עם פרוץ המילניום השלישי זכתה גלאטסראיי הטורקית בגביע אופ"א, תוך שהיא הופכת לזוכה הראשונה במפעל היבשתי שלא הפסידה בדרך לתואר. הסגל של פתיח טרים אמנם כלל כמה מקומיים בולטים כגון שוקור, שאש, קורקמאז ודבאלה, אבל הזינוק ביכולת נבע בעיקר מצירופם של כוכבים זרים כגון האג'י, פופסקו וטפארל, שוער נבחרת ברזיל. בטורקיה רואים בזכיה ההיא נקודת מפנה, לא רק בזירת המועדונים כי אם בכדורגל הטורקי בכלל. הנבחרת הלאומית דורגה אז במקום ה-35 בעולם ולא נחשבה לאיום כלשהו על ענקיות הענף. אפילו לא מטרד. ואז הגיעה הקפיצה.
בגביע העולם 2002 מיררו הטורקים את חייהם של הברזילאים בשלב המוקדם, הדיחו את המארחת יפן, ניפנפו הביתה את סנגל המפתיעה, נכנעו שוב לברזיל בחצי הגמר בגלל שער בודד של רונאלדו והרסו גם לקוריאנים את החגיגה הביתית עם ניצחון בקרב על המקום השלישי. דירוג פיפ"א הצביע על המספר 5, אבל הטורקים חזרו לסורם. ליורו 2004 ולמונדיאל 2006 הם כלל לא העפילו, ואז חלה עוד תפנית. יכולת מופלאה וחוסן מנטלי אדיר לקחו את האדומים שוב עד חצי הגמר, אחרי ניצחונות דרמטיים על שווייץ, צ'כיה וקרואטיה. שוב התברגות לעשיריה פותחת של פיפ"א, ושוב דעיכה במוקדמות גביע העולם.
בזירת המועדונים המצב עגום בהרבה, לפחות בכל הנוגע להצלחות בחו"ל. טורקיה, מדינה של 77 מיליון תושבים (שלישית באירופה, אחרי רוסיה וגרמניה), שלחה רק שתי נציגות לשמונה האחרונות במפעל אירופאי כלשהו בעשור האחרון (פנרבחצ'ה בצ'מפיונס ב-2007/8 ובשיקטאש באופ"א ב-2002/3). ומלבד ביקור של גלאטסראיי בשלב הבתים השני ב-2001/2, אף קבוצה טורקית נוספת לא עברה את השלב הראשון באלופות. ולא שאין כסף בכדורגל הטורקי.
בעשור החולף הושקעו סכומי עתק ברכש שחקנים ומאמנים ונראה כי לא מעט זרים מעדיפים להגיע ככוכבים לטורקיה מאשר להילחם על דקות בליגות בכירות יותר. "היו לי גם הצעות מקבוצות באיטליה, באנגליה ובמדינות אחרות", הבהיר רוברטו קרלוס כשעבר מריאל מדריד לפנרבחצ'ה ביוני 2007. והוא לא היחיד שעשה את הצעד הזה. זה התחיל עם מאמנים כמו דאום, סקיבה, חרטס, זיקו, דל בוסקה, טיגאנה, לוצ'סקו, אראגונס, רייקארד ושוסטר, המשיך עם שחקנים כמו גוויסה, קז'מן, אפייה, אלכס, לוגאנו, בארוש, ריברי, קיואל, פרנקו ואלאנו, ונמשך עם בולמוס הקניות של הקיץ האחרון. תחושת אובדן האחיזה של 3 הגדולות, גלא, פנר ובשיקטאש, הובילה אותן למסע קניות שכלל את גוטי, קווארסמה, ניאנג, מיסימוביץ', אמיליאנו אינסואה, ג'ו ולוריק סאנה. מרוב זרים, בנבחרת הלאומית לא רואים כדורגל.
כשהבינו בטורקיה שאת דרום אפריקה 2010 יראו רק בטלוויזיה, החלו החיפושים אחר תשובות. דיברו על ריבוי הזרים, התווכחו על קידום צעירים והתלבטו, כמו במחוזותינו, בנוגע לזהות המאמן. בניגוד אלינו, החליטו לא להתפשר וזינקו על הטוב ביותר שיש בתחום. "הכדורגל הוא דרך חיים בטורקיה וזאת אחת הסיבות לכך שהחלטתי לקחת על עצמי את התפקיד", הכריז חוס הידינק עם מינויו כמאמן הלאומי. "יש להתאחדות כאן חזון מרשים ותכניות לעתיד, וזה מה שאני אוהב בכדורגל". ואם תבדקו, ההולנדי מגיע רק לנבחרות איתן אפשר לעלות מדרגה. ורק לאלה מתוכן שמשלמות בהתאם. עם הרקורד שלו, לא פלא שבאנקרה שלפו ארנקים והובטח לו שכר הנאמד ב-4 מיליוני דולרים לשנה. "אנחנו סומכים עליו לחלוטין, כעת נפתח דף חדש בכדורגל הטורקי", הכריז נשיא ההתאחדות מהמוט אוזגנר.
