משפטנים מצרים מתכוננים לתבוע טריליוני טונות של זהב
מהיהודים בעבור הרכוש שנטען כי גנבו מהפרעונים ביציאת מצרים. כך חושף ההשבועון המצרי, "אל-אהראם אל-ערבי".
השבועון, קיים ראיון עם דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת אל-זקאזיק, ד"ר נביל חילמי אשר מגביש שיחד עם קבוצה של מצרים החיים בשוויץ תביעת ענק נגד היהודים. הראיון המלא תורגם על-ידי מכון ממר"י [
www.memri.co.il].
בראיון סיפר ד"ר חילמי: "... ממאחר שהיהודים מעלים תביעות שונות מהערבים ומהעולם וטוענים שיש להם זכויות תוך שהם מתבססים על מקורות היסטוריים ודתיים, קבוצה של מצרים בשוויץ פתחה את התיק של מה שמכונה 'היציאה הגדולה של היהודים ממצרים בתקופת הפרעונים'. אז הם גנבו מהמצרים הפרעונים זהב, תכשיטים, כלי בישול, תכשיטי כסף, בגדים ועוד ויצאו באישון ליל ממצרים עם כל העושר הזה שכיום לא יסולא בפז".
ד"ר חילמי מציין, כי לשם כך הוקם צוות משפטי על-מנת להתכונן לעימות המשפטי הנדרש במטרה להשיב את מה שגנבו היהודים מזמן, ולא יתכן שתחול עליו התיישנות. "מעבר לכך, [הגניבה] מבוססת על הספר הקדוש שלהם, אותו מקור עליו הסתמכו בפלישותיהם לעמים אחרים...", אמר ד"ר חילמי.
בראיון מציין ד"ר חילמי, כי מדובר במעשה המרמה הקולקטיבי הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה עד כה. "הגניבה לא הצטמצמה לזהב בלבד. הגנבים שדדו כל דבר שניתן לעלות על הדעת. הם רוקנו את בתי המצרים מכלי הבישול. אחת הנשים התקדמה לעבר פרעה במבט מושפל ואמרה ששכנתה היהודיה שגרה בבית מימין לביתה פנתה אליה וביקשה לשאול ממנה את כלי הזהב שלה בטענה שהיא מוזמנת לחתונה... השכנה היהודיה לקחה והבטיחה להחזיר הכל למחרת. כעבור כמה דקות, דפקה על הדלת השכנה שגרה בבית שמשמאל וביקשה לשאול את כלי הבישול משום שיש לה אורחים לארוחת ערב. באותה שיטת רמיה, הם השתלטו על כל כלי הבישול...".
ד"ר חילמי גם מנמק מה היה האינטרס של היהודים לגנוב כלי בישול ורכוש אחר מלבד זהב. "ההשתלטות על הזהב היתה מובנת. זוהי גניבה ברורה של משאב ואוצר של מדינה מארחת, דבר התואם את המוסר של היהודים ואת אופיים. ואולם, מה שלא היה ברור למצריות היו הסיבות לגניבת כלי הבישול, בשעה שהיו דברים אחרים שיתכן וערכם היה רב יותר. ואולם, אחד הכוהנים המצריים אמר שזוהי דרכם הפתלתלה של היהודים לכל אורך ההיסטוריה; הם מבקשים לגרום בעיה שולית הקשורה לצורכי המחייה היומיומיים כדי להעסיק את האנשים בעניינים אלה ולמנוע מהם מלרדוף אחריהם כדי להשיב את הזהב הגזול...".
מחקירת המשטרה התברר שמשה ואהרון, עליהם השלום, הבינו שלא ניתן לחיות במצרים, למרות מנעמיה ולמרות שהמצרים שיתפו אותם בכל הפעילויות, וזאת בשל אופיים הסוטה של היהודים שהמצרים השלימו אתו באי רצון בולט.
לפיכך, ניתנה הוראה של הרבנים היהודים לברוח מהמדינה ושהיציאה תהיה בגניבה בחסות האפלה ועם כמות שלל גדולה ככל שניתן. מילת הקוד היתה 'בחצות הליל'. כמו כן, ניתנו הנחיות לנשים היהודים לגזול את הזהב של המצריות ואת כלי הבישול שלהן וכך היה".
היציאה לפי ד"ר חילמי נעשתה בשיירה ארוכה. "הם יצאו בשיירה של 600 אלף איש, כלומר כ-120 אלף משפחות. בשיירה היו כמה עגלות וטור ארוך של חמורים ועליהם כל מה שנגנב. הם פנו צפונה באל-מנזלה ואח"כ דרומה לפני סואץ. הם חצו את המדבר בלב סיני בניסיון לבלבל את צבא פרעה שהיה בעקבותיהם... אחר כך הם נחו והתחילו לספור את הזהב הגנוב וגילו שהוא מגיע ל-300 אלף ק"ג של זהב מעובד".
ד"ר חילמי מבסס את דבריו על הסיפור בתורה. "ניתן למצוא זאת בספר שמות 35, פסוקים 12 עד 36...".
שאלה: אז על איזה טיעונים ניתן להתבסס כדי להחזיר את הזהב
ד"ר חילמי מתכוון לבסס את טיעוניו על ההיבט דתי ווההיבט המשפטי. "מהבחינה הדתית, כל הדתות המונותאיסטיות קראו לא לגנוב... הדבר קיים גם בעשרת הדיברות בהם צווו היהודים. לכן, חלה עליהם חובה דתית בסיסית להחזיר את מה שנגנב אם הוא בנמצא", דברי ד"ר חילמי.
מבחינה משפטית, הבריחה עם הציוד של המצרים יכולה להיות לצורך השאלה או לצורך גניבה. אם היא לצורך השאלה, הרי שמבחינה משפטית יש לה מימד זמני ולא קבוע ולכן אין מנוס מלהחזיר [את הזהב] עם הריבית עליו, לבעליו.
לעומת זאת, אם היהודים לקחו את הציוד מהמצרים שלא לצורך השאלה, אלא כדי לשמור אותו לעצמם, מדובר בגניבה על-פי הנורמות המשפטיות ולכן אין מנוס מהחזרת הציוד הגנוב לבעליו בנוסף לריבית החלה על השימוש בו לכל אורך תקופת הגניבה".
ד"ר חילמי מעריך גם את שווי הזהב שנגנב: "אם נניח שמשקל מה שנגנב היה טון אחד ו[שוויו] מוכפל כל עשרים שנה וגם אם הריבית היא חמישה אחוזים לשנה בלבד, ובטונה של זהב יש כ-700 ק"ג זהב טהור - ויש לזכור שמה שנגנב היו תכשיטים, כלומר הם היו מעורבבים בנחושת - הרי שאחרי אלף שנה הם יהיו שווי ערך ל-1,125,898,240 מיליון טון, כלומר כ-1,125,898 מיליארד טון לאלף שנה.
במלים אחרות 1,125 טריליון טון זהב, כלומר מיליון כפול מיליון טון זהב בעבור טון גנוב אחד. בדרך כלל, הזהב הגנוב נאמד ב-300 טון זהב והוא לא נגנב לאלף שנה, אלא ל-5,758 שנה על-פי הספירה היהודית. לפיכך, החוב גדול מאוד ..."
לבסוף מציע ד"ר חילמי פתרון של פשרה לסוגייה. לדבריו, ניתן לפרוס את החוב לאלף שנה ולהוסיף לו את הריביות שיצטברו לאורך התקופה הזו.