אם יש דבר אחד שדייגו סימאונה רוצה יותר מכל דבר אחר זה לנצח את ריאל מדריד. הערב (שבת) זה יהיה הדרבי השלישי שלו כמאמן אתלטיקו, כאשר את שני הראשונים הוא הפסיד. וכן, גם את חמשת משחקי הדרבי בהם שיחק במדי אתלטיקו בשנות ה-90.
לניצחון הערב, אם יושג, תהיה משמעות הרבה יותר גדולה מאשר הישג אישי של המאמן הארגנטיני. אם אתלטיקו תנצח הערב את ריאל מדריד לעיני 55 אלף אוהדיה, היא תשבור את הנאחס הגדול ביותר שקיים בדרבי כלשהו בכדורגל העולמי, שכן כמעט 14 שנים עברו מאז שהקולצ'ונרוס חגגו ניצחון בקרב העירוני. הרבה מאוד אוהדים צעירים שיהיו הערב ביציעים המלאים לעייפה, עוד לא נולדו כאשר אתלטיקו ניצחה בפעם האחרונה בדרבי. זה היה ב-1999. באלף הקודם.
מאז עברו 24 משחקים בין הקבוצות, ובאף אחד מהם אתלטיקו לא חגגה בסיום. בשנים האחרונות הסבל של האוהדים באדום-לבן הפך קשה יותר ויותר. ריאל ניצחה בכל 9 המפגשים האחרונים ובכל ששת הביקורים האחרונים שלה בוויסנטה קלדרון. הדומיננטיות הלבנה בעיר הפכה מוחלטת. נכון, ריאל תמיד היתה הקבוצה הבכירה בעיר, אבל מעולם היא שלא שלטה באופן מוחלט כל כך.
הפעם מרגישים כל אנשי אתלטיקו ואוהדיה, שזו ההזדמנות לעצור את ההיסטוריה. גם כי זו העונה הטובה ביותר של אתלטיקו מאז עונת הדאבל של 1995/6, גם כי הראש של ריאל נמצא בגומלין מול דורטמונד ביום שלישי, גם כי כריסטיאנו רונלדו פצוע ולא ישחק, כמו שחקני הרכב חשובים נוספים של מוריניו, וגם כי בעוד שלושה שבועות ייפגשו ריאל ואתלטיקו פעם נוספת - בגמר הגביע. ניצחון הערב ייתן לאתלטיקו מקדמה פסיכולוגית משמעותית לקראת הגמר.
בקיצור, יש יותר מדי סיבות טובות שאמורות להביא סוף סוף את הניצחון שאוהדי אתלטיקו מייחלים לו כבר כמעט 14 שנים. אבל מצד שני זוהי אתלטיקו, קבוצה שהדימוי שלה בעיני רבים הוא עדיין של קבוצה לוזרית שכמעט תמיד ברגע האמת לא עומדת בציפיות וקורסת. האם זה יקרה שוב הערב?
למרות שמעולם לא ניצח את ריאל, דייגו סימאונה הוא האיש שאמור להפוך את אתלטיקו לווינרית. הוא הוליך את הקבוצה לזכייה בליגה האירופית בעונה שעברה והוכיח שהוא ווינר, אבל האתגרים הגדולים באמת עוד לפניו. ניצחון הערב יהיה סימן גדול לכך שהוא באמת בדרך הנכונה. כשדייגו סימאונה הוצג כמאמן החדש של אתלטיקו בדצמבר 2011, זה נראה כמו חזרתו של הבן האובד הביתה. מבחינת אוהדי אתלטיקו לא היה אדם מתאים יותר לתפקיד בכל העולם כולו.
דייגו פבלו סימאונה בן ה-41 שיחק באתלטיקו בין 1994 ל-1997 וחזר לקדנציה שנייה בין השנים 2003 ל-2005, אבל לעד הוא ייזכר כמנהיג הגדול של הקבוצה שזכתה בדאבל של עונת 1995/6.
סימאונה היה הנשמה הגדולה של אותה קבוצה, בה שיחקו גם קיקו וקאמינרו ולובו פנב הבולגרי ומיליינקו פאנטיץ' הסרבי. הוא אכל את הדשא, טרף את שחקני הקבוצות היריבות והשאיר על המגרש דם ויזע ותמרות עשן.
אוהדי אתלטיקו ממשיכים להתרפק גם היום על הקבוצה הגדולה ההיא של המאמן רדומיר אנטיץ', למרות שבסתר ליבם הם יודעים שהסיכוי שהישג שכזה יחזור על עצמו בשנים הקרובות, הוא קלוש.
כש"אל צ'ולו" הגיע לאתלטיקו כמאמן הוא הציב בפני הקבוצה כמה מטרות, שבראשן להחזיר את הגאווה לקבוצה ולאוהדים, לשחק בנחישות ובהקרבה כמו שהוא שיחק בזמנו, להעפיל לליגת האלופות ולנצח את הקבוצות הגדולות.
אז כן, הגאווה חזרה, הקבוצה משחקת כמו שהוא דורש והיא תהיה בעונה בליגת האלופות. עכשיו נשאר רק לנצח את הגדולות: את ריאל מדריד הערב, את ברצלונה בעוד שבועיים ושוב את ריאל, בגמר הגביע ב-19 במאי. אם זה יקרה, יהיה אפשר לומר בפה מלא שאתלטיקו מדריד חזרה להיות אחת משלוש הגדולות של הליגה הספרדית, שכבר לא יוכלו לומר עליה שהיא ליגה של שתי קבוצות.