בצעד הגון ואצילי הודה יוסי שריד בכישלונו. מאתה נאמר - הכישלון אינו יתום, הוא חד הורי. אביו הביולוגי, אביו מולידו, הוא יוסי.
התכונות הנאצלות של יוסי שריד כאדם היו בעוכריו כפוליטיקאי בכלל וכמנהיג בפרט. אין מתאים וראוי ממנו להנהיג, אבל אין חסר סיכוי להנהיג כמוהו.
אפילו רהיטותו המעולה היתה בעוכריו.במקום שבו האוזניים רגילות לדיבור מחוספס, עילג ושגוי היתה שפתו הפנינית והמרהיבה של יוסי שריד כשירה במקום שבו מדברים פרוזה. לא היה לה דורש. היא עברה מעל האוזניים.
אבל לא השפה, יפה ככל שהיא, היא העיקר. יוסי לא נכשל בלשונו הציורית. הוא נכשל משום שלא הניע די אנשים ללכת אחריו, ברדכו.
מי נכשל - הדרך? ההולכים? גם וגם? כך או אחרת, חשוב שיימצאו אנשים שיוסיפו ללכת בדרך שבה ניסה יוסי שריד להוביל, כי הדרך הזו היא דרכם של המחפשים צדק ויושר וחיים אנושיים, שוויוניים במידה, במקום שדורס את החלשים ורומס את הכושלים ואינו מיטיב אפילו אם הבינוניים.
הכישלון של יוסי נוסך בעיקר עצב ומבוכה. עכשיו, בלעדיו, מי יוליך את החרפה ולאן יוליך אותה?