יום ראשון אחרי הצהריים. מחזור ראשון. חגיגה אמוציונלית ואנרגיות בכל הגוף. הקבוצה שלי פותחת עונה, האלילים שוב על המגרש, משיקים עוד קמפיין בדרך לסקודטו אדיר או בקיצור, מילאן שלי נגד סמפדוריה בסן סירו. אצלי בדירה הקטנה בתל אביב הכל כבר מוכן אחרי הניקיונות של סוף השבוע. הצעיפים האדומים-שחורים מקיפים את הטלוויזיה וחולצת המזל שגוהצה מונחת בקפידה על הכיסא כאילו הקפיטאנו מאסימו אמברוסיני עצמו הולך ללבוש אותה למשך 90 דקות. ככה זה אמור להיות, אבל הפעם זה שונה לגמרי.
3 חודשים אני מנסה לשדר "עסקים כרגיל", תמונת הפרופיל בפייסבוק מפארת את שם הקבוצה, באייפוד מתנגן ה-CANTO ROSSONERO אבל בפנים אני חי בפחד. מילאן שלי מתפרקת, מילאן שלי מתרסקת ואין שום אור בקצה הברלוסקוני. בתוך חודשיים בלבד, עזבו את הסגל 6 שחקנים. 6 שחקני על כפי שהם מכונים באיטליה. אלסנדרו נסטה, קלראנס סיידורף, פיפו אינזאגי, ג'נארו גאטוסו, זלאטן איברהימוביץ' וטיאגו סילבה. שחקנים שהיו העוגן של הסקאוודרה רוסונרה לאורך שנים ועכשיו בלי שום מחליף ראוי שהביאה ההנהלה השאירו אותנו בוואקום, עדר בלי רועה, יתומים.
להיות אוהד מילאן בימים אלו זה בעיקר לדעת לחטוף בלי שתהיה לך את היכולת להחזיר. במסדרונות של הערוץ אני הולך עם הראש למטה, מנסה להימנע משיחות על כדורגל כדי לא לפרוץ בדמעות על גורלה של קבוצתי. שכירי החרב ובעלי המיליונים כבר צחצחו את לשונותיהם והם יורים בכל התותחים הכבדים ופוגעים בנקודות הרגישות ביותר. "אף אחד לא רוצה לבוא אליכם, תראו כמה אנחנו חזקים", מגחך אוהד יובנטוס שעשתה מרקטו מדהים, "אם תגיעו לליגה אירופית זה כמו לזכות בליגה האלופות", ממשיכים אחרים מה-CURVA NORD של אינטר (MERDA, לא מתרגם), ואז הם מנחיתים את העקיצה האחרונה, האופנה האיטלקית החדשה: "אין לכם כסף אפילו לקנות משחקים".
הלילות הם הרגעים הכי קשים. עד לפני הגזרות הכלכליות של ה"קוואליירה" (שליט באיטלקית, ברלוסקוני), חלמתי על הנפת גביע האלופות בפעם ה-7, על הקבוצה עם הכי הרבה תארים בינלאומיים בעולם, על הניצחונות הגדולים על אינטר ועל החיוך של גאטוסו אחרי עוד גליץ' לרגל של שחקן, כמובן כשהוא מקבל כרטיס צהוב. אוי רינו, כמה אני מתגעגע אליך מנהיג, עכשיו אתה בסיון בליגה השוויצרית מוליך אותה למקום הראשון, ואני נשארתי עם סיוטים בלילה על ג'ובינקו מיובנטוס שרוקד לנו ברחבה ומחורר את הרשת של אביאטי. MAMMA MIA.
ואז הבוקר מגיע, העיניים נפתחות ודבר ראשון שהן רואות זה את הדגל הגדול עם סמל ה-ACM . עוד לפני צחצוח השיניים אני רץ ל-"גזטה דלו ספורט" ומקווה שאולי בלילה אלגרי החתים איזה שחקן חדש שיציל אותנו, מחפש ציוצים בטוויטר של ה"דיאבולו", אולי איזה עדכון, האם גליאני יעשה קסם וינחית שחקן על חדש למועדון העל? והתשובה היא לא. שוב אכזבה, משיח לא בא. הוא גם לא מצלצל.
אבל רגע לפני שריקת הפתיחה של המחזור ה-1, אני חייב לסיים את הטור הזה באופטימיות, הרי זהו טבעו של אוהד הכדורגל שמאוהב כל כך בקבוצה שלו. אז אולי קווין קונסטנט הרכש מגנואה יהיה הנוצ'רינו החדש? אולי מאטיה דה שליו הצעיר מהנוער יתגלה כפרנקו בארזי של שנות האלפיים? האם פאציני שחצה את הכביש ישחזר את ימי שבצ'נקו באדום שחור? תפילתי לאלוהי הקלאצ'ו איטאליאנו שהתשובה היא חיובית.
אחת האוהדות הכי מפורסמות של הרוסונרי בארץ המגף היא הזמרת האיטלקיה לאורה פאוסיני שבשיר שלה "VIVIMI" ממחישה בדיוק מה זה לחיות כאוהד אדום שחור גם בתקופות הקשות ביותר. "תחיה אותי בלי פחד, תחיה אותי ללא בושה, גם אם העולם כולו נגדנו", היא שרה. מילאן מ-1899 ועד קץ הימים.