לפני שאופיר פינס או יצחק (בוג'י) הרצוג קוראים לי ולכל מי שיראו לנכון לעזור במהפכה המסתמנת כתוצאה מבחירתם הזועקת לשינוי, כדאי לראות את הדברים בפרגמטציה הנכונה, ולנטרל כל שמחה ו"אל יתהלל..." בטרם עת.
באותה נשימה, כדאי לראות את הדברים המתגבשים, בראייה מפוכחת של מי שנניח... לא יוזמן להיות בין מחוללי המהפכה.
כי ממש לא קונץ להיות באופורייה של "הנה זה בא...", וכל העתיד האישי הוורוד והמקווה - יצבע בהינף קולמוס כל זווית קונסטיטוציונית ציבורית באור נגוהות.
דווקא ככזה, כמי שסביר מאוד שלא ישתלב בעשייה החדשה (גדולים מעשי ה' בזירה הפוליטית...) - אני רואה את העתיד כחלון הזדמנויות ענק ומבטיח, שלא בראייה הצרה במפלגת "העבודה" בלבד, כי אם בכל המערכת הפוליטית בישראל.
לדעתי, ניתן האות לו חיכינו יותר מידיי זמן.
כל הפרשנים הפוליטיים המדושנים, סוקרי הסקרים מטעם ושלא בטעם, הכתבים, העיתונאים, חוזי העתידות ומגרשי השדים... ייאלצו לחפש פרנסתם אי"ה - בחללים אחרים שיתפנו להם, אם בכלל.
המפץ הגדול...
הטריומוויראט של שרון & פרס & וטומי - הולך ונמוג בערפל האילוסטרטיבי...
השחצנות של ביבי נראית כחזון תעתועים...
הרב עובדיה יוסף נשמע יותר ויותר כמי שמדבר אל עצמו מאשר אלינו...
ומרכז "הליכוד" כבר ייראה בקרוב כבבואת תוצאות הבחירות האחרונות במרכז "העבודה"...
כי האחד יונק מהשני.
הריגול התעשייתי הופך לגלוי דרך עדשות אמצעי התקשורת האלקטרוניים.
ו"אין רגע דל" הוא שם המשחק המודרני שאינו משאיר שבויים...
העתיד שבטווח עדשת העין הבלתי מזויינת מבטיח את בחירתם הקרובה של צעירי "הליכוד" להנהגת המפלגה.
המפלגה המבוזה שחרטה על דיגלה "שינוי" - לא תלך לאבדון המחקה את אחותה הגדולה "הליכוד" - וכבר הצהיר הבן של... שלא יכנס לפוליטיקה, כי אינו מוכן להיות "כמו עומרי הבן של...".
האם חזון אחרית הימים?
האם טונות המילים והאמירות שגדשו השיח הציבורי, המתארות כאוס שלטוני של חוסר שליטה, מינימום מוסר, אי צדק, תת תרבות וכד' - עשוי לקבל תפנית?
תפנית חיובית לשם שינוי?
כמי שנכווה ברותחין, אינני מסתכן כעת בפושרין.
השתלת מח העצם שתנסה להבריא הסרטן הממאיר שתפס בנו יותר מידיי זמן - תאלץ אותנו להתאשפז זמן רב כדי לבחון תוצאות וסיכויי ריפוי.
לכאורה קיבלנו מהפך סביר של מחאה נגד בכירי וזקני הנהגת מפלגת "העבודה" שכשלו - אבל ההשלכות יכולות להיות רחבות הרבה יותר.
יכולות להיות - הן מילות המפתח.
כי בפוליטיקה הכל יכול להיות. ובישראל, אפילו יותר...
הכל יכול להיצבע בצבעים יפים של "הסכמה": הצעירים יתנו כבוד למבוגרים, ויחליטו כי אין זה הזמן לקחת מהם התיקים הבכירים...
זה יכול להגמר באולטימטום סמוי, שייחתך באפרוריות החדר בו יתגודדו שרון & פרס: הגענו להסכמות... טובת המדינה... המצב דורש... יש עדיפות להתנתקות... זמנם של הצעירים גם יגיע...
אז ניסיתי.
ניסיוני הארוך במסלול החיים בכלל והפוליטיקה בפרט, הביא אותי לעשות מסע רגלי ואיטי מתחילת זוהר החלומות המתגשמים - ועד למציאות הכואבת והמוחשית שהעיתונים יודעים לנסח כל יום מחדש, בכל כך הרבה עמודים של שחור, אפור, וזועף...
שום דבר כבר לא יכול להפתיע.
הכל פתוח.
סבלנות, המצרך הכל כך בלתי אפשרי בלחץ החיים במדינה הזו - היא כנראה המצרך היחיד שיהיה על המדפים בזמן הקרוב...