נתחיל בהבהרה קטנה, לפני שהטוקבקים אוכלים אותי חי. אני לא אוהד של לברון ג'יימס או של מיאמי היט, רחוק מכך. את השעות הקטנות של לפנות בוקר העברתי בעידוד סן אנטוניו ובהתאהבות מחדש בטימי דאנקן וטוני פארקר. קאפיש?
עכשיו, לכתב ההגנה של קינג ג'יימס. מיד אחרי המשחק, אנשים מיהרו לצלוב אותו. בפייסבוק חברים אסרו בכל תוקף להשוות אותו למייקל ג'ורדן, גם חברי ניצן פלד התעמק כמו שרק הוא יודע בסיבות שבגינן לברון כמעט הפך ללוזר הגדול ב-NBA באתר זה. מיהרו לציין את ההחטאות ואיבודי הכדור בדקות הקריטיות, העבירו את הכתר והשרביט לריי אלן וכריס בוש.
אדם שלא צפה במשחק ורק קרא את הסטטוסים והטורים הללו, היה בוודאי מבין שלברון סיים משחק נוראי של 2 מ-20 מהשדה ו-10 איבודים. כנראה שהתרגלנו לטוב כל כך ממנו, שכאשר הוא בעצם רושם טריפל-דאבל ענק כולל 32 נקודות, קל לנפנף את זה בביטול. את העובדה שעד היום רק ביל ראסל וג'יימס וורת'י עשו טריפל-דאבל בסדרת הגמר במשחק בו קבוצתם עמדה בפני הדחה, כנראה נוח לשכוח.
להשוות את לברון למייקל זה פשוט עוול ענק. לשני הצדדים. זה חסר טעם, מטופש. שחקן כמו הוד אווריריותו לא היה ולא יחזור, וזאת בדיוק הבעיה של ג'יימס. הזכרונות של המשחקים ההירואיים של ג'ורדן עדיין מהדהדים לרבים מאיתנו בראש, ואנחנו יודעים שכדי לחדור להילה שלו, לברון חייב לבצע דברים מדהימים לא פחות. כנראה שמושג הווינריות קיבל תפנית בלתי ניתנת למימוש.
הרי גם בלי לקלוע 35 נקודות במחצית הראשונה (כמו שמייקל עשה נגד פורטלנד), או לצלוף סל ניצחון על הבאזר, אפשר להיות ווינר. כשלא מפחדים לעשות טעויות ברגעים החשובים, אפשר להיות ווינר. מי שלוקח על עצמו את המנהיגות וסוחף אחריו את חבריו לקבוצה, הוא ווינר. מי שמוביל קאמבק מפיגור דו ספרתי ברבע האחרון של משחק הדחה בגמר (פעם שנייה בלבד בהיסטוריה שדבר כזה קורה), הוא ווינר. מי שקולט שאם הוא לא ייקח יוזמה ויקרע את התחת בשני צידי המגרש, הקבוצה שלו תאבד את האליפות, הוא ווינר. את כל הדברים הללו לברון עשה הלילה.
כמו שאמריקאים אוהבים את זה, התפנית של לברון הגיעה בערך באותו הרגע שסרט הזיעה שלו התעופף ונעלם לשורה השלישית ב-AAA. כמו סופרמן, ספיידרמן או הולק, ג'יימס החליף פרסונה עם שינוי המראה והפך מעוד שחקן על הפרקט ל-MVP. אז נכון שכולם דיברו וידברו על השלשה המדהימה של אלן או על צמד החסימות של בוש, אבל מה בנוגע לסדרת הסלים שלברון קלע והצליחה להקפיץ אפילו את הקהל הרדום של סאות' ביץ'?
מה בנוגע לרגע שבו ג'יימס החליט שהוא לוקח את פארקר בהגנה, ומאז הספרס לא הצליחו לבצע פיק-אנד-רול אחד נורמלי? מי שמר על הצרפתי כשהוא ניסה לנצח את המשחק בשנייה האחרונה של הזמן החוקי? מי קלע שלשה לא פחות קלאצ'ית מזו של אלן רק כמה רגעים קודם לכן? ומי חטף את הכדור לג'ינובילי בסוף ההארכה?
כדי לכנות את לברון לוזר אחרי משחק בו הוא מבצע טריפל-דאבל ומנהיג את הקבוצה שלו לניצחון במשחק מספר 6, על סף איבוד האליפות, אחרי שהקבוצה שלו כבר בפיגור דו ספרתי ברבע האחרון - כנראה שצריך לשנוא אותו. אני לא שונא אותו. אני מעריך גדולה.
