מלחמת לבנון - גירסת אריאל שרון

מיד באותו בוקר התכנסה הממשלה בשנית, בשעה 9:00. רוה"מ מנחם בגין: " אני רוצה לומר משהו.... יש אנשים עוינים לנו. זה כל כך אופייני. עד היום - יש מדינה יהודית, יש צבא כזה ויש לנו עוינים. מי שעוין אותנו מנסה להשפיע בנימוק אחד, שאנו מרמים. זה כל כך אופייני - יהודים, משמע... וגומר. את מי רימינו? מה הפטפוט הזה זהו קרב. מה הם רוצים? אפשר למדוד בסרגל קו בשדה הקרב? אפשר לירות בנו ממרחק 40-30 ק"מ, אז אנו צריכים לתת לירות בנו? לא אומרים: אולי טעו, אולי נאלצו. אלא אומרים: מרמים. מה מרמים פה? מדוע? כי מדובר בבני העם הזה. אך גם על כך נתגבר." אחריו קמתי, הצגתי את המצב בחזית ואת הקשיים של העוצבה המרכזית להתקדם בגזרתה. שבתי והסברתי את חיוניות הימצאותנו על כביש ביירות-דמשק. הדבר ישלול מהסורים אפשרות לשלוט בלבנון, בביירות, להרכיב ממשלת בובות עם נשיא שנתון למרותם. לכן, מבחינתנו, זו נקודה מאוד רגישה. עמדתי על כך שציר עליי, שאושר כציר נוסף לתנועה לכביש ביירות-דמשק, קרוב מאוד לביירות, אבל יש לכוח הוראה מפורשת שלא להיכנס לביירות. שאין לפעול בביירות. כבר מזמן אמרתי, שעדיף לנו לא לטפל בביירות אלא להשאיר זאת לכוחות הצבא הלבנוני או הממשלה הלבנונית, אם הם ירצו. יש גם מגעים איתם בנושא זה." המשכתי: "אין שינוי בהחלטת הממשלה, שהרצועה המעסיקה אותנו לגבי ההסדרים ויעדים בעתיד היא רצועה ברוחב שבין 40-45 ק"מ." " אנו יודעים איך מתנהל מו"מ - כדי לעמוד ברצועה הזו של ה- 45 ק"מ, טוב להתחיל בעמדת מיקוח שיש בה כוח. אני לא מכיר שום קו אחר בשטח, שיש בו כוח מיקוח, כמו ציר ביירות-דמשק, לכן זה לא הקו הקבוע שאנו רוצים להישאר בו. זו הפעולה שנועדה לשרת את מה שהממשלה קבעה, אם לצורכי איום ואיגוף של הכוח הסורי ואם לצורכי מיקוח כדי שבסופו של דבר נתיישב על אותו קו בטוח הדרוש לממשלה" סיימתי. התנהל הדיון. אחד השרים אמר: "החשיבות הצבאית, שאני רואה אותה עכשיו היא, שהמיקום שלנו יהיה כזה, שנוכל לנהל מו"מ מתמשך ומתוך עמדת כוח ואח"כ גם נוכל להכתיב תנאים, עפ"י זה לדעתי צריך שר הביטחון להוביל את המערכה. אם הגענו לכניסה לביירות ואם אפשר לעשות משהו בביירות דברים אלה הם משניים. החשוב הוא שאנו נעמוד במצב שיתן לנו עליונות בזמן המו"מ ויביא לסיום מהיר יותר." שר אחד הוסיף: "לא יכול להיות ספק, שהמצב הטוב ביותר למו"מ הוא ישיבה על ציר ביירות- דמשק." "אני מבקש אם כן לסכם ולאמר מה נראים לי היעדים המדיניים, בתנאי שהשיקולים הצבאיים מצדיקים אותם: "היעד הדרומי - הוצאתם מחוץ לטווח ה-40 ק"מ. "היעד הצפוני - בגזרה המערבית והמרכזית - חסימת ציר ביירות - דמשק בנקודה אחת או שתיים. "היעד השלישי - פגיעה בראשם של המחבלים בכל האמצעים העומדים לרשותנו... "היעד הרביעי - יש על כך אישור ממשלה - שלגבי כל הכנסת כוחות מסיביים סוריים ולא חשוב באיזה מקום שעבר לגבול הסורי לבנוני, צריכה להיות הוראה קבועה של הממשלה לשר הביטחון שמכים. ב-10 ליוני גם דיווחתי לוועדת החוץ ובטחון. קודם לבואי דיווח אמ"ן לוועדה על תקיפת הטילים ועל המצב אצל הסורים והמחבלים. משהגעתי לישיבה הוצפתי בעשרות שאלות. הסברתי לחברי הוועדה כי למרות עצות חלק מהם אין צה"ל מתכוון להיכנס לביירות היות ואין הדבר נמצא בהגדרת המשימות שהממשלה הטילה עליו. בוועדה המשיך להתנהל הדו-שיח ביני לבין חברי המערך. כך הסברתי למשל למוטה גור כי לא נוכל, בגלל תקנה שקיבלה הכנסת, להעניק לו מינוי חירום, והוא הבין במה המדובר... ח"כ גור הקשה על הסברי מדוע אין להיכנס לביירות. בעיניו היה חמור שההנהגה האש"פית הנשארת בביירות תוכל להחזיר לעמה מיידית את מעמדה לאור העובדה שישראל לא תיכנס לביירות, בכך כלשונו לא תיפתר הבעיה הפוליטית האסטרטגית. הסברתי לו כי מסרתי את דבריו לממשלה למרות שהרעיון להיכנס ולחסל את התשתית המנהיגותית של המחבלים במערב ביירות לא תאם אז את החלטות הממשלה. לעומתו חבר הכנסת רבין דווקא תמך באותה ישיבה בהחלטות הממשלה שהתקבלו בהקשר לביירות. הסברתי לפני חברי הוועדה באופן מפורט את משמעות המהלך של עליה על כביש ביירות-דמשק בעליי, והאפשרות ליצירת רצף עם הנוצרים. הנחיותיי לצה"ל ב-10.6 (בסכום קד"מ שר הביטחון, 15,45 ), היו: א) הסבר התהליך המדיני, לקראת הפסקת האש לאותו יום. ב) בבקעא - ניכוי השטח עד 40 ק"מ מגבול ישראל. ג) עדיפות עליונה - לישיבה על כביש ביירות - דמשק. ד) אין החלטת ממשלה להיכנס לביירות. הגבול המערבי שלנו הוא גבעת (משרד) ההגנה. ה) במידה והנוצרים ירצו לחבור אל כוחותינו, יש לאפשר להם זאת ( יש לזכור כי עוד קודם לכן היו אמורים לבוא קציני קישור מטעמם). ההתרחשויות בשטח: 1) בציר החוף - חטיבה משוריינת מאוגדת ירוו התקדמה עד כפר סיל ונעצדה. חטיבת הצנחנים המשיכה במאמץ לחבור לאזור הנוצרי ונעה בציר ההררי דאמור - כפר מתא. 2) בציר המרכזי - הושלם כיבוש עין זחלתא וכוחותינו לוחמים בעין-דרה, 5 ק"מ בלבד מכביש ביירות-דמשק. 3) בבקאע - כוחותינו הבקיעו את המערך הסורי בקו קרעון-משכי-ראשיה והתקדמו עד קו ג'ב- ג'נין, כמד-לוז, ובמזרח עד אזור כפר קוק. חטיבות דיביזיה 1 הסורית הוכו קשות, אך נסוגו בצורה מסודרת. בציר שממערב לאגם החל מתקדם "כוח יוסי ". עוצבת יום טוב החלה לנוע מן הגליל אל הבקאע. 4) ח"א סייע לכוחותינו: השמיד מספר סוללות טילים - והפיל באותו יום 31 מטוסי אויב. 5) חיל הים המשיך במצור שהטיל על חוף לבנון ופגע מן הים במטרות בביירות. לקראת ערב הוציא פיקוד הצפון פקודת השלמת משימות מבצעיות לכוחותיו: עוצבת ירון - חדירה לאזור הנוצרי והגעה ל-עליי ; עוצבת עינן - הגעה לכביש ביירות - דמשק וכוננות לנוע לאורכו לבקעא; כוחות הגיס פריצה לבקעא עד מרחב ריק, מדרום ודרך הציר ממערב לאגם קרעון. בשעות הערב של ה-10.6 התקיימה התייעצות של ראש הממשלה ושלי אודות הפסקת האש ובסיומה הוחלט שלמחרת נביא לאישור הממשלה המלצה להכריז על הפסקת אש החל מ-12.00 ב-11.6. לאור זאת הודעתי בשעה 22:00 כי בגזרת הבקעא אין לחרוג מגבול קו 40 הק"מ - קו אשר עד עתה לא הגיעו אליו כוחותינו ברוב רוחבה של גזרה זו.

חיסול סוללות הטילים הוליד את התוצאה של לחץ סובייטי, המוליד לחץ אמריקאי. ב-10.6.82 ב-2 לפנות בוקר קיבל ראש הממשלה אגרת מהנשיא רייגן ובה תביעה להפסקת אש שתתחיל מיד ב-6. באותו בוקר, כלומר ה-10.6 היטבנו לדעת למה נמנעו ככל האפשר מהתקפה על הסורים, ולמה דחינו אותה ככל שניתן. מר בגין סיכם עמי לכנס את הממשלה ב-04:00 ובינתיים הגיע מברק על תוכן השיחה בין הנשיא אסד לפיליפ חביב בדמשק. המברק עצמו, הוקרא ע"י ראש הממשלה בישיבה תוך מתן פרשנות. לפי הכתוב נראה שאסד מוכן לסגת אל הנקודה שבה היו כוחותיו ב-5 ליוני. באותו תאריך כבר זזו הסורים מעמדותיהם הקודמות הן דרומה והן מערבה. ברור שאסד התכוון להפרדת כוחות, שבפועל תיווצר על-ידי נסיגתנו בלבד הסביר רה"מ. הוא לא מזכיר אפילו אפשרות של נסיגתו קודם הפסקת האש, ודורש שנתחיל לסגת, הסורים יכולים להישאר, ואחרי כן נדון. ראש הממשלה שב והזכיר את המסר שהעביר דרך חביב והוסיף: "מציעים לנו היום שב-06:00 תיכנס הפסקת האש לתוקפה. הצבא הסורי וה-פ.אל.או יישארו במקום שבו הם נמצאים עכשיו. במילים אחרות, אסד דוחה את הצעתי. הוא לא קיבל אותה. מצד שני, הוא מציג דרישות, שבהן אנו צריכים להתחייב לסגת כדי שתהיה הפרדת כוחות". בגין הציע תשובה לנשיא ארה"ב שבעיקרה אמרה: "אנו מקבלים את הרעיון של הפסקת האש. האמת היא, שאנו יזמנו אותה: בשעה 17.30 אמש הספקתי כבר להציע לחביב את ארבע הנקודות ושם ישנו העניין של הפסקת האש... הנכנסת לתוקף אחרי שהסורים נסוגים לנקודת המוצא שלהם והפי.אל.או נסוג 25 ק"מ. זה הגיוני, כי מאחר שהישובים שלנו מוצאים מטווח האש של הפי.אל.או אנו מוכנים להפסיק את האש. אבל אדוני הנשיא, כך לא קרה, אסד דחה הצעה זו. לא זו בלבד שדחה אותה, אלא הוא דרש שנתחייב לסגת לפני שהוא עשה צעד אחד..." "אתה הרי יודע שכל כוונת המבצע שלנו הייתה להוציא את היישובים שלנו מטווח האש של הפי.אל.או. הוא מבטחי לשוחח איתם אבל אומר מפורשות שאינו יכול להחליט בשבילם, ועל כן אולי כן ואלי לא". הוספתי מצידי - הצעה לדרוש את הנקודה הנוספת שנמסרה לחביב, והכוונה לסילוק הטילים החדשים. אמרתי - "ש-10 סוללות שגורלן נגזר, כי נשמיד אותן היום". "כשאר אין טילים טיננו תלויים היום בחסדיו ובשעה 02:30 בבוקר נתתי הוראה לכוחות שלנו שנמצאים שם להמשיך מיד בפעילות". "לפי דעתי אם יעמדו לרשותנו כמה שעות לא נהייה זקוקים עוד לחסדי אף אחד אמרתי". "נניח לרגע אחד שאנו עכשיו ניעתר לפניה להפסקת אש. הרי בעוד 2-3 שעות יהיו בבקעא 25 סוללות טילים. זה בדיוק מה שיהיה לו שם ובשביל זה הוא צריך את הפסקת האש. הרי ברגע שסוללות הטילים שם הושמדו, חיל האויר שלנו נכנס לשטח והתחיל לטפל בכל מטרה שנראתה." הסברתי שעלינו "להתקדם לכביש בירות דמשק. זה רגע קריטי לסורים ולמחבלים ולכן באה הבקשה להפסקת אש. אנו מכירים זאת. אנו היינו עדים לכך במשך כל המלחמות שהיו עד עתה. בכל פעם שהם נקלעו לרגע קריטי הם ביקשו הפסקת אש. לנו יש הישגים יוצאים מן הכלל שעלו לנו במחיר לא זול ועלינו להשלים אותם. לשם כך יש לנו צורך בעוד כמה שעות, לכן אי אפשר שהפסקת האש תיכנס עתה לתוקפה." " עקרונית, אני בעד הפסקת האש, המותנית בחזרה מידית של הסורים, אבל לא אחרי הפסקת האש. כי אז, אין עוד כוח למישהו לפתוח באש מחדש." אם כן, קבע מר בגין התשובה לרייגן: ראשית אנו מסכימים עקרונית להפסקת אש. שנית, לפני שתהיה הפסקת אש הם צריכים להודיע שהם חוזרים למקומותיהם ואנו יודעים אפוא הם צריכים להיות. מחליטים: לאשר את הצעת התשובה לנשיא ארה"ב.

