אני פונה אליך בתור אזרח שחווה על בשרו ניסיון להעזר בבית המשפט הגבוה לצדק במטרה למנוע עוול שעשה לו על-ידי משטרת ישראל. מכיוון שאינני משפטן אני סבור שיש ערך רב לדברי הביקורת שלי על התנהלות הדברים בבג"צ מבחינת "אורח לרגע רואה כל פגע".
לפני מספר שנים התנהל עבורי משפט בבית משפט השלום, ועורך דיני אמר לי שאל לי לחפש צדק בבית המשפט, אלא רק את החוק. בסופו של דבר עורך דיני טעה, והשופטת הבינה בשלב מוקדם של המשפט מה העניין שעומד מאחוריו, וקיבלה החלטה שתאמה את הצדק, ולא בהכרח את החוק. דבר זה גרם לי להעריך רבות את בית המשפט, וקל וחומר את בית המשפט העליון.
אני מודע לביקורת הציבורית הרבה כלפי בית המשפט העליון, ותמיד חשבתי שהבעיה העיקרית נובעת מהבדלים בהשקפות עולם בין מהמבקרים לבין השופטים, אבל מעולם לא הטלתי ספק ברמה האנושית והשכלית של השופטים. בדיון שהתנהל בעתירתי (בג"צ 9847/05) בשבוע שעבר, ב' חוה"מ סוכות, ביום 20.10.05, נדהמתי ממה שראיתי במו עיני. כתוצאה מכך איבדתי כל אמון ברשות השופטת של מדינת ישראל. בעקבות הדיון נכנסתי לדכאון עמוק לא בשל העובדה שעתירתי נדחתה, אלא בשל הקלות הבלתי נסבלת שבה לשקר הגלוי ביותר יש רגלים במדינת ישראל. מפקד מחוז ירושלים, ניצב אילן פרנקו, שיקר על ימין ועל שמאל ובית המשפט לא ניסה לבקר את דבריו ולו במקצת. אינני יודע האם הדבר נובע מחוסר ישרת השופטים או כתוצאה מאנטליגנציה נמוכה.
הרקע לעתירתי היה איסור שהמשטרה הטילה עלי להקים סוכה בגן לאומי עמק צורים, הנושק לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, ולאוניברסיטה המורמונית, ומרוחק כחצי קילומטר משכונת ואדי ג'וז. טענתה היתה שאין לה כוחות פנוים לאבטח אותנו. זאת למרות שמדובר באירוע פרטי שאינו מצריך את אישור המשטרה, ולכן גם דאגתי לאבטחה מטעמי לשהייה שלנו במקום. כמו כן, היה לי אישור מרשות הטבע והגנים לדבר. הרקע ליוזמה נבע מכך שרצינו לדור בסוכות ממש במשך שבעה ימים במקום המשקיף אל מקום המקדש. אני עובד במקום כבר מעבר לשנה ועמדו לרשותי תשתיות שונות אשר אפשרו לי לקיים את הפעילות ללא צורך בהשקעה כספית גדולה.
ידוע לכל שמשטרת ישראל מעדיפה את שמירת השקט הציבורי (פחות עבודה) על-פני שמירת החוק, ולכן המשטרה עמדה על שלה והציגה מצג-שווא של התנאים הביטחונים בגן הלאומי. משום כך עתרתי לבית המשפט, ולדעת משפטנים שונים שהתייעצתי עמם, לא היתה כל סיבה שהעתירה תדחה. בתגובה לעתירה כתבה המדינה טעונים מוגזמים לחלוטין, שכל בר-דעת מבחין בהם באופן מיידי. כך למשל, לטענתה, הסוכות שנקים עלולות להבעיר את האזור כולו, ויש להציב כ-87 שוטרים למשמרת כדי לאבטח אותנו בלילה, וסה"כ 174 איש ליממה. לטענתה מיקום הסוכות מוקף בשכונות ערביות, וכעת בגלל חודש הרמדאן במקום עוברים הצירים המרכזיים של המתפללים המוסלמים המגיעים להר-הבית. כמו כן, בתגובה הובאו הפניות לפסקי דין רבים, שכמעט כולם עסקו בדיונים הנוגעים להר-הבית.
לפני כחודשיים פרסמתי מאמר בנוגע להרס הארכיאולוגי בהר-הבית ובו טענתי שהר הבית הוא מיקרו-קוסמוס לכל הוויה במדינת ישראל. כשעסקתי ביחסה של הרשות השופטת לעניין טענתי שברגע שהחוק אינו נאכף והמשטרה היא החוק במקום, בסופו של דבר בשעת מבחן החוק לא יאכף גם במקומות אחרים במדינה. לצערי הרב, הערכתי התגשמה ותגובת המדינה הוכיחה זאת. זאת למרות שכל בר דעת מבין שמורדות הר-הצופים אינם הר-הבית, ואין כל חשש שסוכות שיוקמו במקום יגרמו לתבערה איזורית. בייחוד שאין מדובר בפעילות הפגנתית, ואין היא סמוכה לשכונות ערביות, אלא מצויה בשטח פתוח.
