נגטיב [תשליל, בעברית אבשלום-מקורית] הוא תעתיק הפוך של התמונה המצולמת. בכדי לפתח תמונה עם צבעים, ותיאור
המציאות כמו שאנחנו, הישראלים, מקווים לראות. כדי להפוך את הנגטיב לשימושי, אנחנו לוקחים את התשליל לאיש המעבדה בכדי שיפתח אותו, ויהפוך אותו לתמונה צבועה שנוכל לראות ולהנות ממנה.
וכך יאסר ערפאת לוקח את תמונת הצבע, ויוצר כל פעם מחדש את הנגטיב בשביל עמו. מאז אוקטובר 2000, התחילה עונת ההשוואות הבלתי נפסקת בין תמונת הצבע שלנו לדוקטור נגטיב.
זה התחיל כשראש הממשלה אהוד ברק ביקש מערפאת לחצות עימו את הרוביקון, וטרח להשתמש בשלל דימויים היסטוריים, יש יאמרו, היסטריים, כשהוא מרבה לנכס לעצמו דימויי גבורה מערביים וישראלים: דה-גול, בן-גוריון, שמיר, רבין, אולי גם אייזנהאואר, למה לא?.
ברק חשב שהיה כולם. והוא באמת היה, כפי שתאמר, מסורת הזן היפני, אבל, רק "לאיבחת הרגע". יותר מכל הוא היה "איש הדקה" (מינוטמן) - כאותו טיל בליסטי בין יבשתי מצויד בראש גרעיני. טס דקה, הורס הכל ונעלם.
הפרס-רבין-פילוסופים שלנו, ביקשו לדמות לערפאת דימויים היסטורים: שיהיה בן-גוריון שלהם, הוא הגיע לאלטלנה שלו,
הגיע הזמן ל"סזון" משלהם, הוא צריך צבא אחד ולא מחתרות. הוא כמו רבין ב-1992, הוא כמו שמיר ב-1990, הוא כמו גולדה ב-1973. הוא כמו, הוא כמו. הוא כמו. כל כך הרבה תקוות תלו בו, כל כך הרבה ניסו לקוות ולשחר לפתחו, והוא - ערפאת, הוכיח שאם יש משהו שהוא אוהב להיות זה להיות ההפך מהתקוות הישראליות, מהתקוות המערביות. ולנסות להיות (אם יש דבר כזה) התקוות הערבית. התקווה המוסלאומנית.
אם אצלנו בן-גוריון הרס את אלטלנה בכדי להוכיח שצריך צבא אחד, יאסר הורס את צבאו היחיד, אם היה כזה, כדי שיהיו
לו אלף אלטלנות. ערפאת רוצה קארין A, הוא רוצה אירנים, עירקים, שיעים, סונים, טאליבנים, בן-לאדנים.
אם אצלנו ביקשו ליצור סדר ופרוצדורה, הוא מבקש ליצור אנרכיה וכאוס. תורת הכאוס. שום דחלאן לא עושה אותו הדבר פעמיים ברציפות. כל ברגותי מתחנן/מאיים בטלוויזיה שירצח נשים ישראליות היכן שיבחר, רוצח, וחוזר לאיים/להתחנן.
אנחנו ציפינו לחוק וסדר, הוא יותר בונה על "אין לי מקביל".
ערפאת הוא לא בעל אלף פרצופים, כמו שטוענת בקפדנות הלוגיקה המערבית/ישראלית, הוא פשוט חסר פרצוף. מזרחנינו, אלה שיודעים הכל, כי הם יודעים ערבית, יאמרו בהערצה פלשתינית: הוא אסטרטג גדול, למרות שגיונותיו. אבל הוא בוחר להיות איש הנגטיב, ומשיג בנחישות אסטרטגית: שום מטרה, בדרך. הוא יודע שהוא לא רוצה לדעת מה הוא רוצה.
אנחנו מצפים ממנהיג להוביל את האומה, להרגיע ולרסן את ההמון המשולהב. אצל ערפאת, הוא החליט: לא להוביל את האומה, להלהיב ולדמם את ההמון המשולהב, לארגן לעצמו מופעי ראווה אורי-אבנריים, ראיונות CNN, כאילו הוא דורש חליפת משוגעים בגלל הישראלים, ואח"כ לארגן לעמו חליפת משוגעים שהוא תופר לו בעצמו. ככה על חשבון הראיס.
אז באמת, אולי יפה השעה לעשות נגטיב לאיש הנגטיב, ולחכות ליורשו, בתקווה שיהיה מנהיג עם תמונה בצבע. לא בהכרח ורוד, אבל לפחות בצבע.