ציר החוף - נפתח לתנועה עם השלמת כיבוש צידון, והוציא מחנה עין-אל-חילווה. עוצבת ירון ממשיכה בכיוון צפון להגיע לכביש ביירות-דמשק ממזרח לביירות - מה שגם יביאנה לחבריה עם האזור בנוצרי. בינתיים נעצרה בכפר סיל ופתחה באיגוף ממזרח. הציר המרכזי- עוצבת עינן עדיין נלחמת באזור עין-זחלתא. הגזרה המזרחית - נשלם טיהור ג'זין. משלא נתקבלה תשובה מפיליפ חביב ותנועות האויב בשטח הוכיחו שהסורים סוחבים את העניין לשם ניצול לתגבור ההיערכות בבקעא, ניתנה ב-11:45 ההוראה לתקיפת הטילים (בדיעבד התברר שאסד השהה את חביב 9 שעות ונפגש עמו רק ב-19:00 - אבל, כפי שפרטנו איגרתנו נמצאה בידי הסורים זמן מספיק קודם להחלטת הממשלה). בשעה 14:00 הותקפו סוללות הטילים והושמדו. תוך הפלת 20 מטוסים סוריים, ואחר כך 10 נוספים. חיל האוויר הנחית מהלומת-אמן נפלאה, ללא אבדות לעצמו. כוחות הגיס שהיו בכוננות להתקפה על המערך הסורי בבקעא, על מנת להגיע בגזרתם לכביש ביירות-דמשק ומעבר לו, קיבלו עתה פקודה לתקוף ולקראת ערב נדרשו להאיץ התקדמותם תוך ניצול הלילה. האויב המשיך בריכוז כוחותיו מדרום לכביש ביירות-דמשק, אך מסיבות שונות עוכבה כניסתה של דיויזיה 3 לבקעא. לאחר התקפת הטילים, בשעה 18:30 הנחיתי את הרמטכ"ל כדלהלן: - אין אישור כניסה לביירות. יש להגיע לגבעת משרד ההגנה, אין להיכנס כעת לשטח שבשליטת הנוצרים. יש להתקשר עמם ולבקש קציני קישור. - יש לנוע ולכבוש את זחלה ושתירה, ולהמשיך בניקוי השטח באזור הבקעא הדרומי. לפני חצות ערכתי קד"ם נוסף עם קציני המטכ"ל ובחצות יצא סיכומו, כדלהלן: יעדי הפעולה למחר (10.6): א) השתלטות על ציר ביירות-דמשק. עם זאת אין אישור להיכנס לעיר. כל שטח הכביש מזחלה ועד למבואות ביירות חייב להימצא בשליטתנו. ב) בבקעא: יש ללחוץ את הסורים צפונה עד לקו ה-40 ק"מ משטחנו. במזרח צריך להתייצב כיעד על הגבול הבינלאומי (אבל לא לחרוג לשטח סוריה).

בישיבת הממשלה ב-9.6 בבוקר, יום רביעי, מסר תחילה רוה"מ על פגישתו מאמש עם פיליפ חביב: " יש לי בשבילך הודעה דחופה, אני מבקש שתעביר אותה לידיעת הנשיא אסד ותחליט אם בעצמך תיסע עמה לדמשק, או אם תעביר אותה בדרך דיפלומטית. תאמר בשמי לאסד: א) איננו רוצים המלחמה עם הצבא שלך; ב) תן הוראה לצבא שלך לא לפגוע בחיילנו. אם חיילנו לא יפגעו, עם לא יפגעו בצבא שלך; ג) תחזיר את הצבא שלך ממערב למזרח ומדרום לצפון, לנקודות המוצא, שבה הצבא שלך עמד נניח בשבת, לפני פתיחת המערכה שלנו; ד) תורה למחבלים לסגת 25 ק"מ צפונה. אם זה יבוצע, אז השלב הצבאי של במבצע יסתיים ויתחיל שלב המדיני". אני דיווחתי על המצב בחזית ועל האסטרטגיה שלנו: " בצפון - איום וקלף מיקוח מדיני נוח יותר; בדרום - כרסום, כדי להרחיב את שטח האחיזה שלנו וכתוצאה מכך להרחיק לאט לאט כמה שאפשר, את הכלים של המחבלים וכמובן גם של הסורים". "במסגרת הפעולות האלה, בציר המרכזי אנו נמצאים עכשיו במרחק של 8 ק"מ מדרום לכביש ביירות-דמשק. הסורים לא ישבו בחיבוק ידיים. הפעולה החמורה ביותר מבחינתנו היא הכנסת 6 סוללות נוספות של טילי קרקע-אויר SA-6. הסוללות החדשות מוקמו הרבה יותר דרומה מן הישנות, כתוצאה מכך, האזור שבו אנו לא יכולים להפעיל את המטוסים שלנו התרחב עד הקו הסגול. זהו שינוי מוחלט במצב, המונע מחיל האוויר שלנו בשטח , ומונע מאתנו להגן על כוחותינו מפני התקפות אויר של הסורים". "כמו כן, הבחנו בסימנים המעידים על כוונת הסורים להכניס את העתודה האסטרטגית שלהם- דיביזיה 3 המשוריינת, לחלק המזרחי של הבקעא, מדובר בתוספת של 250 טנקים נוספים ובשינוי מכריע בעוצמה הסורית בבקעא". "הלילה מאוד מאוחר, העירותי את ראש הממשלה, ומסרתי לו על התפתחויות וביקשתי לכנס את הממשלה הבוקר לקבלת החלטה, כי מדובר בבעיה ממדרגה ראשונה". רה"מ מ. בגין: "ובכן על רקע הודעת שר הביטחון באזני לגבי הטילים ועל פי הצעתו, התקשרתי ללואיס וביקשתי ממנו שיעביר לפיליפ חביב שיודיע לאסד, שעליו להוציא ללא דיחוי מייד, את הסוללות החדשות שהכניס. שיוציא עד 05:00 פירושו של דבר - שאם לא יענה לדבר הזה, אנו עצמנו נפעל. הבעיה היא, להחליט לגבי בטילים האלה". אני עצמי הוספתי: "אינני חושב, שיש כאן סכנה של התרחבות המלחמה לרמת הגולן כפי שזה נראה עכשיו. מאחר שההצעה לוקחת זמן סביר, אם לא נקבל תשובה חיובית ויתברר שאין הסגת כוחות והם מעלים טילים, הרי לפי דעתי הכרחי לאשר תקיפה זו". באותו זמן הגיע אלי ידיעה דחופה, אותה מסרתי מיד לממשלה: "בנוסף לטילים הסורים מתחילים לבצע ריכוז ארטילרי גדול יותר במרכז הבקעא ואם לא ננקוט פעולה נמצא שם מולנו מערך של כמה מאות קנים. היוזמה כעת היא של הסורים ואנו יושבים בחיבוק ידיים". אחד השרים עיר: "התלמוד אומר, "שיכל המשנה ידו על התחתונה". במקרה דנן, הסורים שינו את התמונה האסטרטגית והטקטית באופן מכריע... אי אפשר לעבור על העניין הזה לסדר היום. ברגע האחרון שבו עוד אפשר לקבל תשובה מחייבת מהסורים צריך להיות הרגע שבו ראש המשלה נותן אור ירוק לפעולה שצריך לעשות היום. אם היא לא תיעשה היום, יהיה הרבה יותר קשה לעשות אותה מחר ויכול להיות שעוד הרבה דברים". "והנימוק השני, הוא מחשבה לגבי ההמשך - הימצאותנו באמצע כביש ביירות-דמשק תיתן לנו וודאות של קשר עם הנוצרים, ואיום על ביירות ואיום על דמשק. לכן, הסכמתי להיותנו שם". רה"מ מ. בגין השיב: "אני דיברתי עם לואיס והוא שלח את המברק מיד, כלומר ב09:30, במשך 20 דקות המברק ייצא לדמשק ובמשך 40 דקות הוא יהיה אצל שר החוץ הסורי". שר אחר אמר: "היה ברור לכולם, שכאשר הכרענו בשאלה אם לעלות על ציר ביירות-דמשק, שאנו מתנגשים, כאן עם הסורים. אמרתי זאת ואמרו זאת עוד כמה חברים ואל נראה את עצמנו במצב, שכאילו ההתנגשות עם הסורים עתה עומדת היא בפתח. אני חושב שהיא בעיצומה". "על כן, אני מציע לראות את המצב כפי שהוא. המציאות היא כזאת, שאם רצינו בעמדה אסטרטגית זאת, שתאפשר אחר-כך גם יתרון מדיני, שיביא לסילוק המחבלים מאותה בקעה, אזי לא היה מנוס מהתנגשות כזאת. כאשר הכרענו, אמרתי, שלא נבוא בטענות אל שר הביטחון, מדוע זה הביא להתנגשות איתם. על עצם ההכרעה ידענו ואין מנוס ממנה כדי להשיג אותו אפקט שיתן לנו יתרון להגיע להסכם מדיני לטובתנו, בהשגת היעד שקבענו לעצמנו". "לא יעלה על הדעת, שבמצב שכוחותינו היום נהסס ונדון בכך אם לתקוף את הטילים או לא. זה יותר מפיקוח נפש. זו הפקרת חיילים. אני חושב, שאין לנו כאן מקום אפילו לשבריר של הרהור בעניין זה". "על כן, אני מחייב את ביצוע הפעולה וממליץ לעשות זאת מהר ככל האפשר". רה"מ בגין סיכם: "שיאמר ללואיס, אם יתקשר: דע לך, שמערך הטילים הסורי מסכן את הצבא שלנו. אך תודיע לחביב, שיקרה מה שיקרה, ארבע הנקודות שלנו תעמודנה. אנו לא רוצים מלחמה עם סוריה. זה הסיכום". "הרוב המכריע הוא בעד זה. אנו נפעל. הטילים האלה מלכתחילה נידונו להשמדה. אמרנו מה פתאום אסד הכניס טילים. גם חביב אמר, שצריך להחזיר את המצב לסטטוס-סקוו, משמע, הוצאת הטילים האלה. אז אנו עושים דבר לגיטימי לגמרי". מחליטים: לאשר את הצבעת שר הביטחון לתקיפת 19 סוללות קרקע-אויר סוריות.

באותו לילה, בין ה-12 ל-13 באוגוסט, אחרי התקיפות הכבדות של חיל האוויר על שכונות המחבלים, קיבלו המחבלים החלטה סופית על פינוי ביירות. דיווחתי על כך לממשלה בישיבתה מיום 15.8.82. פיליפ חביב השתמש בנו כשוט. נתן למחבלים אולטימטום לפיו עליהם להשיב לו עוד באותו לילה. הוא הודיע להם שהפסקת האש הנוכחית היא ל-48 שעות בלבד, ועל כן, תובע מהם לתת תשובה להצעה שהייתה בעצם הצעה של ישראל מיום ד' ה-11 באוגוסט. זה היה יום קשה רווי מתח שהצטערתי עליו, אך הוא היה כנראה הכרחי להשגת היעד העיקרי באותה עת - גירוש המחבלים מביירות. ואכן בין ה-21 באוגוסט - 1 בספטמבר, גורשו המחבלים - הסורים והכוחות הנלווים אליהם, על פי ההסדר ממערב ביירות, לפי הפירוט הכולל הבא: א) 8856 מחבלים ונלווים. ב) 6062 סורים ואנשי חטיבת הצש"פ הנלווית אליהם. א. סה"כ-14,918 איש מפונים. המחבלים התפנו ל-8 מדינות לפי הפרוט הבא: א) לסוריה התפנו כ-3700. ב) לדרום תימן התפנו כ-1100. ג) לתוניס התפנו כ-950. ד) לתימן התפנו כ-750. ה) לאלג'יר התפנו כ-600. ו) לסודאן התפנו כ-500. ז) לירדן התפנו כ-260. ח) לעיראק התפנו כ-135. כך, לאחר מאבק צבאי קשה ולאחר מאבק מדיני, מהחמורים שידענו אי פעם, הגיעה לקיצה ממלכת הטרור האש"פי בבירות ובלבנון - כמרכז של טרור מקומי, אזורי ובינלאומי ולא קמה מהריסותיה עד היום. שמעתי אומרים שבאתי להרצאה זו כדי "להציג את גרסתי". האמת היא שעד היום שמעתם וקראתם גרסאות בד"כ מאלה - שלא היו שם באותה מלחמה שהביאה לגירוש המחבלים מביירות. היום שמעתם כאן עובדות. דברים כהוויתם. אני מתכוון מכאן והלאה להמשיך בדרכים שונות להביא לחשיפתה של האמת העובדתית על מלחמת לבנון. הסיבה שבגללה ראיתי חובה לעצמי להיכנס למערכה זו היא שהגעתי למסקנה כי נתוני נכזב וחצאי האמיתות שהופצו ומופצים במשך שנים - גרמו וגורמים נזק בלתי ישוער לכושר עמידתנו ולביטחוננו הלאומי. חברה דמוקרטית יכולה להתקיים ולהתפתח רק על בסיס נתוני אמת, על בסיס הכרת העובדות, ותהיינה אשר תהיינה, נעימות וקשות. לכן, החלטתי עתה לקום נגד פרסומי השולל על מלחמת האמת שניהלנו לפני חמש שנים בהצלחה נגד אויבנו העתיק והאכזרי ביותר - הטרור הפלשתיני. משום שהוא מחייב ויחייב אתונו, לצערי, עוד שנים רבות לעמוד על משמרתנו. אני מודה לכם על סבלנותכם והקשבתכם. מלה אחרונה: מכאן שלוחה ברכתי לראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ליום הולדתו ה-74 עד 120, שנתן לנו מופת של מנהיגות יהודית גאה בשלום ובמלחמה.

במקביל לדיוני הממשלה מסרתי כמעט יום יום דיווחים לוועדת חו"ב של הכנסת. בישיבה הראשונה של ועדת חוץ וביטחון עם תחילת מבצע "שלום הגליל" הייתה אוירה מיוחדת. הסברתי לחברי הוועדה את החלטות הממשלה והמצב בשטח. חברי כנסת מהאופוזיציה תמכו במטרות המלחמה שהוצגו על-ידי הממשלה בישיבה זו. הייתה תמיכה והזדהות מצד יצחק רבין, חיים בר לב ופרס. הצעתי לוועדה להיפגש יום יום כדי להיות מדווחים. אני זוכר כי הבטחתי לחבר הכנסת ויקטור שם טוב כבר ביום ראשון לדווח לו מדי יום על התפתחויות מעבר לקו ה-40 ק"מ ולחברי כנסת אחרים לא להשאיר בלבנון אף ריכוז של אש"ף. הסברתי לוועדה על האפשרות שנגיע לכביש ביירות-דמשק כל זה כבר ביום הראשון למלחמה. ב-7.6.82 - עמדתי על כך שלמרות לוח הזמנים הצפוף אדווח לוועדת חוץ וביטחון. לאחר סקירה מודיעינית ששמעו דיווחתי לחברי הוועדה על המצב בחזית, על הבעייתיות בהתקדמות מול הסורים בבקעא לאור החלטות הממשלה. ב-9.6.82 - דווחתי שוב לוועדה על המצב בחזית. בישיבה זו כבר קיבלתי עצות אופרטיביות מחברי הוועדה. כך הציע ח"כ גור אחת מ-2 אופציות, או ללכת לביירות וזאת כדי לפגוע בתשתיות ובשורשים העמוקים של המחבלים ואז לא להילחם באופן ישיר עם עיקר הצבא הסורי, או להלחם באזור דרום מזרח של לבנון. אני הסברתי לוועדה את תזוזות הצבא הסורי ואת המהלכים שלנו. ח"כ גור אף הרחיק לכת באותה ישיבה וביקש מינוי חירום אצלי. לעומתו חבר לסיעה יצחק רבין הציע לדחות את ההמלצות להיכנס לביירות וניתח את המהלך של תפיסת כביש ביירות-דמשק כמהלך של סיוע צבאי למהלך המדיני שכבר אז החילונו אותו. הוא המליץ להישאר על כביש ביירות-דמשק ולהתחיל במו"מ מדיני מעמדת כוח. אני כשר ביטחון תמכתי בוועדה בתפיסה על חשיבות ההמצאות על ציר ביירות-דמשק מחוץ לטווח הטילים הסורי.

