו, שחקני הבייסבול השביתו את העונה למשך 12 ימים בדרישה סוציאלית לגמרי: הם בסך הכל רצו שיפור בתנאי הפנסיה שלהם. רחוק אלפי מילין משביתות ארוכות בהרבה, ובעלות טעם רע בהרבה (בעיקר של תאוות בצע), שהתרחשו לאחר מכן.

השנה: 1981 ו-1982, הצדדים: שחקני ה-MLB ושחקני ה-NFL נגד בעלי הקבוצות
סיפור המקרה: ריח הפרחים משנות השישים כבר מזמן פינה את מקומו לרוח הקרב המהפכנית של שנות השבעים, ועם התאוששות הכלכלה העולמית נהיה ברור יותר מיום ליום: זה עולם של אדם לאדם זאב ועליך לתפוס כפי יכולתך, אחרת תישאר בלי כלום. באווירה זו יצאו שחקני הבייסבול והפוטבול המקצוענים בארה"ב (שכעת גם כללו יותר שחורים מבעבר, בניה של אוכלוסיה שהייתה בעיצומו של מסע ארוך ונחוש לשיפור מעמדה) למהלך חריף עוד יותר במאבקם המוצדק לרוב על חלקם בעוגה כנגד בעלי הקבוצות הוואספים (ראשי תיבות לאנגלו-סכסי פרוטסטנטי לבן). בבייסבול זה היה קשור לשיפור מעמדם של השחקנים מול הקבוצות בשוק החופשי. בפוטבול זה כבר נגע לעניין שיהפוך מהותי יותר ויותר בעתיד: חלוקת ההכנסות בין הבעלים לשחקנים. בשני המקרים כמעט מחצית מהעונה בוטלה והקבוצות (כלומר הבעלים), השחקנים והליגות הפסידו מאות מיליוני דולרים. שחקני הבייסבול, שדרשו פחות, שוב השיגו את מבוקשם. בפוטבול נציגות השחקנים נאלצה להתפשר. מה שהבטיח סיבוב נוסף של שיחות-איומים-שביתות-סיכומים, שלא איחר לבוא.

השנה: 1987, הצדדים: שחקני ה-NFL נגד בעלי הקבוצות
סיפור המקרה: חמש שנים מאוחר יותר ארגון שחקני הפוטבול הצליח להעמיד שביתה של חודש בלבד ושביטלה רק מחזור משחקים בודד, הודות למחליפים שהוחתמו במיוחד לצורך זה, ומבעוד מועד, ע"י בעלי הקבוצות (קיאנו ריבס ב'המחליפים'? זה זה). רק שהפעם לא נדרש יותר. בתום השביתה הושג הסכם קיבוצי שב-1993 נחתמה גרסה מתקדמת יותר שלו – הסכם שהיווה השראה לחוזים דומים בבייסבול, כדורסל והוקי בהמשך העשור. מאז ועד 2006 חתמו הצדדים על הארכת החוזה חמש פעמים נוספות. אלא שלפני שנה וחצי בעלי הקבוצות חזרו בהם מהחתימה והעמידו את עונת 2011 בספק. כך שלאחר עשור וחצי של שקט, רבים מתכוננים לגרוע מכל: השבתת הליגה בעוד שנתיים.