ניצן פלד, שכתב הבוקר את הטור "פופוביץ' הציל את לברון", עונה לאור:
ראשית, בוא נבהיר קודם הבהרה דומה לזו של עמיתי אור זיו: אני לא שונא את לברון. והטענה שמי שמבקר את לברון בטוח שונא את לברון היא קצת ילדותית. מעבר לזה, כל הביקורת שלי שסובבת את לברון היא תולדה של הסיקור המוטה והמפרגן-מדי שהוא זוכה לו מגיל 18. אני כותב נגד העובדה שחסימה יפה שלו מוגדרת "החסימה הגדולה אי פעם". נגד העובדה שמשחק בו הוא נראה רע 3 רבעים, נותן חצי רבע טוב, ואז עוד חצי רבע נוראי, עוד עלול להיזכר כתצוגה הירואית שלו. זו הבעיה. הסיקור המוטה והמעוות סביב לברון. סיקור שמייצר בכוח מציאות היסטורית, למרות שהיא בפועל נראית אחרת. קאפיש?
אור מתחיל את כתב ההגנה שלו מהשורה הסטטיסטית של ג'יימס. אבל הוא מתעלם מנקודה חשובה: לברון הוא מפלצת צבירת הסטטיסטיקה הכי מטורפת מאז ווילט צ'מברליין. במשחק ה-5 הוא נתן 25, 7 ו-7, ולאף אחד לא היה ספק שהוא היה חלש. לכן, השורה הסטטיסטית הסופית שלו היא לא רלוונטית. כי הוא צובר סטטיסטיקות נהדרות גם כשהוא טוב, וגם כשהוא לא טוב. במקרה שלו, זה לא טיעון שאפשר להשתמש בו לכאן או לכאן.
אח"כ אור מדבר על ההשוואה למייקל – וצודק לגמרי. אין מה להשוות. אבל אור ממשיך וקורא ללברון ג'יימס ווינר. ואני רוצה לומר לאור זיו דבר אחד מאוד פשוט: אתה קורא לו היום ווינר בגלל טעויות של הספרס. וזה לא הגיוני לעשות.
כי אם סן אנטוניו מנצחת במשחק הזה (וזה היה מאוד קרוב לקרות, רק אם לנארד קולע עוד אחת מהקו או אם פופוביץ' משאיר את דאנקן במגרש) – אם הספרס יוצאים אלופים מהמשחק הזה... מה היו הכותרות סביב ג'יימס? במה היו מתמקדים? האם היו מדברים על הטריפל דאבל? או את על רצף של החטאה-איבוד-איבוד-איבוד-החטאה שג'יימס ניפק בין 4 דקות לסוף ועד 23 שניות לסוף?
התשובה ברורה. אם הספרס היו מנצחים, וזוכים היום באליפות (וכאמור – זה היה מאוד מאוד קרוב לכך, ולא קרה בעיקר בגלל טעויות מצד הספרס בסיום), כל הכותרות סביב לברון ג'יימס היו הורגות אותו. היו תולות אותו על עמוד. היו אומרים שההפסד של ההיט הגיע כי לברון חיבר, בדקות הכי חשובות של העונה, רצף של החטאה-איבוד-איבוד-איבוד-החטאה.
אז מה, רק כי הספרס טעו בסיום, פתאום לא צריך להתמקד ברצף של החטאה-איבוד-איבוד-איבוד-החטאה, שלברון ניפק ברגעים הכי מכריעים של מה שהיה יכול בקלות להיות המשחק האחרון של השנה?
רק כי הספרס ביצעו טעויות, אז פתאום הסיפור של המשחק הוא הטריפל דאבל של לברון, ולא העובדה שבדקות הכי חשובות הוא עשה הכל כדי לזרוק את המשחק של ההיט לפח?
איך יכול להיות שרק העובדה שהספרס ביצעו טעויות בחצי הדקה האחרונה, היא שהופכת את המשחק של לברון מתצוגה לוזרית של החטאה-איבוד-איבוד-איבוד-החטאה, לתצוגה הירואית של טריפל דאבל גדול?
ובכן, זה לא יכול להיות. יותר נכון – זה לא צריך להיות כך. לא יכול להיות שהאופן בו אנחנו שופטים את לברון (או כל אחד אחר) ייקבע על פי טעויות של היריבה, ולא על פי מה שהוא עצמו עשה. כי אם הספרס לא טועים ככה בסוף, ומנצחים, גם אור יודע בדיוק איך הוא היה קורא ללברון היום. וזה לא היה הופך אותו לשונא. אני, לפחות, נאמן למה שאני רואה במהלך המשחק, ולא קובע את דעתי רק לפי לתוצאה הסופית.