בעיית בסיסי הטרור הפלשתינאי בלבנון הובהרה על ידנו בכל הזדמנות גם לנציגי ארה"ב במלוא חריפותה. ב-1 בנובמבר 1981 בעת פגישה בלשכתי עם שגריר ארה"ב, סמואל לואיס, למרות שבא אלי בנושאים אחרים - הבהרתי לו שאנו רואים בלבנון היטב את בעיית אש"ף, הקיים שם כארגון טרור מרכזי. ביום שישי, 4 בדצמבר 1981, בירושלים הייתה לי הזדמנות לדון בנושא לבנון בהרחבה עם מר פיליפ חביב, שגרירה המיוחד של ארה"ב לאזור. הסברתי לו שלא ניתן להגיע למצב של ממשלה לגיטימית בלבנון שתחייה בשלום פורמלי או מעשי עם ישראל כל עוד הסורים שולטים בלבנון ויושבים בה, ובמיוחד בבירות. אבל במיוחד עסקתי באותה שיחה עם מר חביב בנושא הטרור. הסברתי לו שלבנון ובראשה ביירות הפכה למרכז הטרור העולמי. תיארתי לו הסכנה מאי שמירת הפסקת האש בגבול הלבנוני-ישראלי. הבאנו בפני חביב רשימה של 23 מקרים חמורים של הפרות הפסקת האש מאז יולי 1981 ברצועת חדאד. אמרתי לחביב, שבצל הפסקת האש המחבלים מכינים את התשתית לירי ארוך טווח לעבר הגליל. לכן, הסברתי לשליח האמריקאי - שניסה ללא הצלחה להביא לנסיגת הטילים הסורים מלבנון - אנו חיים במצב שכל יום כל דבר עלול לקרות. וברצוננו אנו לשמור על הפסקת האש. זוהי מדיניות הממשלה, אם תופר הפסקת האש, הדגשתי בפני חביב באותה שיחה, לא נסכים לחזור למצב שהיה ביולי. ידידים אינם צריכים להפתיע איש את רעהו ולכן חשוב שארה"ב תדע המצב: אם יתחדשו ההפגזות נגד יישובי הצפון, אנו נשנה מיד את המצב. השליח האמריקאי אמר לי שיש להבחין לדעתו בדרגות שונות של פרובוקציות ושל פעולות. השבתי לו שנהגנו בריסון עצמי מוחלט, אבל זה לא יוכל להימשך עד אין קץ. ב-18 לינואר 1982, הכריז גרומיקו כי מתהדקים יחסי ארצו עם סוריה וכי האחרונה תקבל אמצעים חדישים מרוסיה. שר ההגנה הסורי אמר כי צבאו יישאר בבקעת הלבנון "כל עוד קיימת התוקפנות הציונית". פיגועים בחו"ל, כמו במסעדה יהודית בגרמניה ופיגועים הרי אסון בכוח שנכשלו בישראל - הוליכו להחלטת הממשלה בתאריך 31.1.1982 להפעלת חיל האוויר נגד המחבלים. מסיבות טכניות נמנעה גם פעולה זו, אבל בינתיים נכנס צה"ל לכוננות וגייס כוחות. מאפריל 1981 ועד יוני 1982 היו 7 כוננויות כאלו, והפגיעה בתוכנית העבודה והאימונים של צה"ל הייתה קשה. מסיבה זו, וכן כדי לא לגרור תגובות בלתי רצויות מצד הסורים, היה עלינו להיזהר בריכוזי כוחות ולהימנע מהחזקתם פרקי זמן ממושכים. מצד שני לא יכולנו להימנע מביצוע הכוננויות והגיוסים. לא יכולנו להרשות לעצמנו, למשל, שנפעיל את חיל האוויר, המחבלים יגיבו בהפגזות על ישובים ואנחנו לא נוכל להנחית עליהם את המכה המתוכננת. דבר כזה יגרום לקריסה מוחלטת של יכולת ההרתעה והזמנת הסתבכות במלחמת התשה. ואכן עמדתי בממשלה על כך שלא ננקוט חצאי-אמצעים. אם נחליט להפעיל את חיל האוויר כתגובה על פיגועים, יהי עלינו להיות מוכנים כהלכה להמשך. עלינו להחליט אם ללכת עד הסוף או להבליג.

בישיבת הממשלה ב-8.6.82 רה"מ מ. בגין אמר: "לאחר ישיבת הממשלה, אזמן את ראשי ה"מערך", כדי שיקבלו דיווח. אני הערתי הבוקר לשניהם שקרה דבר חמור מאוד. לאחר ששוחחתי אתם ויצאתי לקראתם מישיבת הממשלה, על פי פנייתם הכל פורסם גם ב"הארץ" וגם בג'רוזלם פוסט" - וזה דבר חמור מאוד. הדברים מתורגמים לערבית, אנגלית וצרפתית וזה נשמע גם בדמשק, גם בביירות. בכל מדינות האויב צריך לדעת שיש אצלנו ויכוח, אם כן או לא להילחם בסורים? זו ממש אינפורמציה לאויב. שניהם התנצלו מאוד, רבין אמר: אני באמת הזדעזעתי, גם פרס אמר, שהוא באמת לא מבין איך קרה הדבר. איך קרה הדבר - אני לא יודע. אני רק יודע שלא מסרתי לאף אחד. אז הרי מישהו מהם היה צריך למסור. היינו רק שלושתנו בחדר והם הבטיחו לשמור את הדברים בסוד. אמרתי: אני מכון להתייעץ אתכם, לא רק בעניין הצבאי, אלא בעניין המדיני, אנו עומדים במערכה לאומית ממדרגה ראשונה. אני אזמין אותם לאחר ישיבת הממשלה, אריק צריך לחזור צפונה, כי המערכה בעיצומה. אבקש מיהושע, ראש אמ"ן, להישאר עוד 20 דקות, כדי שיתן תדרוך לראשי ה"מערך". אפשר להשיג מהם, מה שנקרא: Good will. קיבלתי רשות דיבור ואמרתי: " יש כאן ציר אחד, שאני מצביע עליו, שהוא הציר שצריך לקשר בין שני צירים אלה בציר בטוח, זה גם הציר היחידי, שאפשר להוביל עליו. צריך להבין שפה מדובר במאות טנקים ונגמ"שים. הם צריכים דלק, מים, תחמושת. "אני ממליץ לפתוח עוד ציר אחד אל ציר ביידר-דמשק, שבו אנו מרכזים את האוגף שלנו. אני רוצה להסביר מדוע. זהו הקו של הטילים הסוריים. הציר שאנו פותחים אותו עכשיו ומתקדמים לאורכו, הוא בשליטתו של טילי קרקע-אויר". ראש הממשלה בגין אמר ביחס להצעתי לפתוח ציר נוסף: "אני בעד. זה ביטחון הצבא המתקדם שלנו. רבותיי, הפיקוד העליון והממשלה - חובתם הראשונה, בזמן מערכה, לדאוג לשלום הצבא הלוחם". אחד השרים הוסיף: "לנושא הצגת המהלכים הצבאיים - גם אם היינו קבינט מלחמה, יש לי הרושם שאנו קצת מגזימים בהצגת המהלכים, כאילו יושב כאן המטכ"ל, או פיקוד צופן. מבקשים אישור לנוע בציר הזה, או בזה. איך אפשר לנהל כך את המלחמה? מה פרוש: "אתם מסכימים שננוע בציר הזה?" אילו ישבנו ודנו בסיכונים הביטחוניים והמדיניים שבתנועה בציר כזה או אחר, הייתי מבין, אבל איזה שוני יש אם מגיעים ליעד דרומה לציר ביירות- דמשק בשני צירים או בשלושה צירים לשם הספקה. צריך להבין, כי כל השטח דרומה לציר ביירות-דמשק הוא יעד צבאי ואנו איננו יכולים לייעץ לשר הביטחון באיזה ציר לנוע ומה טוב יותר מבחינה טופוגרפית. על מה שנו כן יכולים לדון בתחום זה, לפי דעתי, זה על יעדים רגישים. למשל, המשך הפעולה הזו יכול להביא תגובה של טילים סוריים. אני חושב, שלזה צריך לקבל הסכמה מוקדמת, כי זו פעולה שיכולה להרחיב במידה את הפעולה הזו." רה"מ מ. בגין סיכם: "בעצם כולם מסכימים שמוצדקת פניה לחביב, למסור את תוכנה לסורים, אלא שיש הצעות שונות מבחינת מהות הפניה. שר הביטחון אמר, שאפשר לפנות, אלא שצריך לומר שגם הסורים צריכים לסגת 25 ק"מ צפונה ולא רק המחבלים. אני לא המלצתי כך וגם עכשיו אני לא ממליץ על כך מסיבה פשוטה: אנו לא צריכים להציג דרישה כזו, שאין כל ספק, שהסורים לא יקבלו אותה במצב ובתנאים שנוצרו במשך 24 שעות האחרונות. אסד, לא ייתן פקודה לקציניו הצעירים ולאנשיו, להסיג את חייליהם 25 ק"מ צפונה. הוא יסרב. אולי הוא יסרב גם להצעה שהוא יסיג את המחבלים שבתוך כוחותיו 25 ק"מ צפונה, אבל לכך יש סיכוי. ואם הוא ישיב על כך בשלילה, לדעתי הרווחנו נקודה רצינית מאוד בעיני אלה שאיתם מתנהל המו"מ על ההסכם הצענו הצעה הגיונית להסיג את המחבלים, שאם תמולא תושג מטרת המבצע, תיפתר הבעיה הצבאית ויתחיל האספקט המדיני. אם הסורים יגידן, שהם רוצים שהמחבלים ישבו שם, פירושו של דבר, שהם משאירים מצב, שהמחבלים יוכלו לפגוע בקרית שמונה ולכן איינו יכולים להסכים".

ב-6 לאפריל נערכה פגישה עם ראשי מפלגת העבודה. בין היתר שוחחנו אודות היעד המדיני של הקמת ממשל ידידותי בלבנון. יצחק רבין הביע דעתו שאפשר להגשים יעד זה בתנאי שאחרי כניסתנו ללבנון נוכל לשבת שם זמן מספיק, בין שלושה לשישה חודשים. בממשלה הוקמה "ועדת שישה" כוועדה מצומצמת לענייני ביטחון בראשות רה"מ, והממשלה בחליטה כי מלאה הסאה ויש הכרח להגיב על פעילות המחבלים הגואה, בנאמנות למדיניות שמירת הפסקת האש ככל הניתן. כך קבע ראש הממשלה, כי אם נחליט להפציץ לא כל תגובה של המחבלים תחייב אותנו לפעולה הגדולה. לכן גם אם המחבלים יפגיזו, אבל לא באורח מאסיבי, לא נגיב בחריפות. ב-21 לאפריל עלה רכב צה"ל על מוקש ברצועת הביטחון ונהרג קצין צה"ל. זה היה הקש האחרון ולאחר 9 חודשי הבלגה נשלח חיל האוויר להלום בבסיסי מחבלים על-יד ביירות, שם גם נמצא מכ"ם סורי. שני מטוסי מיג 23 סוריים התערבו והופלו. המחבלים לא הגיבו בהפגזות של ממש וממשלת ישראל, נאמנה למדיניותה, הניחה בזאת לעניין. ב-4 למאי ערכתי בפיקוד הצפון שיחה עם מפקדים וקציני מטה עד רמת מח"ט. הייתה זו הזדמנות נוספת להבהרת עמדתי לפורום רחב מאוד של אנשים האמורים לבצע בעצמם כל החלטת ממשלה לתקוף בלבנון. אינני יודע אם הסכימו למטרות המלחמה יעדיה ושיטת ביצועה, אולם לאף אחד לא יכול היה להיות ספק בעניין מדיניות הממשלה או עמדותיי שלי. הסברתי מהם היעדים שאינם יכולים להיות סיבות למלחמה: האם הוצאת הסורים מלבנון היא סיבה למלחמה? "התשובה היא לא, באלף רבתי. לא הייתי מקבל שום תוכנית במטכ"ל, גם לו הוצגה לי כזאת, ולא הייתי מביא שום תוכנית לממשלה, שמה שעומד מאחוריה זה הרצון להוציא את הסורים מלבנון וליצור מצב כפי שהיה עד 1975. למרות שזה מצב טוב לישראל לא הייתי רוצה זאת כי אני חושב שאסור להסתבך במלחמה מיותרת. אומרים עלי... שכביכול אני מאז ומתמיד הייתי בדעה שצריך לתקוף את סוריה. אבל מאז ומתמיד עוד כשהייתי חבר המטכ"ל דעתי הייתה ולא השתנתה עד היום, כי המקום שבו ניתן להשיג את הפירות הקטנים ביותר הוא החזית הסורית, זה לא השתנה במשך עשרות השנים האחרונות". אינני זוכר כמה פעמים חזרתי על דברים אלה בכל פורום צבאי, במטכ"ל ובוועדת חו"ב. ואחר כך: "לא היינו הולכים למלחמה בלבנון כדי לייצור ממשלה לגיטימית שם, אפילו אם היינו יודעים במפורש שאפשר לחתום איתה על הסכם שלום". "אני מסביר ואומר מדוע אין טעם לומר שלבעיית המחבלים יש להתייחס רק במושגי טווח הארטילריה, מפני שאם היום יש להם תותח 130 מ"מ שטווחו 27 ק"מ, מחר יקבלו משגרי רקטות שטווחם 35 ק"מ. לכן אם ניגש לפתרון בעיית המחבלים רק במושגי טווח התותח, "תוך זמן קצר ביותר נעמוד מחדש בפני אותו מצב". לכן "פתרון בעיית המחבלים בלבנון היא רק בפעולה שתביא לחיסולם... חיסול העוצמה הצבאית, המפקדות הצבאיות והמפקדות המדיניות בביירות. בסופו של דבר אנו מגיעים (לשם)". עצם העלאת ההגעה לביירות לא הייתה למפקדים בגדר חידוש, כי הרי כולם הכירו את תוכנית "אורנים" וידעו את משימותיהם הצפויות במסגרתה. בחלקם אף הספיקו לסייר בגזרות המלחמה הצפויות ליד ביירות. בקשר לסורים שבתי והדגשתי, כי מטרתנו אינה מלחמה בסורים, אבל נמצאים מחבלים וגם ארטילריות מחבלים בפתחלנד, באזורים שמוחזקים ע"י הסורים. אם סוריה "לא תבין כי מדובר בסך הכל במטרה מוגבלת (וכי) עדיף לה להסיג את כוחותיה... אז צריך לראות מצב של מלחמה בסורים", אשר מבחינתנו צריכה להיות "מוגבלת מאוד". הבהרתי גם את עמדתי - ועמדת הממשלה - בעניין ההסדר הפוליטי: "אני מדגיש עוד פעם לא זאת המטרה שלנו. אבל אם כבר נמצאים שם (הכוונה בבירות)... צריך לנסות ליצור מצב שבאמת תתפתח מציאות פוליטית שונה בלבנון... לפי הערכתי אם אנחנו לא נהיה שלושה חודשים, או בים שלושה לשישה חודשים (כהערה זה הזמן שנקב בהקשר זה יצחק רבין בפגישה ב-6.4.82)... לפי הערכתי אי אפשר יהיה ליצור מציאות כזאת. האם אנחנו נוכל לשהות שם תקופה כזו? אני לא בטוח, אני לא יודע. אבל לא לחשוב על זה היום, לא להתכונן לזה - תהיה טעות ממדרגה ראשונה". אחר כך השמיעו מפקדים הערות וגם השגות. היו שהביעו ספקות, האם נחוץ לעסוק בממשל בלבנון. מפקדי האוגדות גם הטילו ספק בסיכויי השאיפה להימנע מהתנגשות בסורים והתרשמתי שלדעתם היה עלינו לראות בסילוק הסורים מטרה ולהיערך מראש בהתאם לכך. לא קיבלתי את דעתם. לאחר מכן הוצגה בפני תוכנית אורנים בשתי גרסאות: לריכוז כל הכוחות הנחוצים למבצע בשלמותו נדרש מספר מסוים של יממות. למקרה של דרישה להיכנס תוך עד מחצית הזמן הזה תוכנן "אורנים קטן", שהוא כניסה לפעולה הגדולה בשלבים", כאשר במקביל מרוכז ומגויס סד"כ אורנים המלא. תוכניות אורנים שונו ועודכנו בפרטים שונים. סעיף "הכוונה, בפקודת אורנים המעודכנת לראשית אפריל אמר: "פיקוד הצפון ישמיד מחבלים ותשתית בלבנון ויחבור לנוצרים בצפון עד "ש" ועוד X, על מנת ליצור מצב חדש. יכבוש את ביירות עד "ש" ועוד X. יהיה בכוננות להשמיד הצבא הסורי בבקעא עד מעבר לכביש בירות-דמשק עד "ש" ועד X". בראשית מאי דולל הסד"כ בצפון, והפיקוד הוציא פקודת "אורנים קטן", אשר בסעיף "הרקע" נאמר: "מטרת המבצע-בעיקרון דומה לאורנים רגיל". בתאריך 7 למאי הונחו מוקשים ברצועת הביטחון. נאמנה למדיניות התגובה שלה, אישרה הממשלה התקפת מטרות מחבלים, שהגיבו בירי מאה טילים מנבטיה אל שיטחנו. שוב תוגברו הכוחות בצפון ופריצת המלחמה ממש ריחפה באוויר. אולם הממשלה החליטה לשוב ולנסות את הפתרון המדיני, והמשיכה והתאפקה, גם כאשר נמשכו הפיגועים ובתא טלפון בירושלים נתגלה מטען רב עוצמה. ארה"ב שיבחה את ישראל על התאפקותה. אבל ההתאפקות רק עודדה את אש"ף. ב-16 במאי הכריז חבר הוועדה העליונה של אש"ף כי הפסקת האש עברה מן העולם וכי ארגונו רואה עצמו משוחרר מכל מגבלות בפעולתו נגדנו.

