לפני כשבע שנים גילו מדענים כי פרוטאין בשם "גרלין" (המכונה גם "הורמון הרעב") קשור לפעולת האכילה. שבעקבות ניסויים שביצעו ראו כי לפני הארוחות, מופיע אותו הורמון ברמות גבוהות. הם גילו גם כי רמת הרעב מושפעת מרמת הפרוטאין הנ"ל בגוף. מחקרים רבים נעשו על הורמון הרעב בעקבות הגילוי במטרה למצוא לו שימוש בטיפול בבעיות אכילה ועודף משקל.
קבוצת מדענים מהפקולטה לכימיה באוניברסיטה הממלכתית בקורדובה (ארגנטינה), בראשות פרופ' סוסאנה רוביאלס, החליטה לחקור את הקשר שבין הרעב והזיכרון. הם ערכו ניסויי מעבדה בהם הזריקו את ההורמון למערכת העצבית המרכזית של חולדות, ונוכחו לגלות שבהתאם להשערות ולמחקרים הקודמים, רמת הרעב של החולדות עולה באופן מיידי.
"ההפתעה הייתה לגלות", אומרת מנהלת הפרויקט פרופ' רוביאלס בכתבה שהתפרסמה באתר האינטרנט של האוניברסיטה הארגנטינאית, "כי הפרוטאין משפר את הזיכרון. יכולת ההחזקה במידע מן העבר אצל החולדות השתפרה בעקבות הזרקת הפרוטאין".
אמנם רוביאלס מדגישה כי מדובר בגילוי מאוד ראשוני ובמחקר התחלתי, אולם ייתכן כי תוצאותיו יתרמו בעתיד לתהליכים רפואיים בקרב בני אדם. במידה וניתן יהיה לשלוט ביצירת או עיכוב יצירת הפרוטאין, ניתן יהיה גם לשלוט בהתנהגותו של האדם בנוגע להרגלי האכילה שלו, ועל-ידי כך לטפל בעודף משקל ובהפרעות אכילה. רוקחים בכל העולם מחפשים אחר תרופות שיגרמו ביעילות לתחושת שובע ושיאפשרו לטפל בהפרעות האכילה.
פעולת האכילה תופסת מקום חשוב בחיי היומיום של בני האדם. על כן, קיים מידע רב בזיכרון האישי של כל אחד באשר לפעולות האכילה. אותו מידע משפיע בהמשך על החלטות לגבי מה, כמה ומתי לאכול (דהיינו, אם בזיכרון אישי יש מידע על כך שהתקיימה ארוחה בשרית מלאה לפני זמן קצר, מידע זה אמור להשפיע על כך שהאדם לא יחוש רעב). לכן, קיים קשר חשוב בין זיכרון לרעב: מידע על סוג ועל כמות האוכל שנכנס לגוף בעבר, יתרום לקבלת ההחלטה לגבי הרצון באוכל בעתיד. רוביאלס טוענת כי "אם מצליחים לתמרן את הזיכרון של אפיזודות אכילה, ניתן יהיה להקטין את כמות האוכל שהגוף ידרוש בעתיד, בארוחה הבאה".
כעת ממשיכים המדענים לפתח את הפרויקט שלהם, וחוקרים את הקשר שבין הורמון הרעב לבין ההתנהגות האנושית בכלל וכלפי אוכל בפרט.