זה היה בלהט הרגע. חול הושלך ישר לתוך עינינו, סמי הזיה חזקים הוחדרו לנו לווריד. לא התנגדנו. רצינו את זה כל כך, צמאנו להצלחה, רעבנו למנה מזינה של ניצחון עם תוספת של גאווה לאומית. גם השנה הקרובה תהיה מלאה בפיתויים, אז לפני שנקרוס תחת לחץ הפטריוטיזם, זה הזמן לומר: נסחפנו, הגזמנו, הערכנו יתר על המידה. לאורך השנים לקחנו הישגים נאים, ולא יותר מזה, של הספורט הישראלי ואנחנו, התקשורת, ניפחנו אותם כאילו היו כדורים פורחים, רק כדי שנוכל לרחף מעט מעל למדבר הספורטיבי בו אנחנו תקועים.
אין פה שום כוונה לזלזל, חלילה, באף ניצחון, התעלות נפש, שער מבריק או הישג חסר תקדים, כי האירועים שיוצגו מיד קיבלו את דקות התהילה שלהם בצדק. אלא שגם היה מדובר בהגזמה פראית של תקשורת שסובלת מסימפטום חמור וחשוך מרפא של מדינה קטנה, עתירת מלחמות קיום אבל דלה בקרבות על מדליות או גביעים. מהמחלה הזאת לא נצליח כנראה להיפטר, אבל אולי הווידוי הזה יעזור לפחות להרגיע את המצפון עד לחיבוק המוגזם הבא.
שפיגלר מניף את המנוף!
איצטדיון האצטקה במקסיקו הפך ב-1970 למגרש הביתי שלנו לעולמי עד. המקום בו הובקע השער היחיד של ישראל, בהופעה הבודדת שלנו במונדיאל. אין ילד שלא מרגיש כאילו ראה בשידור חי את מוטל'ה יורה את הטיל לרשת השבדית, אפילו אם אבא שלו עדיין לא נולד כשזה קרה. מאז אנחנו רק עוסקים בחיפושים אחר הנוסחא שעבדה במקרה לפני 42 שנה, מלאים געגועים למוטל'ה וגיורא, לשייע וצביקי, לדור "אחר" שידע איך עושים זאת נכון. אז הנה וידוי מספר אחת: מדובר במיתוס הכי גדול מאז האליפויות של המשטרה הבריטית, וכבר ארבעה עשורים אנחנו לא מפסיקים לתת לו נפח. מבט קצר במסע של החבורה האלמותית ההיא מספק את המסקנה המביכה אך הבלתי נמנעת: ההופעה במקסיקו הייתה נפלאה, אבל ההעפלה לשם לוותה בכל כך מעט מכשולים, שגם הנבחרת שחטפה בשבוע שעבר רביעיה מרוסיה הייתה עולה אז למונדיאל.
מוקדמות המונדיאל הם החלק הפחות מפורסם באגדת 1970, וכנראה שלא במקרה. הניצחון הראשון של ישראל: הפרישה של צפון קוריאה, שהחליטה שלא מתאים לה לשחק עם "האויב הציוני". ישראל העפילה אוטומטית לסיבוב השני של המוקדמות באסיה ואוקיאניה, ושם חיכה לה בית "אכזרי" שכלל יריבה אחת בלבד - ניו זילנד. נבחרת ישראל אירחה, כמה נוח, את שני המשחקים באצטדיון ר"ג, מה שכנראה עזר לה לנצח פעמיים (0:4 ו-0:2) ולהעפיל לסיבוב הגמר. אוסטרליה, שהעיפה את רודזיה (מי?) האימתנית, הייתה למעשה המבחן היחיד שעמד בין ישראל למונדיאל. 0:1 בר"ג (שפיגלר), 1:1 בסידני (שוב שפיגלר) והכרטיס בכיס. שלא תבינו לא נכון, מוטל'ה הוא אליל אמיתי, אבל תנו לנו איזה טייוואן כל ארבע שנים וגם ליוסי בניון היה צ'אנס להניף את המנוף.
קומו והריעו לבחורים האלה באדום
את הניצחון של הפועל תל אביב על בנפיקה בשלב הבתים של ליגת האלופות 2010 ראיתי רק בתקציר. יש לי תירוץ טוב, התחתנתי. תוך כדי המסיבה היקרה ביותר בחיי עודכנתי שנגמר ב-0:3 מוחץ, מרשים, ענק, מלהיב, חסר תקדים, מעורר השראה, מחיה מתים, מתיר עגונות, משקם הריסות. אחרי יומיים של האנג אובר שבתי לעולם וכותרות העיתונים הולידו אגדה חדשה. עברתי למדיום מתקדם יותר ולחצתי פליי כדי לחזות בפלא, אבל על המסך ראיתי בעיקר פורטוגלים רצים, בועטים ומחמיצים. זהבי (צמד) ודה סילבה סידרו לאדומים ניצחון בלתי נשכח, הראשון של קבוצה ישראלית בשלב הבתים מאז 2004, אבל על מה בעצם היתה כל המהומה?