מבחינה פנימית ראינו התנהגות חמורה של האופוזיציה וחלק מהתקשורת, שהתגלו בכל חוסר אחריותם בעת המצור על ביירות. בשני חגים אלה, היו שהסכימו בפועל עם עמדת המחבלים, בטענם שהפיגועים השונים אינם בגדר הפרת הסכם הפסקת הנשק. הסכם הפסקת הנשק הכיר בזכותנו לבצע סיורי אויר בשמי לבנון. הסורים ניסו להניאו מהם בחסות הטילים וגרמו לקרבות אויר. בין אפריל 81 למבצע של"ג הופלו 11 מטוסים סוריים. המחבלים ובעיקר הסורים יכלו לשאוב עידוד מן העמדה האמריקנית. היה ברור כי ביסודו של דבר האמריקנים - או לפחות אנשי משרד החוץ - חותרים לשפר את הקשרים עם סוריה על חשבון ישראל. הפרת ההסכמים הבוטה על-ידי הסורים בהכנסת הטילים הפכה מנוף ללחץ על ישראל. "תוכנית השלבים" שהציגה ארה"ב הייתה מכוונת להוליך לויתור על כל אמצעי הביטחון שלנו בלבנון, כולל נטישת רצועת הביטחון. בתמורה נקבעו ויתורים ריקים מתוכן מעשי מצד והמחבלים הסורים, שייהפכו שליטיה למעשה של לבנון, כאשר צבאם ערוך בשטחה בהסכמתנו המפורשת ואנו נגררים גם למו"מ עקיף עם אש"ף ולהכרה למעשה במעמדו בלבנון. תפישתי לעניין לבנון התבססה על ראיית הבעיה הלבנונית כבעיה מורכבת, ילידת השגיאה הגורלית של 1976. גורמיה היו כה משולבים זה בזה, עד שאי אפשר היה לראותם ובודאי לטפל בהם, בנפרד. הגורם האחד היה הסורים וחתירתם להשתלטות בפועל על לבנון, תוך כדי החלשת הנוצרים בכרסום איטי. הגורם השני היה מחבלים, והמרכז המדיני והצבאי שהקימו בלבנון, שהיה המקור לפעולותיהם גם נגד גל גורם ערבי או אחר שהפריע להם. הגורם השלישי היה מערך הטילים הסורי בלבנון, שהגביל את סיורי האוויר השוטפים שלנו ונועד לשמש הן כבסיס בבקעת הלבנון לכל הערכות סורית התקפית כלפינו העתיד, והן לחיפוי וסיוע למחבלים. הערכות הסורים בבקעת הלבנון חפפה גם את חלקו הצפוני של הפתחלנד. הגורם הרביעי היה הפתרון המדיני המבוקש בלבנון. משמעות הדבר שגם אם ברצוננו רק לסלק את המחבלים, עלינו לקחת בחשבון שתגובות הסורים יאלצונו לטפל גם בהם - וזה אומר קודם כל במערך הטילים שלהם. מסיבה זו התנגדתי, גם בהיותי שר ביטחון, לתקיפת הטילים הסוריים כמאמץ לעצמו. ידעתי כי נצליח להשמידם, אולם הערכתי כי אם נטפל רק בהם, בסופו של דבר נמצא את עצמנו שוב בנקודת ההתחלה רק במצב גרוע עוד יותר מכל הבחינות. אזכיר כי מזה שנים אני מתנגד למלחמה יזומה נגד סוריה. דעתי הייתה, והנה, כי אם תכפה עלינו מלחמה בחזיתות אחרות, ניתן להפיק מהן שיפורים כאלו או אחרים במצבנו האסטרטגי, אבל לא כך בחזית הסורית. לכן, אם עלינו לעשות למניעת מלחמות בכלל, על אחת כמה וכמה שעלינו לשאוף למניעת מלחמה עם הסורים. חתירתי לחיסול אש"ף ולדחיקת הסורים ונטרולם נבעה, בין היתר, גם מהכרתי שעלינו להימנע משהייה ממשוכת בלבנון ושכמובן אין לנו כל דרישה טריטוריאלית שהיא ממנה. הסיכוי היחיד להבטחת אי ריתוק צה"ל בלבנון או כלפיה טמון בהקמת ממשל לבנוני שיהיה גם חזק וגם קשור בהסכמים מחייבים עמנו. הייתה זו מטרה מציאותית לחלוטין והתנאי לה היה סילוק המחבלים ואובדן יכולת הסורים להכתיב לממשלת לבנון את רצונם. על עמדות אלה חזרתי בעקביות מרגע כניסתי לתפקידי כשר הביטחון. הדגשתי אותו גם בכל הפגישות עם מפקדי צה"ל. חודשים ואף שנים לפני של"ג, לא יכול היה להיות לאיש, בממשלה, בכנסת, בצה"ל או בתקשורת ספק בדבר מדיניות הממשלה והשקפותיי שלי כלפי לבנון. היחס לנוצרים - של ממשלת הליכוד ושלי - היה במהותו בדיוק אותו יחס של ממשלות המערך הקודמות שיצרו קשר עימם, מפני שגם המניעים נשארו ללא שינוי. מנחם בגין, בעל המודעות היהודית ההיסטורית וההומנית הבלתי רגילה, הדגיש את המחויבות המוסרית לנוצרים ואת אי יכולתנו לעמוד מנגד נוכח כל סכנה לקיומם. אבל ביסודו של דבר היחסים התבססו על אינטרסים - ומצדנו על האינטרסים הביטחוניים שלנו. גם היום, בחוכמה לאחור, ברור שהסיכוי הריאלי היחיד למשטר ידידותי בלבנון נשען על הנוצרים - כשם שהקשר עימם הוא עדיין היסוד לקיום רצועת הביטחון. אבל נחוצה מידה מיוחדת של זדון או טיפשות כדי להפוך תפישה זו על ראשה ולטעון, שיצירת ממשל ידידותי בלבנון לא הייתה אמצעי אלא התכלית, ושחיילי צה"ל נשלחו לקרב כאילו כדי להכתיר את בשיר ג'מייל לנשיא לבנון, ולא אך ורק כדי להבטיח שלום לגליל לאורך ימים תוך יצירת התנאים ההכרחיים לנסיגה מהירה של צה"ל מלבנון. גלי הפיגועים בשטח ישראל ובחו"ל, יחד עם התעצמות המחבלים - שגם אותה ראינו כסותרת את הסכם הפסקת האש - גררה אזהרה חריפה מצד ראש הממשלה, מנחם בגין בראשית נובמבר 1981. פיליפ חביב שוב אץ לכאן לשכך את המתיחות. ובסוף אותו חודש נחתם מזכר ההבנה האסטרטגי בין ישראל וארה"ב. באותה תקופה בחנו מחדש את התכנונים הקיימים למקרה של פעולתנו האפשרית בלבנון. לעומת התכניות שגובשו כבר אחרי מבצע ליטני לא חל שינוי במטרות המלחמה וגם לא בראיית המחבלים כאיום העיקרי. השינויים היו רק במגמות הספציפיות: - ראשית, המטרה המוגדרת והעיקרית של המבצע היא חיסול איום המחבלים, כלומר, חיסול עוצמתם הצבאית וגם תשתיתם כולה, כולל ובמיוחד ביירות. - שנית, נטרול הסורים על-ידי תמרון מאיים שלנו תוך שאיפה להימנע מלחימה עמם ממש. - שלשית, הישג המינימום שיש להבטיחו בכל מקרה, ומיד עם התחלת המבצע הוא הוצאת של יישובי הצפון, וגם אצבע הגליל בטווח ההפגזות. - רביעית, "מבצע כזה צריך להתנהל בדרך שלא תהיה בו פגיעה בשיעים, בדרוזים ובנוצרים". אסור בשום פנים ואופן לפעול כדרך שפעלנו במבצע ליטני. מגמה זו גם משרתת את היעד מדיני של "הקמת ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". - חמישית, אין לנו עניין להחזיק כוחות בשטחים שנכבוש לאורך זמן והצלחתנו בכל המגמות שמנינו תאפשר לנו לסגת. - המבצע איננו מיועד להבטחת שלמות או ריבונות ממשלת לבנון על כל ארצה. זהו עניינים של הלבנונים עצמם. לכן, אין מדובר בהוצאת סורים ממרכז וצפון הבקעא או מאזור טריפולי. - חבירה לאזור הנוצרי בלבנון - אשר, בהיותה הדרך היחידה לניתוק ביירות והדרך הטובה והקצרה ביותר לניתוק כביש ביירות-דמשק בלא התנגשות עם המערך הסורי העיקרי בבקעא - היא במציאות התנאי להגשמת כל המגמות שנזכרו. התאמת תכנונים מבצעיים קיימים למגמות שהגדרתי לצה"ל כבר באוקטובר 1981 הולידה את תכנית הפעולה בדרום לבנון בגלגולה החדש, שנקרא "אורנים". בדצמבר 1981 הוחל החוק הישראלי על רמת הגולן והוכרזה כוננות מחשש לתגובה צבאית מצד סוריה. לפי מדיניות הממשלה הבהרתי למטכ"ל כי, "הכניסה שלנו ללבנון היא רק במידה שמתחילה הפגזה על יישובים שלנו. בכלל אין לנו כוונה לפתוח בשום מתקפה להפך, יש לנו רצון שהפסקת האש תימשך, ההכנות למבצע אורנים נעשות במידה שתופר הפסקת האש ויתחדשו ההפגזות". אלה הדברים שנאמרו באותה תקופה לא בפומבי ולתצרוכת ציבורית אלא למטכ"ל צה"ל. אין בכלל ספק כי אלמלא הפרו המחבלים את הפסקת האש בגלי פיגועים בישראל ובחו"ל לא היינו תוקפים אותם. מצידי גם שבתי והבהרתי למטכ"ל צה"ל ב-14.12.81, את כוונת הדרג המדיני לבעיות המיידיות ולאפשרויות הרחוקות: "אם אנו הולכים למבצע מעין זה, לנו יש עניין שהנוכחות שלנו תהיה שם (בדרום-לבנון) קצרה ככל שניתן... המגמה שלנו במהלכים האלה צריכה להיות לנסות ולהימנע ככל האפשר מהתחככות בסורים". ולעניין המיידי אמרתי למטכ"ל: "אני רוצה להדגיש, לנו אין מגמה היום לפגוע בהפסקת האש, אין לנו מגמה היום ללכת למלחמה. יש לנו כל המגמות להימנע מכך... ביקשתי מכם לעלות לירושלים, כדי שכוונות הממשלה יועברו אליכם בצורה הברורה ביותר". ב-15.12.81 נפגשתי בצפון עם מפקדים וקציני מטה בשתי אוגדות ואחר כך במפקדת הפיקוד. דברי בכנסים אלה היו חזרה על מה שאמרתי קודם, ועכשיו גם בפורומים יותר רחבים וגם לקצינים פחות בכירים. אפשר לחלוק על מדיניותנו ועל גישתנו, אבל אי אפשר לחלוק על כך, שגם צה"ל כולו ידע היטב ובדיוק, חודשים רבים מראש, מהן מטרות ומגמות הדרג המדיני, ומה עשוי צה"ל להידרש לבצע, וכיצד. בין השאר אמרתי בכנסים אלה: "אם מדברים על הזרוע המדינית משמע מפקדות שמיקומן בביירות. זאת אומרת, צריכים להגיע לביירות... מטרה שניה, נסיגה סורית מסוימת... מטרה שלישת היא בעלת היבט מדיני יותר, וזה יצירת רצף בין הנוצרים בצפון לבין ישראל וזה כדי שאפשר באמת להקים שם ממשלה נבחרת... שתהיה בקשר עם העולם החופשי... עם חוזה שלום או חיי שלום עם ישראל... אסור לפגוע באזרחים. פקודות צה"ל עצמו היו גם הן מפורטות וברורות ולא הניחו צל של ספק בכל הנושאים שהזכרתי. בינואר פורסמה פקודת המבצע המטכ"לית "אורנים" ופיקוד צפון ברמתו פקודת "אורנים" פיקודית שפרטה מראש שלוש אפשרויות וביניהן פקודת "אורנים מתגלגל"- היא תוכנית אורנים שתבוצע בשלבים כאשר מיידית מופעלים הכוחות הנמצאים בפיקוד והכוחות הנוספים הנדרשים להשגת מטרות המבצע בשלמותו נשלחים לצפון ומתגייסים כאשר " המשך שלבי המבצע יוכתב מקצב צבירת הסד"כ". כוונת "אורנים" בכל האפשרויות - כולל "מתגלגל"- ללא שינוי וכוללת השמדת תשתית המחבלים, כיבוש ביירות ואפשרות השמדת הצבא הסורי בבקעא. בסוף 1981 ובתחילת 1982 הופעתי אני עצמי וכן הרמטכ"ל וקצינים אחרים בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והצגנו בפניה את התגברות הטרור בדרום לבנון ואת היותה של לבנון מרכז טרור בינלאומי. הרמטכ"ל ואנוכי הסברנו לוועדה שצה"ל לא יכנס יותר לדו-קרב ארטילרי באותה מתכונת בעבר וצה"ל ייתן הפעם תשובות מסוג אחר. לא ננהג יותר בשיטה של החזרת אש למקורות הירי או להתקפה על-ידי מטוס. אני זוכר דיון שהיה בוועדה בתחילת פברואר 1982 ובו ניתח חבר ועדה נכבד שהיה בעבר ראש ממשלה את המצב בלבנון והא קבע בפסקנות שיש למנוע מלחמת התשה בנוסח יולי 1981. במשך דבריו, לאחר ניתוח ארוך ומפורט, הוא מגיע למסקנה שאם תופר הפסקת האש הוא בעד זה שישראל תיכנס עם צה"ל לכל השטחים בלבנון שמשם ניתן לירות בקטיושות ובארטילריה של הישובים. הח"כ הציע שנודיע זאת אפילו פומבית לאמריקנים. ואין צורך כאן להוסיף שאלה בדיוק היו הדברים שעל פיהם נהגה ממשלת ישראל.