השנה: 1991-2001, הצדדים: יול"ב ופיב"א
סיפור מקרה: אחרי שדווקא ארה"ב הקפיטליסטית היתה זו שלימדה את עולם הספורט סכסוך עבודה מהו, המקרה הראשון תוצרת אירופה – הסוציאליסטית בעיקר בעיני עצמה – היה תוצאה של חוש עסקי טהור גרידא. ב-1991 הוקם תחת אפה של פיב"א גוף שאיחד תחתיו וניהל מבחינה שיווקית את הליגות של איטליה, ספרד וצרפת – הגדולות והעשירות באירופה באותם ימים. לאורך העשור הלך הארגון וצבר כוח כשליגות רבות ונוספות, בראשן היוונית, הצטרפו. ואז, כשהיה חזק מספיק, הוא שלף מיד את הקלף החזק ביותר שלו והקים תחרות מתחרה לגביע אירופה לאלופות. פיב"א נתפס כל כך לא מוכן ששמה של התחרות, היורוליג, כלל לא היה סימן רשום ואנשי יול"ב פשוט ניכסו אותו לעצמם. בין לילה סידר לעצמו יול"ב את היורוליג ובה מיטב קבוצות איטליה, ספרד, יוון (להוציא פנאתינייקוס) וצרפת, משאיר לפיב"א את צסק"א, מכבי תל אביב ואפס פילזן. ולוליו, כמובן. שנה אחת הספיקה לפיב"א, שמעמדת נחיתות העניק ליול"ב את זכויות הניהול למפעלי המועדונים כולם, ביטל את גביע ספורטה וגביע קוראץ' ונשאר עם אליפות אירופה, וכמובן טורניר ההזדמנות האחרונה. אנחנו נשארנו עם יבשת מפוצלת, מפעלים שמחליפים שם בכל שנתיים, שיטה שמבטיחה כי הפיינל פור יישאר אירוע סגור וגעגועים לאלופות כמו ז'לגיריס או פרטיזן.

השנים: 1990, 1994, 1998, ו-2004, הצדדים: שחקני ה-NHL, ה-MLB וה-NBA מול בעלי הקבוצות
סיפור המקרה: שום דבר מיוחד לא הביא לכל ההשבתות הללו (פעם הבעלים משביתים כי רוצים הסכם חדש, פעם השחקנים משביתים מאותה סיבה בדיוק) אך מה שמאפיין אותן הוא עוצמתן. בכלל נראה כי עידן השביתות הקטנות, בו שבתו כדי להכניס התאמות במערכות היחסים הסבוכות הללו, די חלף מן העולם ובעשור וחצי האחרונים כל שביתה כמעט הייתה חריפה ביותר – תוצאה של סכומי הכסף הגדלים והולכים במשאים ומתנים. ב-94 בוטל הוורלד סיריז, אירוע שגם השפל הכלכלי הגדול ושתי מלחמות עולם לא הצליחו לבטל. ב-2004/5 בוטלה עונת הוקי שלמה, לראשונה בתולדות הספורט המקצועני בארה"ב. ב-98 בוטל האולסטאר ב-NBA, אירוע שהשפיע בעיקר על המעריצים בישראל.

השנה: 2000-2008, הצדדים: ארגון ה-14G מול אופ"א ופיפ"א
סיפור המקרה: במובנים רבים הכי דומה למקרה של הפורמולה 1. FOTA, ארגון הקבוצות בפורמולה 1 שקם רק לפני 11 חודשים במטרה לשים לחץ על ה-FIA ולקדם החלטות לטובת הקבוצות (כי הן אלה שמכניסות את הכסף) בסך הכל חיקה את ה-14G. במהלך שמונה שנות קיומו של הארגון, שכלל את הקבוצות העשירות והחזקות מהליגות העשירות והחזקות באירופה, איים ה-14G מספר פעמים בהקמת ליגת אלופות משל עצמו תוך פרישת המועדונים החברים בו מהליגות המקומיות. בסופו של דבר, לאחר עליית מישל פלאטיני הסוציאליסט לראשות אופ"א, הסתפק ה-G-14 בפיצויים עבור שחרור שחקנים לנבחרות, בייחוד במקרים של פציעה במסגרת הנבחרת, והתפרק בתחילת השנה שעברה. במקומו קם ארגון חדש, המונה 103 קבוצות מכל 53 מדינות אופ"א, כולל הפועל תל אביב ומכבי חיפה, רק בשביל שלא באמת יהיה משעמם. וגם אם עכשיו יש קצת פחות ממנו, כל עוד הכסף משחק תפקיד אף פעם לא ישעמם.