במכתב גלוי המופנה אל ראשי המשטרה והשב"כ, המתפרסם במדור החינוך בעלון "באהבה ובאמונה", יוצא הרב אלישע אבינר, מהידועים ברבני הציונות הדתית, באזהרה חינוכית.
"אולי תשאלו: מה לפינה העוסקת בסוגיות חינוכיות ולאחראים על ביטחון הפנים במדינת ישראל?", כותב הרב אבינר. "התשובה היא שהתנהלות כושלת של המשטרה והשב"כ עלולה לגרום נזקים חברתיים חמורים כל כך, שאפילו עבודה חינוכית מפרכת של מאה שנים לא תצליח לתקן; היא עלולה לפגוע באמון של האזרח במדינה פגיעה קשה כל כך, שאלפי מחנכים מוכשרים לא יצליחו להחזיר ולשקם. ההתנהגות האלימה והפרובוקטיבית של הדרגים הנמוכים במשטרה עלולה לערער את האמון הבסיסי של רבבות בני נוער - במדינת ישראל".
בהמשך המכתב כותב הרב אלישע אבינר:
"אלימות. מפכ"ל המשטרה ציין שהמשטרה היא הגוף היחיד שהחוק מעניק לו את הזכות לפעול באלימות בתוך החברה. אכן זוהי זכותה וחובתה על-מנת להבטיח את שלטון החוק במדינה. אבל, עוצמת האלימות צריכה לעמוד במבחן הסבירוּת. כלל זה לימדונו חז"ל בהקשר של דין רודף. הרודף אחר חברו להורגו, מותר לכל אדם להורגו על-מנת להציל את הנרדף. אבל, היתר זה קיים רק כאשר אין דרך אחרת, פחות אלימה, להציל את הנרדף. אם ניתן להציל את הנרדף "באחד מאיבריו" של הרודף (כלומר, לפצוע את הרודף על-מנת להציע את הנרדף), אין כל היתר להרוג את הרודף. כלל זה הוא נכון בכל פעולת הצלה ומניעת עבריינות. עוצמת האלימות הנדרשת להשלטת הסדר היא מצווה. עודף אלימות הוא עבירה.
לבושתנו, מצטברות עדויות רבות על אלימות מיותרת של שוטרים כלפי בני נוער מפגינים עד כדי "הכאה לשמה" של נערים אזוקים ובעיטה בילדות בנות 12. גם אם המשטרה סבורה שחסימת הכבישים איננה לגיטימית, אין כל צורך להפעיל אלימות מרובה כל כך על-מנת לפנות כמה נערים וזאטוטים מהכביש, במיוחד שהם מצהירים שמחאתם היא בלתי אלימה".
"התמונות של גרירת נערים והכאת נערות לשווא, והעדויות על הכאת בני נוער בתוך תחנות המשטרה, מסתובבות ועוברות מפה לאוזן, כמו אש בשדה קוצים בין רבבות בני נוער, ומעצבות את יחסם כלפי המדינה וכלפי הגופים הממונים על שמירת החוק. תמונות ועדויות אלו עלולות להביא בני נוער רבים להתנכר למדינה ולגלות עוינוּת כלפיה. הנזק הוא עצום, וספק גדול אם יצליחו מאמצי המחנכים להשיב לנוער את היחס הנכון אל מדינת ישראל, את הכבוד הראוי לה ואת ההערכה הרצויה. אולי המשטרה מנצחת בקרב, אבל היא מפסידה במלחמה - היא מדכאת בכוח את מחאת בני הנוער, אבל מביאה לאובדן רבבות אזרחים נאמנים למדינה. המשטרה יכולה לנצח בקרב מבלי להפסיד במלחמה, אם תנקוט בפחות אלימות ותשחרר שוטרים הנוטים לאלימות, לתוקפנות ולפראוּת, מפעילות משטרתית מול בני נוער. התנהגות הדרגים הנמוכים במשטרה מאכזבת, לכן מכתבי מופנה אל ראשי המערכת".
"פרובוקציה. הפרשנים התלבטו מדוע אהרון הכהן שיתף פעולה עם החוטאים בחטא העגל ומה היה חלקו בחטא. רבי יהודה הלוי (בספר "הכוזרי") השיב, שכוונת אהרון היתה רצויה. הוא רצה לנקות את עם ישראל מהגורמים השליליים שהסתננו לתוכו. לכן הוא עודד והמריץ את העם לעשות את העגל על-מנת לחשוף את "התפוחים הרקובים" ולגלות מי נמשך אחר עבודה זרה. מה היה חטאו? עונה רבי יהודה הלוי: חטאו היה שהוא הכשיל את בני ישראל, הוא הוציא מן הכוח אל הפועל את מה שהיה חבוי בלבם. הרבה חולשות מסתתרות באדם, אבל הן רדומות ואינן באות לידי ביטוי. בכך נמנעות עברות רבות. מי שמעורר את החולשות של הזולת ומכשיל אותו, הוא שותף בכיר בעבירה, הוא 'מסית ומדיח'".
"רשאית המשטרה לשתול סוכנים סמויים למטרות דיווח, אבל לא סוכנים שמעודדים עבריינוּת בקרב בני הנוער. חולשות מצויות בכל מקום בחברה. אילו היתה המשטרה שותלת סוכנים בתיכונים במרכז הארץ במטרה לעודד בני נוער לצרוך סמים ולעצור את מי שצרך סם, היו כל בתי המעצר ברחבי המדינה צרים מהכיל את כל העצורים".
"פרובוקציה היא שיטה מסוכנת. הרווח הוא בטווח הקצר, הנזק מתגלה רק לאחר זמן. מי יודע, אולי אלמלא הפרובוקטורים של השב"כ לא היה נרצח ראש ממשלה בישראל?! פרובוקציה היא מגונה ומכוערת. על אחת כמה וכמה, כאשר היא נועדה להכשיל בני נוער אחדים על-מנת להשחיר את פני כל בני הנוער".
"לסיכום: אנחנו הרבנים והמחנכים עמלים על-מנת למתן את בני הנוער, מזהירים אותם פעם אחר פעם שלא להתפרע ולא להתנהג באלימות, דורשים מבני נוער שעלולים להיגרר לאלימות להימנע מהשתתפות בפעילות שיש בה חיכוך עם המשטרה, מגנים בחריפות ובפומבי כל מעשה אלימות של בני הנוער ולא מחפים עליהם. היה מן הראוי שגם המשטרה תנהג כן: תבקר את אלימות השוטרים ותגנה אותה בפומבי, לא תוציא לפעילות מול בני הנוער את אותם השוטרים החשודים באלימות מוגזמת, תגלה יותר זריזות בהעמדת השוטרים שסרחו לדין (כשם שהמשטרה ממהרת לעצור בני נוער שהתפרעו ולהעמיד אותם לדין)".
פנייה זו איננה נובעת מתמימוּת אלא מדאגה עמוקה לעתידה של המדינה. התנהגות לא מרוסנת של המשטרה עלולה לגרום הרס חינוכי עקיף שיפגע בעתידה של המדינה ובאופייה. רווח לטווח קצר, והרס לטווח ארוך. למרות שהמשטרה איננה מופקדת על החינוך של הנוער במדינה, עליה לגלות רגישות לנזקים החינוכיים של פעילותה.