באותו יום בישיבת הממשלה אמר רוה"מ בגין: "נדון עכשיו על המצב בלבנון. אני רוצה להזכיר לחברים מה שאמרתי על דעת שהב"ט ושר החוץ. אני ממליץ שלא נחליט בימים הקרובים על הפעולות נוסח פעולות חיל האוויר שהיו פעמיים בעשרת הימים האחרונים. אנו בבוא היום נמליץ לממשלה להחליט על מבצע שיקרא "שלום הגליל" שמטרתו תהיה להוציא את יישובי הגליל מטווח האש. את התכנית הזאת צריך לראות לבדוק ולהתייחס אליה. אבל היום לא נקבל כל החלטה ביחס לביצוע". "בעצם יכולנו ללמוד שזאת גם עמדת האופוזיציה. אמנם פרס אמר שהוא נגד פעולה. שאלתי נגד מה אתה? וכי אנו מציעים פעולה?. אבל דווקא רבין וחיים בר לב אמרו שאם לא תהיה דרך אחרת צריך יהיה להיכנס ללבנון. אנו אמרנו להם שהמבצע הזה אם נעשה אותו יהיה מבצע משולב מהאוויר מהים ומהיבשה. כך אנו מתכננים אותו". אני עצמי אמרתי בישיבה - "מה שאנו עומדים להציג היום בפני הממשלה זה מבצע שמטרתו הרחקת המחבלים מטווח אפשרות פיגוע בארטילריה ובנשק רקטי." הדגשתי נקודה נוספת - "איננו עומדים בנושאים אלה להביא עוד הצעות לפעולות ביניים. אנחנו לא נלך שוב לפעילות שעלולה להביא להפגזה נוספת, וכתוצאה מכך תוביל באיזה צורה שהיא למבצע שתפקידו להשיג את המטרה שהזכרתי כאן". "המגמה היום שאם תבוצע פעילות חבלנית, יבוצע פיגוע חבלני, המעבר יהיה ישיר לפעולה, שאת מטרתה הצגתי כהרחקת סכנת האש מגבולה הצפוני של ישראל. דבר נוסף - בהחלט אין בזה אוטומטיות, וכפי שאמר רוה"מ, הוא ייכנס את הממשלה. הוא יביא אז את התכנית שאנו מציגים כאן היום. אז נדון בעיתוי". עלתה השאלה האם הממשלה תקרא להישאל במידה ויהיה צורך לנוע יותר צפונה. קבע רה"מ: "את הממשלה ניתן לקרוא ביום ובלילה". ואני הוספתי: "ועדת השרים לענייני ביטחון צריכה במקרה כזה לשבת פעמיים - ולא פעם ביום. פעם בבוקר ופעם בערב או בלילה. הדבר הזה יובא בפניה. לא הייתי מציע לשום ממשלה ובוודאי לא לנו שאני חבר בה שהיא תקבל החלטה ותתכנס רק בגמר המלחמה. לדעתי זה לא צריך להיות כך. ועכשיו בקשר לשאלות - האם ייתכן שיתקיים מצב שבו יצטרכו ללכת צפונה? התשובה היא-כן!... "כדי שהממשלה לא תטעה, אני רוצה לאמר שקשה להניח שלא תהיה מעורבות סורית כלשהי". הרמטכ"ל הביא דוגמא: "אנו חושבים, וזה יכול להיות חלק מהתכנית - לחבור לנוצרים בצפון ויכולה להיות לזה השפעה הרבה מעבר למבצע צבאי. אנו חייבים לתכנן זאת וללמוד כל מה שניתן על האפשרות הקונקרטית הזאת אשר יכולה להיווצר של חבירה לנוצרים בביירות ובג'וניה". רה"מ בגין הדגיש "שהפירוש שלנו להפסקת פעולות האיבה אומר - הפסקה מוחלטת בכל מקום בארץ ישראל ובתפוצות הגולה כי לא נפקיר דם יהודי. אנו אומרים הפסקת אש מוחלטת כלפי ארץ ישראל ועם ישראל". האלוף אברהם אברשה טמיר ששימש אז היועץ לביטחון לאומי, אמר שלפי דעתו "יש סיכוי של %90 שהסורים לא ירחיבו את העניין למלחמה כוללת. עשיית מבצע שככל שירחיקו ביעדים שלו ויתקרבו לביירות - יש סיכוי טוב יותר לשתק את הבעיה לתקופה ארוכה של שנים". בסיכום קבע רה"מ "על תקיפת הטילים תהיה החלטה מיוחדת". אני הוספתי ואמרתי לממשלה: "מטרת הפעולה היא לטהר את השטח בטווח של 40 ק"מ מכל נקודה בגבול הצפון של ישראל. האם באופן ברור, כך תסתיים המערכה, אינני בטוח שכך היא תסתיים. אמרתי שבתום 12 שעות לדעתי הממשלה תצטרך להיפגש, ממילא היא תצטרך לשבת כל זמן המערכה ולקבל החלטה קרדינאלית - מה מגמותיה להבא, כשאנו יודעים מה ניתן להפיק ממהלכים שמטרתם להגיע ליעדים צפוניים יותר. באשר לסורים- המגמה היא לא להסתבך עם הסורים. אך אני אומר לממשלה שלדעתי הסורים יהיו מעורבים". לגבי הרוסים אמרתי - "המעורבות הרוסית תהיה רק אם דמשק תהיה בסכנה". ב-25 במאי התחולל קרב אווירי בלבנון והופלו שני מטוסים סוריים. באותו יום נמצאתי בארה"ב ונפגשתי עם שרי החוץ וההגנה של ארה"ב, האדונים הייג וויינברגר בעניין לבנון. אמרתי להם במילים ברורות שמוטב שארה"ב לא תופתע באם נאלץ לצאת ולחסל את תשתיות המחבלים בלבנון. לא נוכל יותר לסבול פעולות טרור הוספתי. נאמר לנו על-ידי פיליפ חביב, שפיגועי טרור בישראלים וביהודים באירופה אינם כלולים בהסכם הפסקת האש. המשכתי בשעה שההוראות והפיגועים הללו יוצאים ממרכז הטרור בלבנון. אנו איננו יכולים להסכים להבחנה זו. בעיננו הפסקת האש חייבת לחול על כל הגזרות כולל הימנעות מפיגועי המחבלים בחו"ל. עוד נאמר לנו על-ידי חביב שאל לנו להגיב אם אין מדובר בפרובוקציה ברורה. שאלתי את ויינברגר, ויותר מאוחר באותו יום את מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, "כמה יהודים צריכם להיהרג כדי שהדבר יוגדר "כפרובוקציה ברורה?" יהודי אחד? שני יהודים? חמישה? ששה יהודים? מה זאת בדיוק פרובוקציה ברורה? לנו העניין ברור - אנו לא נסכים יותר שיהודים ייפגעו מפעולות טרור". ברצוני להבהיר כאן שלא באתי אז באותו ביקור בוושינגטון לבקש אור ירוק או רשות מהממשל לצאת למערכה או לנקוט באיזה שהיא פעולה אחרת נגד המחבלים. לכן טעו לחלוטין אלה שהציגו כאילו נתן אלכסנדר היג או מישהו אחר בממשל אור ירוק למלחמה בלבנון. כל מה שעשיתי, כאשר הסברתי בפרוטרוט המצב המסוכן שנוצר בלבנון הן למזכיר ההגנה והן למזכיר המדינה הוא - להבהיר לידידנו שהגענו לקצה גבול ההתאפקות. גם קיווינו כמובן שלאור חומרת המצב תצליח ארה"ב במלוא כובד משקלה לבלום את איום הטרור. בכך נתתי ביטוי לדברים ברוח דומה שהושמעו ונכתבו על-ידי ראש הממשלה בהזדמנויות רבות באוזני הממשל האמריקאי. בעת שהותי בארה"ב קיבלתי מראש הממשלה מר בגין, עותק האיגרת ששיגר ב-24 במאי לנשיא ארה"ב רונלד רייגן. מר בגין הוזמן על-ידי נשיא ארה"ב לבקרו בבית הלבן ב-21 ביוני, והוא, ראש הממשלה בגין, כתב לנשיא ארה"ב ש"לא ניתן לחזות מה צפוי לקרות עד אז במאבקנו נגד הטרוריסטים של ערפאת". מר בגין הדגיש באגרתו לנשיר רייגן: "איננו רוצים להפתיע אתכם. איננו רוצים שארה"ב תהיה מעורבת בהחלטתנו בקשר לפעולה צבאית שעוללה להיות בהחלט בלתי נמנעת..." בהמשך איגרתו לנשיא ציין מר בגין שהעובדות יוצגו על-ידי לשרי ההגנה והחוץ של ארה"ב. אני מקווה שייצגתי היטב את העובדות בפני מזכירי ההגנה והחוץ ברוח תחושותיו של מר בגין וכפי שאני עצמי כמובן חשתי באותם הימים. מכל מקום דבריו של רה"מ באגרתו לנשיא רייגן שיקפו יותר טוב מכל דבר אחר את המצב - של הנהגה ישראלית החלטית ואמיצה, שאינה מוכנה להשלים עם סחטנות הטרור האש"פי ופיגועיו. הרצון למיצוי המהלכים המדיניים גרם להורדת כמות הכוחות ורמת הכוננות. כך, בתאריך 3 ליוני נתפסנו כאשר לרשות פיקוד הצפון עומד סד"כ שעוצמתו נפלה בהרבה מזו שנדרשה לביצוע תוכנית אורנים הרגילה, המלאה. באותו יום, שהיתי ברומניה בביקור. בשעה 23:00 התנקשו המחבלים בשגריר ישראל בבריטניה. למחרת בצהרים החליטה הממשלה להפציץ מטרות מחבלים בביירות ובדרום. בשעה 17:30 פתחו המחבלים בהפגזה כבדה על יישובי הגליל, והמשיכו גם למחרת בעוד חיל האוויר והארטילריה שלנו פועלים נגדם. כוחותינו לא הורשו לפעול כלפי יישובים אזרחיים אלא כלפי מקורות ירי בלבד, וכן לא כלפי שטחי הערכות כוחות סורים. ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב הייתה רק הגפרור שהצית את הפתיל. עילת המלחמה האמיתית שלנו הייתה הצירוף של איום המחבלים משטח לבנון לשתק את הגליל ולהרסו. עם השרשרת המצטברת, שלא נראה לה סוף, של 290 הפיגועים שבוצעו וגרמו למאות נפגעים, וכן עשרות ניסיונות הפיגוע הנוספים שנכשלו או נמנעו. כל אלה בוצעו ב-11 חודשי הפסקת האש כביכול, ובידיעת המחבלים שישראל רואה אותן כהפרות בלתי נסבלות וכעילה למלחמה. לכן גם לא נודעה כל חשיבות לשאלה, איזה מבין ארגוני המחבלים התנקש בשגריר. ביום שישי ה-4.6.82 אמר רוה"מ בגין: "אני רוצה להדגיש, שההתנקשות בשגרירנו היא התנקשות במדינתנו בתור שכזאת. לא תיתכן התנקשות יותר חמורה במדינה, מאשר לרצוח את שגרירה. הוא מסמל את המדינה, במקום שהוא מאומן. לפיכך עוד השכם בבוקר אני דיברתי עם הרמטכ"ל וביקשתי שיבוא לישיבה ויציג לנו הצעות לתקיפת יעדים במשך היום". הרמטכ"ל המליץ לפגוע באותו יום בשני יעדים שבפרברי ביירות ובתשעה אחרים. מר בגין המליץ לקבל את כל המלצות הרמטכ"ל ואמר: " עלי להוסיף שעלינו להיות מוכנים להתפתחויות נוספות". רה"מ המשיך, "יש יסוד להניח, שיופגזו יישובים שלנו בצפון והצבא צריך לנקוט באמצעי זהירות, מבעוד מועד, החל משעה 14:00, כדי שלא יפגעו אנשים. אך אם זה יקרה, לא נוכל שוב לשבת בחיבוק ידיים. אין צורך היום להחליט על תאריך פעולה, שאנו קוראים לה "שלום הגליל". רה"מ הסביר: "… עלינו לקחת בחשבון, שיתכן, שבשבוע הבא נצטרך לעשות את הפעולה הגדולה ולנסות להרוס אותם. הממשלה תצטרך, אולי, ביום א' לקבל החלטה כזו. אני מבקש, שבינתיים, הרמטכ"ל יעשה את ההכנות הדרושות. האם נסבול הפגזות על קריית-שמונה ונהריה? האם נכנס למלחמת התשה? אין לנו כוח לעמוד במלחמת התשה. האוכלוסייה לא תוכל לעמוד בפעולה נוספת, יש עוד הרבה יעדים בהם אפשר לכתוש אותם…. "רבותיי, אחרי ההתנקשות הזו, מבחינת פעולה שלנו, עלינו להיות מכונים למקסימום. לא יתכן, שהמנוולים הללו יוכלו לפגוע בשגרירים שלנו. יש לנו עשרות שגרירים, בכל העולם. איננו יכולים לצפות מחר לרצח שגריר ברומא או באתונה ושם נוח להם יותר לפעול מאשר בלונדון. כאן, צריך להפעיל את האמרה המפורסמת של לנין: "נראה מי יגבר על מי ואנו חייבים לגבור עליהם ולא להפך". אחד השרים אמר שהיות וצריך להניח שהתפתחות שתהיה תביא לפעולה הגדולה, הרי שתגובה אווירית בה אנו פותחים צריכה להיות כזו, כאילו עושים את הפעולה הגדולה. כלומר, שצריך לחשוב מה היה עושה "ח"א לקראת הפעולה הגדולה, הוא בוודאי היה עושה פעולת ריכוך מסוימת ולעשות את הפעולה הזאת התאם. כלומר, פעולת ח"א צריכה להיות כאילו מחר אנו עומדים לפעול את הפעולה הגדולה. הרמטכ"ל השיב שזה התכנון. שר אחד ציין "שלאור הדיונים שקיימנו בממשלה, נדמה לי שיש סבירות די גבוהה שאחרי הפצצות מסיביות כאלו, צריך יהיה להזדקק "לשלום הגליל"". ראש הממשלה סיים הדיון: "אפשר לסכם שההצעות אושרו פה פה אחד. הרמטכ"ל -שיהיה בהצלחה. אם