נתחיל בעובדה בלתי ניתנת לפרשנות: עוד לפני המשחק הפועל תל אביב איבדה כל סיכוי להעפיל לשמינית הגמר וידעה שגם ניצחון על בנפיקה ישאיר לה צ'אנס קלוש מאוד לסיים במקום השלישי (זה לא קרה, אגב). כך שהלחץ, מן הסתם, לא היווה פקטור בצד הישראלי. הנתונים היותר מרשיעים, מלבד בתקציר, הופיעו שחור על גבי לבן בדף הסטטיסטיקה: 18 בעיטות של בנפיקה לשער (8 מהן למסגרת של אניימה), לעומת 9 של הפועל (5 למסגרת). מאזן הקרנות: 2:21 (!) לזכות הפורטוגלים, שבעטו, נגחו, ירו, זינקו והתפללו אבל שום דבר לא נכנס. זה לא הפריע לנו, העיתונאים האחראים על הזיכרון הקולקטיבי, לשכוח מהחד צדדיות בבלומפילד ולהכריז: "היסטוריה באדום!", "תצוגת ענק של הפועל ת"א". למזלו של גוטמן, כולנו נזכור לעד את השורה התחתונה בלבד. חוץ מאלה שהתחתנו בדיוק באותו היום.
מכבי תל אביב אלופת אירופה (- )
הקבוצה של המדינה הרגישה באותו ערב בפאריז גם כקבוצה של אירופה. פנאתינייקוס הובסה בגמר, נדב הנפלד הניף את הגביע האירופי הראשון והיחיד בקריירה שלו, הקהל הצהוב מילא את הפרקט והתקשורת כולה קפצה למזרקה בכיכר רבין. אלא שבזמן שמכבי תל אביב כבשה את כל אירופה, כל אירופה הייתה בכלל במקום אחר. 2000/01 הייתה עונת הברוגז בין פיב"א ליול"ב. האחרונה ערקה מספינת האם והקימה את היורוליג, כשהיא חוטפת כמעט את כל אריות היבשת. קינדר בולוניה, טאו ויטוריה, ריאל מדריד, אולימפיאקוס, לובליאנה, בנטון טרוויזו, ציבונה זאגרב ואחרות פרשו לטובת המפעל החדש. גביע אירופה הישן הפך לסופרוליג, שכלל ארבע קבוצות טובות ועוד 16 לא ראויות לענף.
עד הפיינל פור, בו ניצחה מכבי ת"א את צסק"א ופגשה את היוונים שהעיפו את אפס פילזן, הצהובים פגשו יריבות שהליגה האדריאטית הייתה כנראה זורקת מכל המדרגות. בזו אחר זו הגיע הצאן לטבח ביד אליהו: אוסטנד (בלגיה), לברקוזן (גרמניה), היראקליס (יוון), נובו מסטו (סלובניה) והדובדבן שבקצפת - לוליו השבדית שהתפנקה עם תבוסה 113:68 מול מכבי. בבית המקביל, אגב, הופיעה מכבי רעננה. נהדר.
עבור אנתוני פארקר, נייט האפמן, אריאל מקדונלד, דריק שארפ ושאר החבר'ה, משחקי גביע אירופה ביום חמישי נראו לראשונה כמו משחקי ההכנה למחזור הליגה, ולא כמו ההיפך המוכר. זה נגמר כאמור עם סוג של תואר וחגיגה תקשורתית מופרזת לחלוטין. את הכוכבית שמעל גביע הסופרוליג סחבנו בשקט עד שמישהו יבוא ויסיר אותה. כשהגיעו שאראס, וויצ'יץ' ובאסטון גילינו תואר אמיתי מהו, ואפשר היה לנשום לרווחה. ובעצם, זה אולי ההישג הגדול ביותר של אותו תואר סופרוליג, שחי לעונה אחת עד האיחוד המרגש עם יול"ב - הוא היה הפתח לבואה של השושלת הצהובה, הגורם שיצר את הרעב לתארים נוספים, והפעם על אמת.
הזמן הוורוד
דמיינו את מכבי תל אביב מנצחת עם הבאזר משחק חוץ קריטי בשלב ההצלבה. דמיינו מאות אלפי אוהדים צהובים בטירוף בבית. עכשיו דמיינו משחק גמר במפעל משני של כדורסל נשים, ש"סוחף" אומה שלמה וכובש את פסגת הסיקור התקשורתי. הרבה יותר הזוי מהגיוני.
במרץ 2011 כולנו היינו אליצור רמלה, שניצחה את הקבוצה הוורודה הזאת בדרך לזכיה ביורוקאפ. על פניו מרשים, אבל הניצחון ההירואי מול אראס הצרפתית (53:61), שמחק את התיקו 61:61 במשחק בארץ, נראה במבט לאחור די רע לעיניים של חובב כדורסל ממוצע. בטח כשבערוץ אחר שודר משחק עם אותם חוקים ואותו כדור, אבל מיקום מקביל. כשג'רמי פארגו קבר את קאחה לבוראל ויטוריה בשנייה האחרונה, שי דורון ואורנית שוורץ עשו היסטוריה בהילוך איטי. כשמכבי עשתה צעד ענק לעבר 4 הגדולות של אירופה, רמלה נאבקה על האליפות בדרג ב'.
כשלעצמו, ההישג של רמלה יפה, מרגש ואפילו היסטורי, אבל הוא בטח לא היסטרי ולא מצדיק את ההעדפה התקשורתית שלו על פני הדבר האמיתי. תשאלו את עצמכם אם זכרתם מה שם היריבה של רמלה באותו גמר, עוד לפני שקראתם את שמה כאן. אז כן, נסחפנו. בחרנו להעצים הישג גדול באירוע קטן מאוד, לתת לזכייה די משנית מימדים של גדולה שאין להם אחיזה במציאות.
אל תחפשו כאן הפקת לקחים. גם בשנה הקרובה ניסחף, נפליג למחוזות לא הגיוניים של לאומיות. נזיל דמעה על מדליית ארד באליפות אירופה בשחייה, נתרגש על הפודיום בגראנד פרי מוסקבה בג'ודו, נשתולל אחרי זכייה בווימבלדון לזוגות מעורבים ונרגיש שגם אנחנו יודעים לפעמים לרחף גבוה מעל לשממה.