כשאני יושב בשדה התעופה "לוגאן" בבוסטון אני תופס לעצמי רגע, כשאני מנסה להבין באיזה טרמינל אני צריך להיות כדי לעלות על הטיסה ללונדון. תשומת הלב שלי נלכדה בקו הרקיע של בוסטון. זה העלה בי זכרונות מהפעם הראשונה שעזבתי את הבית לקולג', כשידעתי שאני יוצא למסע חדש בחיי הצעירים, וזה נראה היה מאוד מבטיח. זכיתי להזדמנות להציג את הכישרון שלי על במה חדשה, ובאותו הזמן ללמוד בקולג' יוקרתי (בוסטון קולג'). הייתי חייב להתעשת ולהשתחרר מהזכרונות ולמהר לטרמינל, אבל צצה לי בראש מחשבה חדשה – עכשיו, 10 שנים אחרי – אני בסיטואציה דומה. יוצא למסע כדי להציג את היכולות, האהבה שלי והתשוקה שלי למשחק, ברמה גבוהה, אבל גם להכיר תרבות חדשה, להסתגל אליה ולהפוך בה לחבר מן המניין.
הטיסה הייתה נעימה ונחתנו בשבת אחר הצהריים. בדיוק מספיק זמן כדי לעבור בבית ולהחליף בגדים, ומשם להמשיך לאימון. היה טוב לראות את החבר'ה שוב, ובחדר ההלבשה הם התעניינו איך היה הביקור שלי בבית. אנחנו חבורה שמסתדרת טוב מחוץ למגרש, למרות שאנחנו רק ארבעה חודשים בתוך העונה. באותו רגע אלישי כדיר נכנס לחדר ההלבשה ואני חייב לומר לכם – הוא בחור מצחיק. הוא מהאנשים האלה שיכולים להיות מצחיקים בכל מצב. באותה פעם, למשל, הוא ניגש אליי ושאל אותי "היי, איך היה בארצות הברית? היי, מה הבאת לי? בנאדם, כשלא היית פה פספסת את המהלכים החדשים שלי. אני מעביר עכשיו בין הרגליים כמו אלן אייברסון". כולם צוחקים, והוא שומר על הבעת פנים רצינית.
האימון עצמו היה טוב, מאוד אינטנסיבי ותחרותי. המאמן דרוקר הראה לנו מה אנחנו הולכים לעשות הגנתית נגד גליל, אז חלק מהאימון התנהל כמו שיעור. בווידאו ראינו את כל השחקנים של הגליל ומה כל אחד מהם אוהב לעשות כשהוא בהתקפה ובמה הוא טוב יותר. אח"כ עברנו על התרגילים שהם השתמשו בהם במשחקם האחרונים. משם המשכו למגרש לחימום ואז הרצנו כמה מהתרגילים שלהם כדי שההגנה שלנו תתרגל אליהם. התחלקנו להגנה ולהתקפה ואז הקרב התחיל. זה היה אימון קשוח מאוד, אבל השתפרנו באותו היום.
אחרי האימון הייתה לנו מסיבת חד מולד, וכולם – מהאנשים הכי חשובים בהנהלה ועד משפחות השחקנים – היו שם. צירפתי כמה תמונות מהמסיבה, הייתה באמת אווירה טובה ואתם רואים בתמונות גם מכתבים שאוהדים שלחו לנו. הרגשתי חמימות משפחתית ואני מאוד מעריך את העובדה שהאנשים שמקיפים אותנו מבינים שאנחנו רחוקים מהמשפחות שלנו ומקבלים אותנו בזרועות פתוחות. על זה אני מודה לך – הפועל ירושלים.
מאוחר יותר באותו היום התחלתי להרגיש לא טוב, זה היה קלקול קיבה רציני שהלך והחמיר עם הזמן. ובכל זאת, ידעתי שאני רוצה לצאת למגרש כדי לתת לקבוצה מה שאני יכול, בטח כשמאיר טפירו עדיין יושב בצד עם פציעת קרסול, ובמשחק כזה שמאוד רצינו לנצח. זה לא חדש לי, להגיע למשחק מוכן למרות שאני חולה. אם אני חי ומתפקד אני אנסה לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור לקבוצה. כשאני במצב כזה אני תמיד נזכר במייקל ג'ורדן כשהוא שיחק חולה במשחק החמישי בגמר נגד יוטה ג'אז ב-1997. אני נזכר בכוח הרצון שלו, בצורה בה הוא דחף את עצמו להתחרות ברמה הכי גבוהה שיש. המשחק ההוא השפיע עליי, ואני בטוח שעל עוד המון אנשים. עם זאת, התברר שהווירוס שחטפתי בבטן היה יותר מדי גם בשבילי. ניסיתי לעשות את המיטב עבור הקבוצה אבל בסופו של דבר היה לי משחק לא טוב, ובכלל לכולנו כקבוצה. פיגרנו כל המשחק וצריך לתת לגליל קרדיט, הם היו מאוד מוכנים לקראתנו. הייתי גם כעוס וגם חולה אחרי המשחק, אבל אני יודע שכקבוצה אנחנו צריכים ללמוד מהטעויות שלנו ולהמשיך למשחק הבא.
למחרת היה לנו יום חופשי, אז יכולתי לשכב כל היום במיטה ולהחלים, וגם יכולתי לראות קצת ממשחקי חג המולד ב-NBA. אני חייב לומר, אלה משחקים מאוד מיוחדים וכל ילד שאוהב כדורסל חולם להיות יום אחד במשחק כזה, או אפילו להשתתף בו. לי היה את התענוג להשתתף במשחק חג מולד. שיחקנו נגד פיניקס סאנס, בפיניקס, אריזונה. זה דבר מאוד מרגש להציג את היכולות שלך ביום מיוחד שכזה, מול קהל נרגש וחגיגי. כולנו גם קיבלנו מדים ונעליים מיוחדים לחג המולד. זו באמת זכות לשחק בחג המולד. כילד ראיתי את הגדולים ביותר משחקים ביום הזה ואני חושב שזו מסורת נהדרת, שרק הולכת ומשתפרת. צפיתי במשחקים וזה עזר לי לשכוח קצת מהמצב בו הייתי, חולה, בחג המולד, רחוק מהמשפחה. עד שנרדמתי. ניפגש בפעם הבאה.