אפשר יהיה לבצע היום - תבצעו היום, אם לא אז מחר. תשתדלו בהקדם האפשרי. מחר בערב יש ישיבת ממשלה, אלא אם כן יהיה ביטול. תודה, הישיבה נעולה". ועדיין לא הייתה המלחמה הכרחית. פעלנו אך ורק נגד מטרות נקודה צבאית של המחבלים. הם היו מודעים היטב לכך שבידיהם ההחלטה, האם להפגיז בכוונה תחילה ישובים אזרחיים שלנו ולגרום למלחמה, או להימנע מהפגזה כזו ולמנוע מלחמה, והם החליטו. במשך 4-5 ליוני אותרו כ-500 נפילות פגזים וקטיושות על יישובי הגליל שתושביהם נמצאו כל הזמן במקלטים. חזרתי ארצה ביום שבת אחה"צ. לאחר ישיבה במטכ"ל יצאנו לישיבת הממשלה, במוצאי שבת ה-5.6.82 בביתו של רה"מ. פתח ואמר מר בגין: "אני עומד להציע, שאנו נחליט הערב על מבצע "שלום הגליל". על סף פתיחת המערכה הזאת, אני אזמין את ראש האופוזיציה ואמסור להם על החלטת הממשלה. אך בשעה כזאת, שום הדלפה, כפי שהייתה מהשיחה הקודמת עם ראשי האופוזיציה, לא תוכל עוד לסכן את חיי חיילינו. אני מציע נוסח החלטה, אשר תתפרסם מספר שעות לאחר התחלת המבצע.". "מחזיקים את האוכלוסייה האזרחית שלנו כבני ערובה כנגד כל פעולה של ישראל, למצב זה מוכרחים לשים קץ ואנו נשים לו קץ". מר בגין פנה אלי ואמר: "... שר הביטחון, תואיל להסביר את התוכנית, כאילו הממשלה שמעה אותה הפעם הראשונה. אמנם, שמענו את התכנית, אך אנו צריכים להחליט לבצע אותה לכן צריך לדעת כל פרט". אמרתי לממשלה: "מבצע "שלום הגליל" מטרתו הרחקת הארטילריה וקני הקטיושות המצויות בידי המחבלים, מעבר לגבול הטווח, ממנו הם יכולים לפגוע ביישובי הצפון. אנו מדברים על מבצע שעומקו כ-40 ק"מ." "במפורש אין מטרתו של המבצע לפגוע בסורים ומבחינה זו, פגיעה בסורים היא רק המידה והסורים יתערבו." "אין להעלות על הדעת, שהמחבלים יישארו בשטח זה. אנו רוצים ליצור איום גם מצד החרמון וגם מצד שטח לבנון, בקעת הלבנון, בהנחה שהסורים יסווגו מהשטח, כדי שלא ימצאו את עצמם מוקפים." סגן רה"מ ש. ארליך שאל אותי: "איפה ביירות בתמונת המבצע הזה?". השבתי - "ביירות מעבר לתמונה, לפי מה שאושר בישיבת הממשלה, מבצע "שלום הגליל" לא נועד לכבוש את ביירות, אלא להרחיק את המחבלים. אנו מדברים היום על טווח של 40 ק"מ." רוה"מ מ. בגין התערב כאן ואמר: "אני רוצה לומר, שהממשלה תחזיק כל עת המבצע את היד על הדופק. אם יהיה צורך לכבוש את ביירות תחליט על כך הממשלה. שום דבר לא יתגלגל מעצמו, כפי שקרה בעבר בממשלות ישראל, אלא הממשלה היא שתקבל את ההחלטה. היום כפי שאמר שר הביטחון, הכוונה היא להרחיק את המנוולים ולהשמיד את כליהם עד לטווח של 40 ק"מ, כך ששום תותח כבד שלהם, לא יוכל לפגוע בישובים שלנו. אם יהיה צורך לכבוש את ביירות, תחליט על כך הממשלה. אנו חייבים, במבצע זה, להבטיח אחת ולתמיד, שלווה מוחלטת ליישובי הצפון." "לדעתי מבחינה מדינית, הלילה זו השעה האחרונה לקבל את ההחלטה על מה שצריך לעשות בלבנון, שמא ימנעו מאתנו את הפעולה. זוהי הפעולה היחידה המצילה. אינני יכול לתת ערובות... אך אם נשחרר אפילו לתקופת זמן מסוימת את הגליל מלחץ זה, נעשה מעשה רב. נשמיד חלק גדול של תשתית הצבא של הטרוריסטים. ואם אלפים ייהרגו, גם זה יהיה הישג..." "נוכל לעשות זאת רק ע"י הכנסת צבא לשטח, נעלה צפונה, נתפוס אותם". "אני מבקש את הממשלה לאשר את ההצעה, כפי שהובאה ע"י שר הביטחון והרמטכ"ל והצעת החלטה, כפי שאני הגשתי אותה". "המדינה היהודית לא תהיה קיימת, אם לא תדע שמדי פעם היא מוכרחה לגבור על האויב, כדי להוסיף להתקיים. עכשיו זה הרגע, מי יגבר על מי: המנוולים עלינו, או אנו עליהם: והדרך היחידה היא המבצע - וצריך לעשות מהר ככל האפשר, דווקא מהבחינה המדינית והבינלאומית. אחר כך נתבונן בשקט ובשלווה בהתפתחות ונדע איך להגיב". "נניח, שעכשיו בטלפון הנשיא רייגן אומר לי: אני מבקש ממך שלא תפלשו ללבנון זהו אינטרס אמריקאי עליון, שלא תעשו זאת. אני הייתי מציע לממשלה להסמיך אותי להשיב לו: אדוני הנשיא, אני יכול להבין את כל האינטרסים האמריקאים בעולם, אך חיינו הם הקובעים בשבילנו. אנו ניתן לרצוח אותנו? והפירוש האמריקאי של החודשים האחרונים, שלפיו הסכם הפסקת פעולות האיבה חל על הגזרה בחוף המזרח התיכון ולא חל על חו"ל, הפירוש הזה יש בו חלק מהאחריות על מה שהתרחש בלונדון לפני יומיים. אני בהחלט רוצה לומר זאת לנשיא, למזכיר המדינה וגם לפיליפ חביב שעומד לבוא. איש לא יוכל להשיג על כך". אחד השרים אמר: "אני רוצה להזכיר לכם, שבעצם, הממשלה החליטה על פעולה כבר לפני 10 ימים, אנו ישבנו והחלטנו, שלא תהיה עוד פעולת ביניים של הפגזות... הרי הבטחנו והודענו ליישובי הצפון שהממשלה לא תשאיר אותם תחת הפגזות ואין לנו אמצעי אחר למנוע הפגזות אלה, אלא רק ע"י ביצוע הפעולה הגדולה." שר אחר הוסיף: "צדקו החברים שהצביעו על כך, שברגע שהוחלט אתמול על פעולת התגמול, הוחלט כבר גם על הפעולה הגדולה... זה אינו דבר חדש, אשר בא לפתע לממשלה. וגם לאלה, אשר התנגדו לפעולה הייתה הזדמנות לדון בדבר לעומקו. זה אינו עניין שהביאו אותו ברגע האחרון ואמרו: "כזה ראה וקדש, אלה מאתנו - ואני בתוכן - שלא ראו טעם בפעולה אמרנו את מה שהיה לנו להגיד..." בממשלה, בציבור בכללו ובצה"ל - ידע היטב למה מתכוון הניסוח הכללי של המטרות.

באמצעות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, המשכתי בקיום הקשרים הישירים עם נציגי הנוצרים בלבנון, כפי שהתמסדו מזה שנים. בינואר 1982 ביקרתי במובלעת הצפונית שלהם וניהלתי שיחות עם מנהיגיהם. צפיתי לעבר המחבלים והסורים בבירות והגעתי למסקנה אותה מסרתי לנוצרים ולאנשינו בארץ: אם תהיה מלחמה, אנחנו לא ניכנס לביירות. זה יהיה תפקידם של כוחות לבנוניים. אנו מזהים בלבנון 4 בעיות - אמרתי לנציגי הנוצרים. האחת - הרצון שלנו שתהיה בלבנון ממשלה לגיטימית. ואשר תוכל ישראל לחתום על הסכם שלום ולחיות בשלום. השנייה - הכיבוש הסורי בלבנון. השלישית - קיומו של כוח צבאי מזוין בהיקף של 15 עד 20 אלף איש. והבעיה הרביעית - והיא הבעיה שלנו, איך לוודא שישובים שלנו לא יהיו בטווח של אש ארטילרית, רקטות של המחבלים. הסברתי להם מה שהסברנו גם למצרים ולאמריקאים - שאנו לא ניזום פעולה. אבל אנו בהחלט נגיב, אם המחבלים יפתחו באש. אם נפעל - המטרה שלנו היא השמדת המחבלים וצמצום - והדגשתי המילה צמצום - הנוכחות הסורית. אבל, הוספתי, המגמה שלנו באופן ברור יביא לא לצאת למלחמה כוללת נגד סוריה. היינו רוצים לצמצם את הנושא הזה. כי המגמה שלנו, כך אמרתי לנציגי הנוצרים, היא השמדת המחבלים על התשתית הצבאית והמדינית שלהם. אבל קיימת בעיה משום שחלק מהחבלים יושבים בקרב הסורים. חלק מהכלים הארטילריים שפוגעים בנו נמצאים בתוך מתחמים סוריים. כמו כן אי אפשר, לחסל את המחבלים בבירות כל עוד יושבים שם 6000 חיילים סורים. מטרותינו האפשריות בלבנון, במלחמה נגד הטרור האש"פי הועלו בבירור בצורב חדה עוד יותר בפגישה שקיים רה"מ בגין עם באשיר ג'ומייל בירושלים ביום 16.2.82. השתתפתי בפגישה זו שנכחו בה גם הרמטכ"ל וכן קצינים ופקידים ישראליים אחרים. רה"מ בגין הגדיר לבאשיר באילו מצבים ישראל מוכנה לצאת למלחמה. ראשית - אם ימשכו פעולות הטרור. " זה יכול לקרות כל יום, אמר מר בגין ". החלטנו שאנו לא נהיה אלו שיתחילו. זו החלטה קשה כי היא כרוכה בקורבנות שלנו. אנו לא יכולים לפתור את העניין צבאית בלבד. עלינו להבטיח שארה"ב תתמוך בנו במישור הבינלאומי. לידיעתך, אתמול נפגשתי עם מר שמעון פרס, ראש האופוזיציה, והגענו כמעט לקונצנזוס. אם נכנס ללבנון תהיה לנו הסכמה של 105 מתוך 120 חברי כנסת. בעניין כזה עלינו לקבל את התמיכה של הרוב הגדול ונראה לי שתינתן לנו התמיכה הזו. אך אנו לא יכולים להתחיל, האויב צריך לבצע פרובוקציה ברורה כך שלכל העולם יהי ברור, לארה"ב, לאירופה ולעולם השלישי - שמדינת ישראל לא יכולה לשוב למצב שהיה בחודש יולי (1981). אנו נגיב. אם זה יקרה אנו נתקדם צפונה עד כמה שאפשר" - כך אמר בגין ואח"כ הוסיף לבאשיר: "אם קיומכם יהיה בסכנה - אנו נילחם... נפעל להגנתכם. יש לנו קונצנזוס עם מר פרס ואמרנו גם למזכיר המדינה הייג שאנו נפעל". אני מצידי הוספתי דברים באותה רוח ואמרתי לבאשיר: " אנו זקוקים לקונצנזוס לאומי. אם צריך שיהיה לו את המוטיבציה הנכונה לצאת למלחמה כדי שיוכל לגייס את כל משאביו ואת המילואים. אנו לא נתחיל : "הסברתי לבאשיר שאם נאלץ לצאת למערכה יהיה עלינו להתקדם לאורך החוף ולכתר את ביירות מדרום ומצפון, וכן לכתר את קווי ההספקה דרך כביש זחלה-ביירות כדי למנוע החשת תגבורות. בנוגע לבקעה. בשלב זה אנו מתכוונים רק לחלק הדרומי. אם הסורים יילחמו ייתכן שיימצאו אותנו יותר צפונה. זה יהיה תלוי בהתפתחויות". ראש הממשלה בגין, שניהל את הדיון הדגיש שהיעדים שלנו בלבנון להשמיד את התשתית הפלשתינאית. "יש לאש"ף כיום 300 קני ארטילריה, אמר מר בגין. לכן אין אנו רוצים בהתחלה לעסוק בסורים ולהתנגש עימם. אך יש אפשרות שהמצב יתפתח, יכול להיות שהם יתחילו ואנחנו נגיב. כרגע זה לא באינטרס שלנו לטפל בסורים". למרות שהקשר העיקרי שלנו היה עם הנוצרים יצרנו קשרים גם עם הדרוזים והשיעים. הם סבלו מתגרת ידם של המחבלים והחלו להילחם בהם. העברנו להם נשק, כולל חלק מן הנשק שסיפקנו לפלנגות. מסיבה זו גם חזרתי והדגשתי את ההנחיה לצה"ל לא לפגוע בישובים אזרחיים. הרמטכ"ל מצידו השלים בהוראות מפורטות משלו, ומכאן הרמה החריגה, לחיוב של מוסר לחימה של צה"ל במבצע של"ג. בחודש מרץ 1982 שוב גאתה המתיחות בעקבות פיגועי המחבלים לאחר שבסוף פברואר הודיע מנחם בגין כי צפויה פעולה מיידית שלנו אם ייהרג ולו ישראלי אחד נוסף. חביב שב לאזור ומשרד החוץ האמריקני הסכים בפומבי עם עמדת ישראל, שכל פעולה עוינת נגדנו שמקורה בלבנון, אפילו היא נעשית דרך מדינה אחרת, כמוה כהפרת הפסקת האש. אש"ף, שעמד אז בשיא מעמדו, כוחו ושחצנותו, הכריז שימשיך בפיגועים. ב-30 למרס, העצרת שנערכה בבירות לרגל "יום האדמה" של ערביי ישראל הצהיר ערפאת כי הוא ממתין לקבל את פני שרון בבופור ואם יבוא אז "אהלן וסהלן". ב-3 באפריל נרצח בפריז הנציג יעקב ברסימנטוב. המתיחות שוב גאתה והמחבלים הוסיפו והניחו מטענים ברצועת הביטחון.

