לפני שבוע, טום תיבודו התייצב לראיונות הסטנדרטיים הנדרשים ממאמן לקראת פתיחת משחקי הפלייאוף. המאמן המוערך אולץ על ידי התקשורת להתמקד בשני דברים: מפתחות לסדרה מול הנטס, והשאלה העיקרית בנוגע לאפשרות החזרה של דריק רוז כבר העונה. תיבודו בחר לא לסגור את הדלת לחלוטין: "זה לא סביר, אבל רוז מתאמן איתנו ויכול להשתלב במהירות ברגע שיהיה בריא". לעומתו הדיווחים הלא פורמלים מהבולס היו יותר ברורים – רוז לא יסתכן בחזרה השנה מחשש להחמיר את הפציעה.
מאז ה-28 באפריל אשתקד, כשהבולס כבר הובילו ב-12 נקודות מול פילדלפיה, ועל הלוח נותרו פחות מ-1:30 דקות לסיום, עברה כבר כמעט שנה (יום ראשון הקרוב). באותה תקופה שחקני הבולס נאלצו להתמודד עם ההעדרות של רוז בצד המקצועי כמנהיג, אתלט נדיר ובעיקר כוח יוצר עבור קבוצה מוגבלת התקפית. אבל צד שפחות בוחרים לדון בו הוא ההתייחסות אל שאיפות המועדון ביחס לחומר השחקנים המצוי בו.
דמיינו לעצמכם את התחושה שהייתם חווים אם הייתם קרובים לכבוש את פסגת שאיפת חייכם ואז בשנייה אחת הכל היה מסתיים. המועדון שזכה בשש אליפויות והיה אמור לייצר שושלת חדשה, הפך ל"אסופה" של שחקנים שהסביבה משדרת להם שבלי רוז הם פשוט לא טובים מספיק, אבל אם הסדרה הנוכחית מול הנטס מוכיחה משהו היא שמדובר אמנם בקבוצה מוגבלת – אבל עדיין קבוצה, שניזונה מהספקות סביבה רק כדי להפריך אותן בכל פעם מחדש.
אחרי שדרון וויליאמס חזר לעצמו עם תום פגרת האולסטאר וסיפק ממוצעים של 22.5 נקודות, 8 אסיסטים ויותר מ40% מטווח השלוש, הנטס רכבו על הגל ועקפו את שיקגו בדרך ליתרון ביתיות בסדרה, במשחק הראשון וויליאמס קלע 22 נקודות מסר 7 אסיסטים וקלע 2 מ-3 מחוץ לקשת, אחרי חטיפה ודאנק בסוף הרבע השלישי שקבע 27 הפרש הכתובת הייתה על הקיר, אם הבולס לא עוצרים את וויליאמס הסדרה גמורה.
כרגיל מי שכבר בחר אחרי אותה תבוסה להספיד את הבולס קיבל את התשובה בצמד המשחקים הבאים. אחרי ששיחק 7 עונות במדים האדומים לבנים, קירק היינריך הוחזר בגיל 32 כדי לחפות על היעדרו של רוז, ובשני המשחקים מספיק להסתכל על האחוזים שגרם לרכז היריבה מנגד כדי לראות שזה בדיוק מה שהוא עשה. 1 מ-9 במשחק השני ו-5 מ-14 במשחק השלישי, כאשר 13 מהזריקות של וויליאמס (מתוך 23 בסה"כ) בשני המשחקים הללו הגיעו מחוץ לקשת, עדות לכך שהגנה אישית חזקה והיכולת של הבולס לסגור את האמצע גרמה לשחקן שניזון מחדירות ויתרון פיזי לשנות את סגנון המשחק שלו. העובדה שהיינריך סיפק רק נקודה אחת פחות מוויליאמס בנצחונות של הבולס מראה שלדי-וויל יש גם לא מעט עבודה בצד ההגנתי.
כמובן שהגנת הבולס לא נעצרת שם, למרות החזרה של הבולס למגרש הביתי הנטס פתחו את הרבע הראשון של המשחק השלישי בריצה של 5:17 בזכות יכולת טובה מטווח השלוש וחמש נקודות מהקו של ווילאמס. משם, אחרי פסק זמן ותדרוך של תיבודו, שעל פי הפורוורד טאג' גיבסון "מעולם לא ראיתי אותו כל כך כועס" הנטס לא קלעו נקודה עד תחילת הרבע השני (כמעט 7 דקות), שחקני ברוקלין סיימו את המחצית עם 22.5% אחוז מהשדה – משם התוצאה כבר הייתה ברורה.
את הכוכב השני של היריבה ג'ו ג'ונסון, הבולס העבירו מסכת עינויים דומה תוך שימוש ברוטציה בין שניים משומרי החוץ הטובים כיום בליגה: לואל דנג וג'ימי באטלר. מול רוב הקבוצות ג'ונסון מספק מיס מאץ' להגנה בגלל הגובה ויכולת הכדרור, מול הסווינגמנים של שיקגו מספר 7 מתקשה עד עכשיו ולא רק בגלל הפציעה ברגל. בשני המשחקים האחרונים הקלעי לקח 32 זריקות אבל דייק רק ב-37.5% כשהוא מובל ע"י ההגנה לפינות בהן הוא יותר חלש התקפית.
עוד איפיון של קבוצה הוא לחפות על יום חלש של שחקן אחר, למרות אי הכשירות של נואה, שמגבילה את הדקות שלו, הבולס מצאו פתרונות בפנים הודות לקרלוס בוזר שקטף עד עכשיו 12 ריבואנדים בכל משחק בסדרה, ובמשחק האחרון חיפה על יום נורא של נואה בהתקפה (0 מ-7 מהשדה) עם 22 נקודות באחוזים נהדרים. בעיקר באמצעות יצירת מצבי קליעה לעצמו, יכולת שתמיד הייתה קיימת אצלו אבל אף פעם לא מומשה באמת.
על לואל דנג והסיבות שבגללן הוא זוכה להכי הרבה דקות ברוטציה אין צורך להרחיב. בעיית הפציעות הטרידה את שיקגו לכל אורך השנה, אבל למרות שרק ב-25 מתוך 85 המשחקים האחרונים (כולל הפלייאוף) היו לבולס את כל תשעת שחקני הרוטציה שלהם ביחד, הבולס הצליחו לנצח ב-21 מהם, הוכחה לכך שמדובר בקבוצה עם מאמן שיודעת בראש ובראשונה להסתגל למצבים משתנים, גם עקב פציעות, וגם בלי רוז.
כשחקן שכבר לפני שחגג את ההגעה לגיל 22 נבחר ל-MVP הצעיר ביותר בהיסטוריה של הליגה, ואחרי שהוביל את שיקגו לשתי עונות רצופות בפסגת המזרח (אחרי עונת 2009/10 בה דורגו במקום השמיני) ברורה החשיבות של דריק רוז לשיקגו, אבל גם אם יחזור בפלייאוף הנוכחי וגם אם לא, הכרחי לתת קרדיט לקבוצה שכבר למדה להסתגל, ונלחמת בכל דרך אפשרית כדי להשיג את הניצחון.