בית המשפט המחוזי בירושלים דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום, לפיה מקום השיפוט שהסכימו עליו הצדדים הוא ייחודי. על-אף שהצדדים לא עשו שימוש במילים המעידות על בלעדיות, כגון "אך ורק" או "בלבד". 'תניית שיפוט' קובעת לאיזה בית משפט בארץ תהיה סמכות מקומית – "גיאוגרפית" – בלעדית בתביעות עתידיות בין הצדדים.
מבקש רשות הערעור הוא קבלן, שביצע עבור המשיבים עבודות ביוב ותחנות שאיבה לפי הסכם בין הצדדים, והגיש נגדם תביעה בקשר להסכם, בבית המשפט השלום בירושלים.
בסעיף 15(א) להסכם ביניהם, קבעו הצדדים כי "מקום השיפוט הייחודי בכל הנוגע להסכם זה יהיה בית המשפט השלום בית שאן ו/או בית המשפט המחוזי בנצרת..."; ואילו בסעיף 15(ב) נקבע, כי "אם מקום ביצוע העבודה בשטח שלא הוחל עליו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל - יהיה מקום השיפוט בבית המשפט המוסמך שבתחום שיפוטו נמצאים משרדי היחידה של מרדכי מרדכי (אחד המשיבים-הנתבעים; ר.כ.) החתום על הסכם זה, והמשפט החל על החוזה הוא משפט ישראל".
לא היתה מחלוקת בין הצדדים על-כך שהעבודה בוצעה באיו"ש, כלומר בשטח שלא הוחל עליו המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל, ולפיכך חל עליו סעיף 15(ב) להסכם.
המחלוקת בין הצדדים נגעה לשתי שאלות: האחת – היכן נמצאים משרדי היחידה של מרדכי מרדכי; והשנייה – האם סעיף 15(ב) להסכם קובע מקום שיפוט ייחודי, אף שלא נעשה בו שימוש במילים המעידות על בלעדיות, כגון "אך ורק" או "בלבד".
ביחס לשאלה הראשונה, דחתה השופטת מרים מזרחי את טענת המבקש כי קרוואנים שהקים במקום ביצוע העבודה בשטחים, עבור המפקח מטעם הנתבעים, מהווים את "משרדי היחידה של מרדכי מרדכי", לצורך מקום השיפוט בתביעות בין הצדדים. מזרחי קבעה כי "הפירוש, לפיו בכל אתר ואתר שבו הוקם מבנה או צריף לשימוש המפקח, גם הוקם משרד של המשיבים, הוא מלאכותי ומכל מקום, לא הונחה לו תשתית ראייתית בבית המשפט קמא, המלמדת כי נעשה בקרוואנים על-ידי המשיבים שימוש כמשרד. אם כך, יש לפרש סעיף זה כפשוטו, כמתייחס לבית משפט סמוך למשרד בשדה תרומות (שם נמצאים משרדי היחידה של המשיב מרדכי מרדכי), ובית משפט בבית שאן עונה על תיאור זה".
בהתייחסה לשאלה האם קיימת במקרה זה תניית שיפוט ייחודית, מזכירה השופטת מזרחי את ההלכה הידועה, לפיה "בהיעדר מלים כגון 'בלבד' או 'אך ורק', מתפרש סעיף הקובע מקום סמכות כקובע מקום שיפוט מקביל ולא ייחודי". כלומר, במקרה כזה, מקום השיפוט שנקבע בהסכם רק מוסיף חלופה למקומות השיפוט הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, ואינו קובע הסדר בלעדי בעניין.
עם זאת, מציינת מזרחי, כי "בפסיקה נקבע גם כי 'לעיתים ניתן להסיק ממטרת ההוראה או מן ההסכם בו היא מצויה כוונה לשיפוט ייחודי'... בבר"ע 5069/93... הטעים השופט תאודור אור, כי פירושה של תניית שיפוט צריך להיעשות על פי אותם כללי פרשנות החלים לגבי כל הסכם בין הצדדים, וציין כי אף שבדרך כלל מי שמבקש לקבוע מקום שיפוט ייחודי, עושה כן תוך שימוש במלים המורות על-כך במפורש, אין מניעה שכוונת הצדדים תלמד מנוסח התניה בה הם בחרו להסדיר את נושא השיפוט".
במקרה זה, קובעת השופטת מזרחי, כי "נקודת המוצא ללמוד כוונת הצדדים צריכה להיות כלל הייחודיות הקבוע בסעיף 15(א), ועל כן את היוצא מן הכלל בסעיף 15(ב) יש מקום לפרש באופן מצמצם, ההולם את פירוש המשיבים". הנימוק לכך הוא, ש"האמור בסעיף 15, על שני חלקיו, אכן מבהיר את חשיבות מקום השיפוט המועדף על-ידי המשיבים (דהיינו - זה הסמוך למקום משרדי משיב 1 - בית משפט השלום בבית שאן), ומוביל למסקנה שחרף העדר ניסוח החלטי של בלעדיות, כוונת הצדדים הייתה להסדיר מקום שיפוט ייחודי בבית שאן.
כאמור, ההעדפה של בית שאן דווקא, עולה מלשונו של סעיף 15(א). רוחו של סעיף קטן (א) שורה גם על סעיף קטן (ב), וכאמור, בסעיף קטן (א) ננקט במפורש המונח "השיפוט הייחודי". לדעת מזרחי, אין זה סביר כי כוונת הצדדים, ששניהם מרוחקים מירושלים, היתה להתדיין בירושלים דווקא, שזו הייתה התוצאה לו התקבלה עמדת המבקש.
לפיכך, קובעת השופטת, כי תניית השיפוט הקבועה בסעיף 15(ב) להסכם היא ייחודית, על-אף היעדר מילים המעידות על בלעדיות, וכי תביעתו של המבקש תידון בבית משפט השלום בבית שאן.
בר"ע 721/03 סבאח פארס סלאח נ' מרדכי מרדכי ואח'