יוסי שריד, יו"ר מרצ לשעבר, האשים בנאומו את יו"ר שינוי בבכיינות ובחרחור ריבים. טוען כי לא קיים מושג כזה "מתווה בוש", אלא רק מפת הדרכים.
תקף את ראש הממשלה על שהפר פעם שניה את הבטחתו להציג ממשלה צרה.
"נדמה לי שלפני כמה שנים שמעתי סיפור צטטה מפי ח"כ שמעון פרס על משה דיין - שאינו רגיש לכבוד של אחרים. טומי לפיד הוא איש רגיש. הכי רגיש בכנסת. בכל נאום שבהוא נואם נקוות בעיני דמעות.
נשמעו שני נאומים פתטיים - של אלי ישי וטומי לפיד. בכי על בכי. זה בוכה את בכי המזרחיים וזה בוכה את בכי האשכנזים. אני מבין שיש תפילה נפלאה שנקראית - שומע כל בכיו. אבל הוא כבר לא שומע, כי כולם בוכים ומייללים.
טומי לפיד מחרחר ריב מספר אחד בישראל, גם הוא נרדף. האשכנזי הנרדף. שמתי לב שללפיד היו טענות מוצדקות לעבודה. אולם משום מה ללפיד לא היו טענות לבעל הבית. למנהיג בעצמו. אולם, בעל הבית והאחראי העיקרי היה אריאל שרון. אך זה לא הפריע ללפיד. זה היה פחות משכנע כאשר מדובר ברה"מ שעכשיו הוא חוסה תחת כנפיו.
אין דבר כזה מתווה בוש. טומי לפיד דיבר על מתווה בוש. ראיתי את המכתב העלוב של רה"מ לטומי לפיד. צריך להבין אין דבר כזה חזון בוש. יש רק מפת הדרכים.
אז מה קיבלנו: קודם כל ראש הממשלה. גם ממשלה צריך להרכיב באופן מכובד ולא כמסע אלונקות של יחידה מובסת. עוד זה על האלונקה ומורידים אותו חבול ומוכה הלם. מסע האלונקות הזה מוביל אל תוך הממשלה, אנשים שלא באים לעבוד אלא באים לנקום. זאת ממשלת הנקמה הגדולה. לפנינו חמש שנים של נקמה וסכינאות. סכין שתקפוץ בשעת הכושר. כך, אמר שרון, לא בונים ממשלה, אך כך הורסים ממשלה.
שוב קיבלנו ממשלה שמנה. שוב הפר ראש הממשלה התחייבות מפורשת.
אני מחזיק בידי מכתב של מר שרון מ-6.1.03. במכתב נאמר: "כבר הצהרתי שבממשלה הבאה לא יכהנו יותר מ-18 שרים. אצמצם את מספר סגני השרים לארבעה".
איפה שמונה עשר שרים, ואיפה פחות סגני שרים. לפי חשבוני יש לו ארבעה שרים בלי תיק ארבעה שרים מובטלים. וזה אחרי שאתה מבטיח פעם שניה".