עם גמר הלחימה והתבססות צה"ל על כביש ביירות-דמשק ב-25.6.82 באזור חמדון/צופר דבר שהבטיח את ניתוקה המלא של ביירות, היה צריך לגשת במהירות לגירוש המחבלים מביירות. תוך הלחימה ועד סיומה נמשך המערך המדיני שבו נסתמנו מלכתחילה נקודות משותפות יחד עם הבדלי גישות בין ישראל לארה"ב. ארה"ב ראתה בלבנון מנוף לפתרון נושאים אחרים כמו קירובה של סוריה לארה"ב, הפיכת אש"ף לגוף פוליטי שיאפשר לשלבו לתהליך המדיני (יש לזכור "שתוכנית רייגן" הבשילה באותם ימים), התקרבות לעירק, ורצון לחזק את סעודיה. ארה"ב במהלכיה במזרח התיכון באותה עת לא ראתה בעין יפה את הקשר הישיר המשך השנים בין ישראל לנוצרי לבנון. בישראל עצמה, לראשונה נתערער הקונצנזוס הלאומי הענייני ביטחון כתוצאה מערוב מאבקים פוליטיים עם נושאי ביטחון לאומיים חיוניים. ב-27.6.82 הציג רה"מ לממשלה את הצעתו לתנאי ישראל להסרת המצור על ביירות. בישיבה הוצגה ע"י המטכ"ל תוכנית של השתלטות על שכונות המחבלים שנמצאו בדרום ביירות מצפון לשדה התעופה יחד עם פעולה נוצרית מצפון שתקדים את פעולתנו. באותה ישיבה אמרתי: "הבעיה שלנו היא איך למצוא דרך, שתביא את המחבלים למצב שהם יעזבו את ביירות, וזאת במינימום של נפגעים ושל הכרה ואי התעלמות מהמצב הציבורי". היו שלוש אפשרויות: א) להיכנס ולהלחם בתוך ביירות. ב) להפעיל אש בכמות ועוצמה אדירה על שכונות המחבלים ומפקדותיהם שם היו במידה רבה ריקות מאכלוסיה, כדי שיקבלו את התנאים ויתחילו לצאת. ג) אפשרות ביניים שנבחרה (אני תמכתי באפשרות השניה אבל קבלתי את התכנית ועמדתי מאחוריה) הייתה כניסה לשטחים פתוחים, שנתנו בידנו שליטה על שתיים מהמסוכנות שבשכונות המחבלים. המהלך נתן למחבלים את ההרגשה שאנו "מתכוונים ברצינות". אך זו לא הייתה כניסה לביירות ממש. ראש הממשלה חש בלחץ הזמן שאנו היינו נתונים בו והא אומר: "הזמן אינו עומד לרשותנו גם מבחינה בינלאומית... מה החברים, אשר שוללים פעולה זו מציעים? מציעים מבחינה למעשה מלחמת התשה. אם לא נפעל הם יפעלו... העם הזה לא יעמוד בה. זמננו מוגבל מבחינה מעשית. אין לנו שבועות, ימים - כן... אנו מבזבזים את פרי הניצחון". מר בגין הוסיף: "דרושה גם תכנית כזו, כי זו הדרך להוציא את המנוולים משיווי משקלם ולאלץ אותם לברוח מביירות. אם נכבוש את שדה התעופה ונתקדם עוד 1500 מטר אני חושב שנלחץ עליהם חזק". אחרי דיון ארוך וקשה בממשלה התקבלה ההחלטה לעשות מאמץ דיפלומטי ולהמתין לתוצאות. באותה עת ביטחונם של המחבלים גבר, לא הייתה להם כל כוונה לעזוב את ביירות אולם לממשלה ברובה לא הייתה עדיין תחושה שהזמן אוזל. ב-29.6.82 הבאתי הצעה להיכנס לחי-א-סלום - שכונה שיעית ממזרח לשדה התעופה שתושביה הקימו מגע עם צה"ל וביקשו את כניסתו. חשבתי שהדבר יגביר את תחושת הלחץ על מחבלים - הממשלה לא קיבלה את דעתי והחליטה להמתין חרף המלצתו של ראש הממשלה להיכנס לשכונה תוך מגבלות חמורות. ב-30.6.82 הבאתי את עניין חי-א-סלום פעם נוספת. ראש אמ"ן אמר שייתכן שיהיו שם מחבלים והממשלה ברוב דחתה את הצעתי. המו"מ המדיני נמשך. הוצגה בפני הממשלה תוכנית. הממשלה דחתה סעיף 5 המדבר על "נוכחות פוליטית אש"פית בלבנון שיכולה להיות מקובלת אך עדיף לא ביירות". באותה ישיבה ב-30.6.82 חזרתי ודיברתי על האפשרויות להביא מגירוש המחבלים מביירות. ציינתי את הדרכים הבאות: א) מתקפה - הממשלה ידעה על התנגדותי לדרך זו. ב) לטפל בבעיית ביירות (שכונות ומפקדות המחבלים) באופן מסיבי, באש, ולהחמיר את אותו מצב שנוצר ב-25 לחודש. קיבלתי את דעת החברים, לאחר שהושמעו עמדות ברורות, בעיקר, לגבי האפקט שפעילות מסיבית של חיל האוויר וארטילריה תגרום. ג) מתקפה חלקית. זו לא הייתה דעתי, אבל קיבלתי אותה. הכוונה הייתה לכרסום בשטח ע"י פעולות קטנות, בתוספת למלחמה הפסיכולוגית שאנו מנהלים, העוסקת במכלול שלם של יצירת אווירה באכלוסיה. אחת מתוצאותיה היה מגע שנוצר בשכונת חי-א-סלום בין המפגש במקום לבין מפקדינו בשטח. המשא ומתן התנהל בעצלתיים המחבלים אינם חושבים לצאת, שואבים עידוד מהפגנות בישראל, סבורים שצה"ל לא יתקוף. ב-7.7.82 רה"מ חזר ואמר "אין זמננו בידנו מפני שאנו סובלים אבדות". חלפו שלושה שבועות נוספים- לחץ לא הופעל, עקשנות המחבלים ועזות פניהם גברה. ב-18.7.82 אמר ראש הממשלה: "על יסוד הדינים והחשבונות על שיחות חברינו, מנכ"ל משרד החוץ, ראש אמ"ן ואלוף טמיר עם פיליפ חביב בבירות, אני יכול, על פי התרשמותי לומר לממשלה, שפיליפ חביב יוציא את המחבלים מביירות כפי שהוא סילק את הטילים הבקעא - לא בפחות יעילות ולא ביתר תוצאות. לכן, עלינו לדון היום במבצע צבאי, שאין עמו כניסה למערב ביירות". אני אמרתי: "אין צורך להוסיף מאומה לדברי רה"מ על התקדמות המו"מ המתנהל על-ידי חביב ביירות. סיפרתי לממשלה כי הפסקתי את הפגישות עפ פיליפ חביב לפני שבועיים מהסיבה שראיתי במו"מ משיכת זמן לשמה. הסברתי לממשלה את מטרת המבצע המובא להחלטה... להביא, בשלב הראשון, לכיתור כל אזור המחבלים והפרדתו מהחלק העירוני של ביירות, שבו חיה האוכלוסייה הלבנונית הרגילה (אכלוסיה ממוצא סוני). המטרה השניה כיבוש אזור ההיפודרום וחורש ביירות". רה"מ המליץ לקבל את הצעתי ואת הצעת הרמטכ"ל. שר החוץ שמיר סיפר במהלך הישיבה על פקיד בכיר במחלקת המדינה בארה"ב שנאמר שאילו בעיית ביירות נפתרה בדרך צבאית בשלב הראשון של הלחימה, כי אז העניין היה יורד מזמן ממוקד התעניינות הציבורית בארה"ב. ראש אמ"ן הוסיף ואמר בישיבה שהתחושה של המחבלים היא, שלא קיים מצור ולא קיים איום צבאי אמיתי על העיר ולכן אין סיבה להפסיק את האחיזה שלהם במערב ביירות. הם רואים בכך הרס המהפכה הפלסטינית, שנבנתה בעמל רב במשך 18 שנה. בממשלה התקיים דיון. אחד השרים אמר: "... אני מעדיף הפצצות מהאוויר במקום לסכן את חיילנו בהליכה רגלית... אינני מקבל את ההצעה... אני לא אנטי הומניסט, אבל אם אפשר, מפעם לפעם ע"י מניעת מים, חשמל ולדלק לשכנע אותם, זה עדיף על קרבות רחוב". רה"מ הדגיש שהבעיה העיקרית היא הבעיה מדינית. "מורי ורבותיי, אם נוסיף לשבת בשערי ביירות, כפי שאנו יושבים אנו עלולים להמית עלינו אסון... לפתע פתאום מתחילים לדבר בארה"ב על הוצאת המחבלים בהקשר עם החלטת 242 ופתרון הבעיה הפלשתינית, לפי הצעת סוריה ע"י נסיגה שלנו מרמת הגולן וע"י קריעת יהודה ושומרון מאתנו ונתינתה להם. זו הצעת הסורים... לדיבורים כאלה יש כבר הד גם בלבבות ידינו האמריקאים...". רה"מ הוסיף ואמר: "האם אנו רוצים לפגוע באכלוסיה אזרחית? אבל לטעון שאם נפגע במספר אזרחים אז אין לעשות דבר - לאן נגיע עם טענה כזו? אנו לא ניכנס לביירות, הניצחון יהיה של אש"ף. ערפאת יטען שאש"ף חי, קיים ומזוין... הנשיא רייגן הבטיח לנשיא אסד לשים לב לסבלו של העם הפלסטיני. לא לסבלו של העם היהודי מידי המחבלים... "אז אנו עומדים על סף מבצע. אם לא נפעל, אנו עלולים להימצא במצב, שאחרי כל מה שעשינו - ועשינו גדולות ונצורות, פרקנו את אש"ף ולקחנו את נשקו - מבחינה מדינית, אחר-כך במקום שנקטוף את פרי הניצחון, נצטרף להימצא בדפנסיבה כדי להגן על מה שהושג וזה לא יהיה קל. "רבותיי, אנו עומדים בפני מפנה, לקראת משבר לאומי. העם שלנו לא יסבול שבועות וחודשים של עמידה סתם עם צבא מגויס, עם הארכת שרות, שמדי פעם יורים עלינו ונפגעים בחורים. אנו לא נוכל לעמוד בפני מלחמה סטטית ובלי שייעשה דבר לקראת הכרעה... בשעתו, חשבנו לא להיכנס לביירות, אבל הסברתי, שהם נאחזים כאן במצח נחושה כאילו אנו תכננו ללכת מראש לביירות". סגן רה"מ ארליך אמר בדיון: "בהמתנה הגענו לשיא ואנו מתחילים בירידה ולכן לדעתי תוך כמה ימים צריך לעשות משהו ואיני קובע מה. אם לא תהיה תוכנית אחרת אצביע על תוכנית זו". אני אמרתי מה לדעתי צריכה להיות אסטרטגיה שלנו. "בלבנון לא תקום יותר תשתית המסכנת את קיומה ובטחונה של ישראל. "ואם תהיה בלבנון תשתית חבלנית או לא תהיה תשתי חבלנית זה תלוי במה שיקרה בבירות". הממשלה החליטה לאשר את תוכנית "בני-דודים" והטילה על וועדת השבעה לקבוע מועד לביצוע. 3 חברים הציעו להטיל על צה"ל להביא בפני הממשלה תוך 12 עד 24 שעות הצעות פעולה אלטרנטיביות. חודש יוני חלף המאמצים הדיפלומטיים נמשכו ללא תוצאה. התחילה מלחמת התשה בבקעת הלבנון שם התרכזו המחבלים. בבירות פעלנו נגד פעולות-סלקטיביות. הלחץ שהופעל על המחבלים הופעל כמה ימים בסוף יולי פעלנו בבירות נגד כמה מטרות בודדות. זו הייתה פעילות אוויר סלקטיבית עליה החליטה הממשלה במטרה לפגוע במחבלים. ראשי המחבלים התבטאו על חומרת הלחץ ועל הקשיים שבהם היו נתונים. אך הלחץ לא הספיק, המחבלים עדיין דבקו ב-11 הנקודות שלהם וישראל לא יכלה לקבל. ב-1.1.81 אמר רה"מ שהמחבלים אינם מתכוונים כלל לעזוב את ביירות המערבית. "הם מתנים את החלטתם לצאת ב-11 נקודות שלהם - שאחת מהן היא שאנו ניסוג ולפני כן יכנס כוח רב לאומי אשר יפריד בנינו. לו זה היה קורה, המנוולים לא היו יוצאים לעולם מביירות". במשך יום השבת הפרו המחבלים את האש והפסקת האש התשיעית נכנסה לתוקפה. היא הופרה מייד ע"י המחבלים. וזכתה לתגובה חריפה מצידנו. מיידית הגיע מסר מוושינגטון שבו הוסבר לישראל שחילופי האש האחרונים עלולים להרוס את המו"מ. ראש הממשלה השיב שמה שסוכם בינינו ובין חביב בירושלים היא שהפסקת האש הנה הדדית ומוחלטת ואם יורים עלינו נכה מכה קשה וחזקה. רה"מ סיכם בישיבת הממשלה: "... צריך לעמוד על המשמר והלקח הכללי הוא רבותיי, שצריך לחסל את המנוולים - ובמהירות האפשרית - ואז לא יהיה עם מי לנהל משא ומתן. אך על זה נדון בהזדמנות אחרת". ראש אמ"ן הציע באותה ישיבה את הערכת אמ"ן שאין סימנים רציניים שהמחבלים חושבים על פינוי מביירות. באותה ישיבה ב-01.8 דיווחתי לממשלה שבמסגרת הפעילות שביצענו בלילה, נשארו בבוקר בקצה הצפוני של השדה ושם אנו מחזיקים. זה נעשה ללא אש, כי בלילה לא היה שם אף אחד. אחד השרים אמר: "יותר טוב להדק וללחוץ מאשר לשלם אחר כך. צריך ללחוץ אותם בצורה כזו שלאט לאט לא ירצו להישאר שם יותר". כתשובה לטענת אחד השרים שלא הובא לממשלה מחדש עניין הפעלת חיל האוויר על המטרות בשכונות המחבלים אמר רה"מ - "סוכם באחת מישיבות הממשלה שאם הם יפרו את הפסקת האש נפעיל גם את חיל האוויר וגם את חיל הים. אני חושב שחיוני מאוד להפעיל את חיל האוויר, אם אנו רוצים, להיכנס למערב ביירות (אולי צריך לעשות זאת) ללחוץ עליהם כדי שיסכימו לצאת". "אם לא תהיה ברירה נכנס לביירות בבוא היום, אני ממליץ על כך. אסור לנו לומר, שלא נכנס לשם. זה נזק חמור מאוד. יש גבול, הזמן עובר. נתכונן ונחליט. מי שאומר היום שאסור להיכנס