כמו כן, מספר המאבטחים שצויין הינו מופרך לחלוטין, מכיוון שמדובר בשטח שיש עבורו אישור ביטחוני של משרד החינוך (הפועל יחד עם משטרת ישראל), ולפיו יש להציב מלווה נשק אחד לכל 50 תלמידים. כך שלצורך השוואה במבצע אנטבה השתתפו כ-150 חיילים, כשם היה מדובר במדינת אויב ובעימות עם מחבלים, ואילו כדי לאבטח את הסוכות שלנו המצויות בגן לאומי מוכרז, סמוך לאוניברסיטה העברית, ובשטח ריבוני של בירת ישראל, צריך לדברי המשטרה כ-174 איש ליממה. יש לזכור שבסך-הכל מדובר בתושבי ירושלים המחזיקים תעודת זהות כחולה. במקום מתקיים פרויקט ארכיאולוגי של סינון העפר שיצא מהר-הבית לפני כ-6 שנים, ובו השתתפו במהלך השנה האחרונה מאות קבוצות ממוסדות שונים, ומעולם לא היה עמות כלשהו עם תושבי האזור. דווקא בשעות השינה של הלילה צירי התנועה לעבר הר הבית ריקים ממתפללים מוסלמים שמהם חששה המשטרה.
הבעיה המרכזית היתה שכבר בתחילת הדיון הרגשתי שאני נמצא בדיון בבית המשפט לתביעות קטנות ולא בית המשפט העליון. למרות שהשופטים נתנו לי להגיד את דברי, הם לא אפשרו לי לומר אותם על-פי הסדר שתכננתי מראש, ומיקדו אותי לטעונים שכלל לא רציתי להתמקד בהם. כך למשל, השופט אשר גרוניס נקט בעמדת המשטרה כבר בתחילת הדיון ושאל אותי למה לא יכולתי לעבור למקום חלופי, ומשום מה לא היה מוכן לקבל את טעוניי שהדבר מצריך הכנות מראש של התשתיות (מים, שירותים, חשמל). כמו כן, לתדהמתי, הוא קבל על כך שמכיוון שכבר לא התאפשר לי לקיים את החג במלואו כפי שרציתי אז אין טעם לנהל דיון וירטואלי. כלומר, הוא לא היה מעוניין כלל בצדק אלא רק בפתרונות פרקטיים. השופטת חיות גם היא טענה שכבר לא נשאר לי זמן רב בחג, וחשבה ששימחת תורה הוא היום השביעי של החג, ולא השמיני ושאין צורך לישון בסוכה ביום זה. כמעט ולא היה ניתן לי לטעון לזכויות היסוד שלי, וגם בפסק הדין כלל לא התייחסו לכך. השופטת נאור טענה שהמשטרה אינה מחוייבת לאבטח כל אחד, וכלל לא התייחסה לעובדה שדאגתי לאבטחה משלי.
הקושי הרב היה בלהתמודד מול מפקד מחוז ירושלים, ניצב אילן פרנקו, ששטח את טיעוניו על בסיס עובדות שקריות (התלקחות איזורית, מספר המאבטחים, המקום מוקף שכונות ערביות). אך מכיוון שהעובדות שהציג היו כה מופרכות באופן גלוי, חשבתי שהדבר יקל עלי להוכיח צדקתי. לצערי הרב, השופטים קיבלו את דבריו ללא כל ביקורת וכלל לא עסקו בשאלת עיקרון המידתיות של החלטת המשטרה, ואף בפסק הדין אימצו את כל הטיעונים המופרכים של הניצב. לעניות דעתי, משום כך קבע המחוקק שאירוע שמספר משתתפיו אינו עולה על 50 איש, אינו מצריך אישור מהמשטרה.
מפני שלאזרח הקטן, אין את הכלים להתמודד עם טיעונים שקריים של מי שנחשב למומחה הרשמי לענייני הביטחון. בקשתי לזמן את מנהל הגן הלאומי, שיעיד על כך שאין כל בעיה ביטחונית במקום, נענתה בשלילה. לא ניתנה לי כלל הזמנות לדון ולהפריך את העובדות שהציג ניצב פרנקו. אפילו כשציינתי את העובדה שבערב החג הגיעו שוטרים לגן הלאומי והחלו להרוס את הסוכה של הגן הלאומי משום שחשבו בטעות שהיא שייכת לי, הוכחשה על-ידי מפקד המחוז וכלל לא ניתן היה לדון בעובדה זו, אשר לדעתי מוכיחה שהמשטרה פועלת ממניעים זרים.
מסיבות אלו הבנתי שהשופטים הגיעו לדיון עם פסק דין מוכן מראש, וכלל לא היה רצון לעסוק בשאלת הצדק וזכויות היסוד. בית המשפט הוצג בדיון זה כחותמת גומי של המשטרה, ופסיקתו לא שיקפה את החוק וגם לא את הצדק, אלא את רצון המשטרה. לא נרשם פרוטוקול בדיון זה, ואולי זו הסיבה שלא התנהל דיון משפטי אמיתי. הדבר שהניע את השופטים וגם את המשטרה היה הפחד לקחת אחראיות ולאפשר לי לממש את זכויות היסוד שלי לחופש דת וחופש התנועה. לכן אני תובע מבית המשפט לקיים דיון חוזר עקרוני וענייני בעתירתי למען מניעת הישנות מקרים כאלו בעתיד, או לפחות להחזיר לי את כספי (1629 ש"ח) עבור האגרה ששילמתי בעת הגשת העתירה.