אני פוחד

אני פוחד מהמצב התלול בו אנו מביטים, כאשר הרגנו את רב המחבלים יאסין. אינני פוחד על עצמי. כאן אני ג'אבאר. אני פוחד על ילדיי. על אשתי. על ביטחונם הרעוע במדינה הזו. יש הרבה היי-טק, אבל מסוכן עד מוות לנסוע באוטובוסים. אני פוחד על מכריי. שכניי. האזרחים הקטנים ברחוב. כן. כולם היום עם גאווה לאומית, אבל הבורסות קורסות. "סתם" סימן. אני פוחד לחיות במדינה בה ראש הממשלה מנצל הזדמנויות. אני פוחד מראש ממשלה הנתון תחת חקירות משטרה - אבל עושה במדיניות ביטחון המדינה - כבתוך שלו. אני פוחד שמא בניו יעמדו לדין. או הוא. מה יעשה אז?! אני פוחד. אינני רועד. כי אינני פחדן. אבל אני פוחד. אני דואג. אני מודאג. אבל אינני מדאיג. אני שומר הכל לעצמי. אינני יודע אם משפחות הנרצחים שהלוואי לא יהיו, בקרוב, חו"ח - ישמרו זאת לעצמם. אולי הם ירגישו איום ונורא. אולי המתים על מזבח ההרפתקנות להרוג עוד מחבל, לא ירגישו כל כך נוח עם זה... אבל כאמור, זה רק פחד, וזה רק אני... מה לעשות. אני פוחד כשאני רואה את הפוליטיקאים שלי. לא עלינו... אני מסתובב בפחד, אבל נמנע מלהסתובב ברדיוס גדול מידיי. לא בתי קפה. לא בתי קולנוע. לא מסעדות. לא אוטובוסים. לא... נו מה. הפחד. או אולי - ההישרדות העצמית? כן רבותיי. אני רואה את שרון, ומרגיש את הפחד חזק יותר. מעניין למה. הרי הוא גנרל עטור נצחונות בקרבות. הוא חצה את התעלה. לא יודע. בעיניי הוא חצה הרבה יותר מ-40 ק"מ. כך אני מרגיש. השאלה היא רק: "אם לא על בגין. על מי כעת?!... כנראה על כולנו. או רק עליי? לא יודע.