עבודה קשה, בוז ושכר משפיל - זאת מנת חלקה של מורה בישראל.
עבדתי 15 שנה כמורה במערכת החינוך. עבדתי עם אוכלוסיה קשה - של נוער שנפלט ממסגרת חינוכית הולמת.
העומס, הבוז והשכר הנמוך והמשפיל (עם תואר שני וותק של 15 שנה שכרי הגיע ל-4,500 ש"ח ברוטו) גרמו לי לברוח מהמערכת.
זהו סיפורה של סמרטוטה, העובדת שש שעות רצופות עם הפסקות קצרות של 15-10 דקות; סביבתה הפיסית רוחשת אוכלוסיה עוינת, רעשים, דחוסה, חמה מאוד בקיץ (באין מזגן) וקרה מאוד בחורף (נוהג קבוע הוא לדפוק על ההסקה במקל של מטאטא, כדי שתפיק מעט חום), חלונות לא תמיד אטומים, ובימים גשומים היא עושה את מלאכתה בתוך שלולית.
סביבת העבודה שלה בדרך כלל מלוכלכת ומדיפה ריח של שאריות אוכל, חטיפים וציוד משרדי. בסוף כל שעה היא אמורה לשמור על ניקיון סביבת העבודה ולטאטא. עבודתה נעשית בעמידה. סך תפקידה הפורמלי מתמקד בלשמש: ליצן החצר, דמות מעניינת ומרתקת, אדם בעל אופקים רחבים, בוגרת היחידות המיוחדות לפיזור הפגנות, גננת לשעבר, פסיכולוגית בהכנה, שחקנית בצוות "הווי ובידור"; רצוי שתהיה נאה, לבושה היטב, גמישה ומאלתרת, יצירתית ובלתי עצמאית בדעותיה - אלא ממלכתית ושקולה.
מצפים ממנה שלא תדבר יותר מדי, כי היא מעליבה; שלא תסביר יותר מדי, כי היא פוגעת; נוטים לומר לה שהיא לא מבינה כלום, ושלקוחותיה חכמים ממנה; בעידן שבו הלקוח תמיד צודק, היא נקראת לסדר משפיל אצל המנהל בנוכחות "לקוחות מועדפים". סופו של תחקיר, בדרך כלל, הסבר מגומגם מצדה, התנצלות מצד ההנהלה, וחיוך מנצח של המתלונן.
היא יוצאת מחדר המנהל מרגישה כל כך קטנה, עד שבהמשך עבודתה תהיה לא מרוכזת, כעוסה ועצבנית. את זעמה היא תפרוק על חלשים ממנה, וחוזר חלילה.
בתא קטן מחכה לה בכל חודש תלוש משכורת. משכורתה הממוצעת 4,000 ש"ח לחודש. בעבודתה אין כמעט משמעות לוותק, אין ממש קידום, גם אין ממש משמעות לתואר.
אין לה משרד, היא עובדת מהבית. יום יום היא נפגשת עם חברותיה הסמרטוטות בחדר משותף, שאין בו מקומות ישיבה קבועים. גם אין מקום לכולם. לפעמים ממשיכים לעמוד גם בזמן הקצר מיועד למנוחה. פעמים היא בכלל לא נחה - היא אמונה על שמירת הביטחון, הסדר והניקיון במקום.
שעות נוספות אינן נכללות בשכר שלה. זה שהיא ממלאת מקום, באה בשעות לא שעות לחזרות לטקסים, לאירועים, טיולים שנתיים, הצגות, ישיבות כיתתיות, ישיבות שכבתיות, ישיבות פדגוגיות, ישיבות הנהלה, ישיבות מורים, השתלמויות בית ספריות - זה בסדר, כמובן. אם תעז הסמרטוטה לבקש שכר נוסף על אחד ממאמציה לעיל - תוקע על-ידי ההנהלה כלא פטריוטית, וכמי שאינה ממלאת את ייעודה. והרי ייעודה הוא לשרת בחינם.
כך גם אם היא זקוקה לציוד משרדי או שירותי משרד. כל צילום שלה נבדק בשבע עיניים. יש הגבלות לצילומים.
אסור לה להתקשר מהטלפון של המזכירות, רק באישור המנהל; אין לשתות בשיעורים, אסור לעשן, אסור לנשום.
כל עולמה המקצועי נמצא בתוך תיק יד מסמורטט ומאובק, שאותו היא נושאת כסוכן נוסע מחדר עבודה אחד למשנהו, או לתא צר בגודל 30 על 20 ס"מ. התאים ממוקמים לאורך הקיר בחדר המורים. יחידות סגולה זוכות בתאים האמצעיים. כל השאר מבלות את השנה על ברכיהן בחיטוט בתא העמוס לעייפה - בגובה הרצפה, או בעמידה על כיסאות כדי להעפיל לגובה.
בכל שעה היא מחליפה חדר עבודה, אך לא מקצוע. לפיכך היא מחויבת לשאת את מיטלטליה מחדר לחדר. יש והחדרים רחוקים זה מזה, יש והם בבניינים נפרדים ועליה להספיק לעשות את הדרך בזמן אפס. בזרועותיה החסונות היא נושאת את תיק עבודתה העמוס מבחנים, עבודות, מערכי שיעור; בידה האחת אוחזת בשני ספרים לפחות, ובידה האחרת את יומן הכיתה.
בסוף היום יוצאות הסמרטוטות לביתן. לאחר שהושפלו על-ידי ההנהלה, שדואגת לרווחת התלמיד (בשאיפה ליחצ"ן את בית הספר כהומני ומטיב עם תלמידיו), הורי התלמיד שבעיקר מתבססים על הגישה "מגיע לי", ופסיכולוגיות ויועצות המגוננות בגופן על התלמידים מפני "רשעותן הבלתי נלאית" של הסמרטוטות. בבואן הביתה הן עצבניות, חסרות מנוחה, עייפות ומתות ממש, מתות לחופש הגדול. ומי שמקנא - מוזמן להצטרף אל מצעד הסמרטוטות.