שופטי ישראל, כך חונכנו להאמין, הם אנשים נבונים וישרי דרך ולכן חלילה לנו מלהרהר באפשרות לחייבם לגלות פרטים בדבר רכושם, קשריהם החומריים או האינטרסים הפיננסיים שלהם. הרי עצם חיובם לעשות כן עלול חלילה להחשידם ולהטיל ספק ביושרם, הלא כן?
האמריקנים, כך נראה, פחות תמימים בעניינים הללו. השופט ברנדייס לימד אותם פעם שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, והם לא יודעים חוכמות. אצלם אור השמש המחטא איננו סתם מליצה נבובה, אלא כלי עבודה.
והם משתמשים בכלי היעיל הזה הלכה למעשה ומביאים את אור השמש גם אל תוך כיסיהם של השופטים.
"הסביבה הפיננסית" של השופטים (כמו גם של הפוליטיקאים ועובדי המדינה הבכירים) איננה עניינם הפרטי בלבד. הציבור האמריקני דורש משופטיו גילוי נאות עם כל מה שכרוך בכך.
כללי האתיקה לשופטים בארה"ב מחייבים אותם להגיש דוח החושף את מצבם הפיננסי ולמלא שאלון בעניין. עיון בשאלון מגלה שהאמריקנים מתכוונים ברצינות. השאלון מפורט עד כאב. ומילוי השאלון המפורט הזה נעשה לא כדי לספק יצר חטטנות או מציצנות, אלא מסיבות הקשורות עם טוהר התפקיד השיפוטי ממש. תכליתו של הדוח היא למנוע מצבים אפשריים של ניגוד עניינים בתיקים העתידים להתברר בפני השופטים.
השופטים נדרשים להגיש פירוט מלא של האינטרסים הרכושיים והכספיים שלהם ושל בני/בנות זוגם וילדיהם הסמוכים על שולחנם.
למותר לציין שמסירת פרטים כוזבים או השמטת נתונים מהווה עבירה פלילית. הדוחות של השופטים נבחנים על-ידי וועדות מיוחדות, ובמידת הצורך מוחזרים אל השופטים להבהרות ולהשלמות.
וכאן בא השלב שלא יאומן (לפחות לעיניים ישראליות):
הדוחות הכספיים של השופטים נחשפים לציבור הרחב. הארנקים של השופטים פעורים לרווחה אל מול אור השמש של השופט ברנדייס.
הציבור יודע היכן השופט משקיע את ממונו, באילו מניות הוא אוחז, מהם המקורות להכנסות נוספות שלו, למי הוא חייב כספים, עם מי הוא קשור בהסכמים ובאילו תנאים, מהן התכניות הפנסיוניות שלו, באילו סמינרים וכנסים השתתף, היכן העביר הרצאות, באילו מלונות התאכסן באותם ימים וממי קיבל החזר הוצאות ועוד ועוד פרטים ופרטי פרטים שיוצרים תמונה פיננסית מרשימה.
ועכשיו, כשהדוח חשוף לציבור, מתרחקת מאד האפשרות ששופט ישמיט או יעקם פרט כזה או אחר מהדוח ויסתכן בכך שיבוא מאן-דהוא מהציבור, שקרוב לעניין כספי כזה או אחר של השופט, ויגלה דבר מה שהשופט החסיר.
וכך יכול כל בעל-דין להזמין - במקרים רבים בהקלדת מחשב - את "הפרופיל הפיננסי" של השופט שיושב בדינו, ולוודא שהאינטרסים הרכושיים של השופט אינם נוגעים בעניין המתברר בפניו.
אבל, כמו בכל עניין קיימת גם כאן ועדת חריגים. שופט המעוניין שהדוח שהגיש ישאר חסוי חייב להגיש בקשה מנומקת. אישור הוועדה ניתן במקרים שבהם קיים סיכון הנובע מכך שמדובר בשופט היושב בדינם של פושעים מסוכנים וכו'. יחד עם זאת, הוועדה חייבת לדווח לציבור מי מהשופטים קיבל חיסיון כזה ומה היו הנימוקים לכך.
במקרה אחד כזה, משעשע משהו, ניתן חיסיון לדוח של שופט שישב בדינו של עבריין פלילי. התברר שאותו עבריין זמם להטיל עיקול, בעזרת צו עיקול מזוייף, על רכושו של השופט - אותו שופט ששפט אותו.
עד כמה יעיל המנגנון של חשיפת המצב הפיננסי של בכירי הציבור, מעניין להתייחס להחלטת נשיא ארה"ב לפני כמה ימים למנות את היועצת המשפטית של הבית הלבן, הארייט מירס, לשופטת בבית המשפט העליון.
מרגע שפורסם דבר מועמדותה עברו שעות בודדות - פחות מיממה - עד שהדוחות הפיננסיים שהגישה בשנים האחרונות פורסמו באינטרנט.
וכשהדוחות הפיננסיים של המועמדת הונחו על השולחן הציבורי, הדרישות להסברים שונים לא איחרו להגיע. כך למשל, הניו-יורק טיימס דרש - ואף קיבל - הסברים מפורטים באשר לטענות על אי סבירות או אי התאמה של נתונים מספריים שונים וכו' וכו'. העיתון חדר לקרביה של המועמדת לבית המשפט העליון ללא כל התנצלויות.
בכלל, קשה שלא להתפעל מהרצינות ומהיסודיות שבהן מתייחסים האמריקנים לחובת הגילוי הנאות, במיוחד כשהדבר נוגע לגילוי אינטרסים פיננסיים.
ועוד לא דיברנו על ארגוני "כלבי שמירה" למיניהם בארה"ב הפועלים ללא לאות ומתמקדים באיתור ניגודי אינטרסים של שופטים - במיוחד בהיבט הרכושי והפיננסי.
ובכן מהו הטירוף הזה שכה בוער באמריקנים?
ההסבר הוא כנראה יותר פשוט ממה שחושבים:
האמריקנים סבורים שזכותם של השופטים לפרטיות - עם כל חשיבותה - חייבת לסגת מפני זכותו החוקתית של האזרח האמריקני להליך משפטי הוגן.
וכשההליך המשפטי יהיה הוגן וגם ייראה כזה חייבים, בין היתר, לחדור ללא רחמים אל כיסיהם של השופטים כדי לצמצם את סכנת ניגוד העניינים שהם עלולים להיקלע אליה.
האמריקנים מבינים, מן הסתם, שאור השמש המחטא של השופט ברנדייס מסייע להרחיק פיתויים שונים העלולים להמעיד גם שופטים ישרי דרך.
הבו לנו מעט - קמצוץ - מן הטירוף האמריקני הזה.