שוב דיבורים על חזרה למועדון הגדולות ודברי הלל למאמן הלאומי, אבל אחת הבעיות הגדולות בטורקיה היא המוסר הכפול. הפער שבין ניסוח חוקים ונהלים למימושם בשטח. הפער שבין שאיפות גבוהות להשקעה בהגשמתן. הפער שבין הצהרה ממלכתית להתנהלות שכונתית. החל ממרץ 2010 נעצרו עשרות אנשים בטורקיה בחשד למעורבות בשערוריית ענק של קניית משחקים בכל רחבי היבשת, ורבים עדיין מתרוצצים חופשי. ביוני 2009 פוטר שופט מבטיח בעל ותק של 13 שנה רק משום שהוא הומוסקסואל, למרות שבהתאחדות מיהרו לטעון שמדובר בהחלטה מקצועית. בחודש שעבר נדקר מאמן 6 פעמים על קו המגרש באמצע משחק בשל סכסוך משפחתי. בדו"ח מפורט שהוגש לאחרונה להתאחדות נטען שאם לא ייערך שינוי במבנה חלוקת הכספים מזכויות שידור עלול שוק הכדורגל המקומי, ששוויו נאמד ביותר מחצי מיליארד יורו, לספוג מכה חזקה ולמוטט איתו אזרחים רבים. והדוגמאות עוד רבות.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/0/189960.jpg
לענקיות איסטנבול יש הרבה כסף והידינק מאמן הנבחרת, ובכל זאת הכדורגל הטורקי בטלטלה של עליות וירידות. אז מה עוד עושים? הורסים עוד קצת. לקראת פתיחת העונה הנוכחית פירסמה ההתאחדות מסמך מחייב בו נקבע כי קבוצה בליגה הבכירה לא תוכל להחתים יותר מ-10 זרים, במבנה של 4+6. הכוונה היא שבכל רגע נתון יכולים להיות על המגרש מקסימום 6 שחקנים זרים יחד, 2 נוספים על הספסל ועוד 2 מחוץ לסגל. המשמעות היא שכמות הזרים על המגרש לא גדלה, על אף הלחץ האדיר של המועדונים העשירים, אבל ניתן להם יותר עומק על הספסל כדי להתמודד בהצלחה גם באירופה. ומי נדחק הצידה? הצעירים המקומיים כמובן. לפנרבחצ'ה, למשל, היו 7 זרים בעונה שעברה וכעת יש 10. חמישה שחקנים טורקים נמכרו ו-4 נוספים הושאלו לקבוצות אחרות.
"ננסה להתברג ל-15 הראשונות בדירוג העולמי", הצהיר הידינק בראיון לאתר פיפ"א. "אבל אנחנו צריכים להכיר במציאות ולא להתייחס טורקיה כאילו היא עכשיו בין חמש הנבחרות הטובות בעולם. בטווח הקצר, אני מנסה לאתר את החלקים בהם אנחנו צריכים להשתפר". ואחד החלקים האלה הוא הגדלת מאגר השחקנים הראויים לסגל. צעירים רבים נשארים בצד בשל ריבוי הזרים וישנם כבר מאמנים, כמו יילמאז ווראל מקסימפאשה, שהחלו לתור אחר בני מהגרים בגרמניה בכוונה "להחזיר את הבנים הביתה". כיום משחקים 27 טורקים מחוץ למולדת וזהו בהחלט נתון טעון שיפור בהשוואה לגודל האוכלוסיה.
"המטרה הראשונה שלנו היא להעפיל ליורו 2012 והשניה היא להזרים שחקנים צעירים חדשים לנבחרת. יש פה פוטנציאל גדול", הבהיר הידינק, שפתח את קמפיין המוקדמות עם ניצחונות על קזחסטן ובלגיה. לקראת גרמניה ואזרבייג'אן הוא זימן 26 שחקנים, מתוכם רק ארבעה בני 30 ומעלה. אולי באמת נפתח דף חדש בכדורגל הטורקי. אולי ההולנדי יביא איתו שינוי בהתנהלות. אולי זה המקום הראשון בו הוא ייכשל בניסיונו להפיח חיים, ולא ממש באשמתו. "ככל שיהיה לנו יותר ניסיון, כך נגיע רחוק יותר", נגע בנקודה כואבת הכוכב הצעיר ארדה טוראן, שבעצמו מתקשה למצות את הכשרון האדיר הגלום בו, והסביר: "אנשים בטורקיה חיים דרך הרגשות שלהם". וכל עוד יגברו הרגשות על המקצוענות והשכל, תמשיך טורקיה ברכבת ההרים. פעם למעלה ופעם למטה, בלי קשר לכמות הפוטנציאל.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/2/189962.jpg