למערב ביירות עוזר לאש"ף להישאר שם". ראש הממשלה מציע שאנו ניזום הפסקת אש אבל שתהיה מוחלטת והדדית. "אם הפסקת האש, התשיעית במספר, תופר על-ידי הצד השני, לא נסכים אחר כך להפסקת אש נוספת ונכה בהם עד שהם יצאו מביירות. זאת צריך להודיע לאמריקאים, כי יש גם סכנה מדינית. ככל שהזמן עובר, גוברת הסכנה, שהפרי יישמט מידינו. יכול להיות פרדוכס, שהרסנו את אש"ף אך הבאנו את ארה"ב לידי זה שתדבר איתם. צריך לייצור את הלחץ. נאמר לאמריקאים שמסכימים להפסקת אש, אך להזזה ידוע, שאם תופר פעם נוספת, לא תהיה עוד הפסקת אש עד אשר יעזבו המנוולים את ביירות". אחד השרים אמר שהוויכוח בממשלה מסכן את כל מדיניותנו, ברגעים הכי מכריעים. "המערך" קיבל החלטה, שאין להפציץ את ביירות מאוויר. צריך להיות מוסכם בממשלה - שאת הלחץ לא מפסיקים ועושים כל מה שנחוץ, כדי להגביר אותו, ביבשה באוויר ובים, ביום ובלילה. הממשלה החליטה ב-1.8.82: א) ישראל מוכנה להפסקת אש בלבנון בתנאי מפורש שתהא זו הפסקת אש מוחלטת והדדית. ב) אם יפרו המחבלים את האש, יגיב צה"ל ביבשה, באוויר, ובים. בישיבת ממשלה ב-5.8.82 מדווח שר החוץ על ביקורו בארה"ב ועל הזעם של הנשיא רייגן על הפצצות האוויריות. האמריקאים מבקשים התאפקות במשך מספר ימים. שר החוץ הסביר על הלכי הרוח בקהילה היהודית והציבורית האמריקאית. נפגש עם אישיות רמת-דרג מקורבת לחוגי הממשל שנאמר לו שאש"ף בדרך דיפלומטית בלבד לא יעזוב את ביירות מעולם. הבעתי את דעתי שצריכים לאפשר מספר ימים של ניהול מו"מ מדיני. "מה שאינני מקבל, אמרתי, שיהיה מצב, שחיילים שלנו יהיו תחת אש ולא יקבלו את מגננה הדרושה להם". הוספתי, שבישיבת הממשלה הקודמת הצגתי כי ננקוט גם בדרכים נוספות, במקרה של הפרת הפסקת האשף אפילו השינויים בקו שלנו. תיארתי בפני הממשלה שתי תנועות שלנו - אחת המציאות בשבת עד יום א בבוקר, 1.8.82, שהביאה אותנו לשליטה בכל שדה התעופה ובחלק הדרומי של שכונת אוזעי. המקביל, הסיורים שלנו שנכנסו לשכונת חי-א-סאלון מצאו אותה ריקה. נכנס כוח לטיהור ונהרגו שם כ-40 מחבלים. בלילה הסיורים לא נתקלו. ההיתקלויות היו ביום. השלב הבא בין יום ג' ליום ד', היה מורכב משתי פעילויות: אחת - המשך התנועה צפונה. סה"כ התנועה מתחילתה ועד סופה במשך היומיים האלה הייתה 3 ק"מ, כן הייתה פעולה קטנה מאוד, מקומית, ליד ההיפודרום. ראש אמ"ן ביפר שבעקבות התנועה נוצרה תדהמה אצל המחבלים ואצל הסורים ומחבלים ברחו לתוך ביירות תוך זריקת מדים ונשק ואף גולחו זקנים. המחבלים פנו בזעקות למנהיגי ערב שאלה יפנו לארה"ב בדרישה להפסקת ההתקדמות הישראלית ולהסרת הכיתור מעל ביירות. שרים טענו שעניין ההתקדמות לא הובא לידיעתם. ראש הממשלה השיב שהוא אישר את הפעולה הזאת כי לא ניתן היה לזמן מסיבות שנות את הממשלה. "איש לא רצה להסתיר מפני חברי הממשלה. אני תמיד אומר, שהאחריות היא על הממשלה... זו מערכה שצריך לנהל אותה ובשום מדינה לא מנהלים כך מערכה, כאשר הממשלה כולה מקבלת החלטות. במערכה על איי פוקלנד הגב' תאצר לא זימנה אפילו ישיבה אחת של הקבינט". ראש הממשלה ביקש בסיכום לצמצם במידת האפשר את האש בימים הקרובים. "אמרתי לשר הביטחון, שאם, חלילה, נפגעים חיילים שלנו ביריות, חובתנו להשיב מכה רצינית. בשעתו החלטנו שפרוש הדבר הוא גם מהים, גם מהיבשה וגם מאוויר. בשום פנים ואופן הצבא לא יכול לסבול התקפות דמים חד-צדדיות. אם יורים עליו, הוא איננו חייב להשיב שאותה נקודה ובאותו סוג נשק. אפשר לצמצם את התגובה. אך אם חיילים שלנו נפגעים, צריך להשיב. מבקש שהממשלה תאשר מדיניות זו". הממשלה אישרה. תנועת כוחותינו בימים 3-5 באוגוסט הגבירה את התחושה אצל המחבלים שיש להתחיל לחשוב ברצינות על אפשרות של עזיבת ביירות. אבל ההחלטה טרם גמלה בליבם. האש בביירות לא פסקה. בירי מרגמות של מחבלים נהרג חייל שלנו ונפצעו 5 חיילים. הוריתי על הפעלת חיל האוויר על שכונות המחבלים שמדרום לביירות באחת מן ההתקפות הקשות ביותר שביצענו. התקפה זו עוררה את זעמם של האמריקאים וגררה שיחה טלפונית קשה בין הנשיא רייגן לבין ראש הממשלה. גם בממשלה נשמעה ביקורת קשה. היה זה בישיבת ממשלה מיוחדת שביקשתי מראש הממשלה לכנס כדי לקבל את אישור הממשלה לתפוס קבוצת בתים נטושים אליהם חודרים המחבלים שצולפים על כוחותינו. ביקשתי להתקדם באזור חורש ביירות כ-100 מ' כדי לשלוט על החורש שבו מצויים מרגמות וכלי נשק אחרים של המחבלים. מסרתי לממשלה שבלילה החולף, נאלצנו לעשות דבר שחרג מהחלטות הממשלה. תפסנו 2 בתים, ליד ההיפודרום, שמשם ירו המחבלים ללא הרף על כוחותינו. אי אפשר היה לכנס ישיבת ממשלה בלילה כדי שהבתים האלה יתפסו. לא יכול להיות שהממשלה תעסוק בכל בית. נכון שהממשלה שלנו - ואני שמח על כך - מעורבת במהלכים הצבאיים עד הפרט האחרון, הרבה יותר מאשר איזו ממשלה ב-34 השנים האחרונות, אל אנו הגענו לפי דעתי, למצב שגובל בסיכון מיותר. הממשלה לא אישרה את תוכניתי וקיבלה באותו יום את ההחלטות הבאות: א) לא לבצע את התוכניות שהוגשו על-ידי שר הביטחון. ב) לא יופעל חיל האוויר ואלא באישור ראש הממשלה, או על פי החלטת ראש הממשלה. ב) לא לשנות את המצב בשטח אלא על-פי החלטת הממשלה.

באפריל 1981 פרצו קרבות בזחלה בין הנוצרים לסורים, והסורים תקפו גם את הר סנין, השולט על האזור הנוצרי. בנצלם כדרכם את הלחימה הכינו הסורים מחפורות לטילי קרקע אויר במרכז הבקעא ומיקמו שם כוחות וציוד אלקטרוני - כל אלה כמובן נגד ישראל בלבד ולא נגד הנוצרים. בהיערכות זה היה כרסום ברור "בקו האדום" של 1976. הבלגנו, ומיד כרסמו הסורים כרסום נוסף, והפעילו מסוקים בלחימה על הר סנין. בתקופה ההיא טרם ביצע המערך, אז באופוזיציה, את תפניתן הביטחונית הקיצונית ובעניינים האלו שררה הסכמה, לפחות עקרונית. לכן ב-13 באפריל 1981, הציג מועמד המערך לתפקיד שר הביטחון את "תפיסתו הביטחונית", באומרו כי "אפשר לסייע באלף דרכים שונות לנוצרים בצפון לבנון יהיו לכך השלכות גם על המצב בדרום". מכל הסיבות הללו החליטה הממשלה להורות על הפלת המסוקים הסוריים, ושניים הופלו. הסורים הגיבו בהחרפת הפרובוקציה, על-ידי הכנסת טילים ושריון לתוך לבנון וקידום סוללות נוספות בתוך סוריה. הממשלה הורתה לתקוף את הטילים. הדבר לא בוצע מיד מסיבות טכניות ובינתיים התערבו האמריקאים והפעילו את פיליפ חביב כמתווך. אני התנגדתי לתקיפה ה-טק"א מפני שעמדה על הפרק הפצצת הכור העירקי - שהיה הסכנה החמורה ביותר לקיום ישראל מאז היווסדה. עמדתי על דעתי, שאחרי תקיפת הכור נוכל לתקוף כעבור זמן את הטילים בלבנון, אבל אם נקדים ונתקוף את הטילים נצטרף לדחות את תקיפת הכור ואולי נחמיצה כליל. עמדתי נתקבלה. בהקשר זה אמר רוה"מ בגין בישיבה ב-14.5.81 : "... מה אנו עושים? אנו שומרים על קור רוח. קוראים לנו מחרחרי מלחמה, קוראים לי משגר טילים, כי הורדנו מסוקים. זוהי אחת הפעולות ההיסטוריות שעשינו בשנים האחרונות, פעולה זו שינתה את המצב לטובה, הצילה את הנוצרים משבירה. אז אני משגר טילים... אריק משוכנע שלא צריך שתהיה מלחמה כללית והוא יכול להופיע ולומר זאת... "אני אמרתי שאריק יופיע ויאמר: "רבותיי, הממשלה לא רוצה בשום מלחמה עם סוריה ובכיוון זה אנו פועלים ונוסיף לפעול. לדעתי, יש לזה חשיבות רבה, בייחוד שיש שמועות, שאריק דוחף אותי למלחמה. אמרתי, שאני לא בקלות נדחף..." בעוד ישראל ממשיכה להפעיל כלפי המחבלים את מדיניות הגמול, בצורת הפגזות והפצצות על ריכוזיהם בבירות ובדרום לבנון, פתחו המחבלים ב-1981 במלחמת התשה מסיבית באמצעות טרור ארטילרי. בשיאה, בין 14 ל-21 ביולי סבל הגליל מ-90 הפגזות על עשרות מיישוביו, שספגו 1200 פגיעות רקטות ופגזים. 3 נהרגו, 59 נפצעו. וזה אינו הסיפור המלא: החיים בגליל המזרחי ובאצבע הגליל שותקו כמעט כליל. נטישת התושבים מהצפון גברה מאוד, ולא רק בקרית שמונה אלא גם בישובים האחרים, במושבים ובקיבוצים. כבר אז היו לנו עדויות ברורות, כי תכנית המחבלים הסתמכה על הערכתם שישראל איננה מתכוונת לתקוף ולכבוש את דרום לבנון והם שאבו עדוד וביטחון רב מפרשת הטילים. ב-16 ביולי 1981 נתקיים דיון נוסף בממשלה. בעקבות החמרת פעילות המחבלים בצפון בהפגזותיהם לעבר יישובינו. הרמטכ"ל הציע לתקוף מן האוויר מפקדות ומתקני תשתית של המחבלים ובכללם בתחומי ביירות. תמכתי בהצעה - שאמנם בוצעה אבל הבהרתי שהיא תביא לתגובה, וכן הוספתי שהליכה למבצע קרקעי מוגבל נגד המחבלים כפי שהוצע לא יביא לפתרון המצב: וכך אמרתי: "אנחנו מקבלים תגובה על כל פעולה שלנו. התגובות הפכו למאסיביות... אך המטרה צריכה להיות חיסול הטרור מלבנון כבסיס לפעילותו בישראל וחיסול ארגוני הטרור בלבנון, או חיסולו כבסיס מדיני... "אם רוצים לדבר על פתרון מלא של נושא זה - וכמובן שצריך לעשות ניתוח נוסף - הוא צריך לכלול את כל השטח הזה וזה כולל את ביירות. יכולים לעשות מה שרוצים, אנו נקבל בתגובה את הקטיושות. המקום היחיד, לפי דעתי שארגוני הטרור נהנים היום ממעמד כמדינה הוא רק לבנון. אין מקום אחר. "לא יעזור שום דבר - המצב שנוצר הוא כזה, שקטיושות תהיינה". "... ערעור מלא של כל הנושא הזה יכול להיות, רק אם התשתית הצבאית - מדינית של המחבלים, לא תהיה קיימת". "ההצעה שאני מציע היא מאוד מרחיקת לכת והיא מחייבת בדיקה מאוד יסודית וצריך לשקול אותה. אך אני מציע לא לקבל היום מחשבה שניתן לעשות משהו מצומצם ולא לקבל תגובה. לא לקבל תגובה במשך תקופה מאוד ממושכת גם כן לא סופית, היא רק אם המחבלים יצטרכו להתארגן מחדש. להתארגן בלבנון, כמו שהמחבלים התארגנו, זה היה תהליך שלקח שנים ארוכות. להתארגן במקום אחר זה תהליך שיכול להיות ארוך מאוד ובזה יש שינוי של המצב". "אני לא בעד ביצוע בשלבים. היכולת של ישראל לאחר שהיא מבצעת, מהלך, שבעקבותיו יבואו תגובות מדיניות חריפות, ללכת ולעשות שלב שני כעבור זמן מה, ואח"כ לעשות שלב שלישי, אני אומר מראש, מתוך ניסיון העבר, שיכולת כזאת אינה קיימת". "לפנינו אם כן שתי אפשרויות: לנסות ללכת לפתרון מלא - שיש בו גם תשובות לנושא הסורי ונושא הטילים... אני בעד האפשרות הגדולה של הפתרון המלא והייתי רוצה שבהקדם האפשרי דבר זה יובא לדיון, על כל היבטיו כדי שנחליט אם אפשר לעשות זאת או לא". ביקשתי בסוף דברי לקיים בהקדם אותו דיון, שגם ראש הממשלה הציע אותו, ואז נקבל את ההחלטה הבסיסית והעיקרית. בסוף יולי הביא המתווך האמריקני פיליפ חביב להפסקת אש בין ישראל והמחבלים. אנחנו ראינו בכך התחייבות להפסקת הפיגועים מצידם בכל אתר ואתר. בעיני המחבלים הפסקת האש הייתה ניצחון והם ניצלוה להתעצמות אדירה בכל התחומים. כך ביוני 1982 מנתה עוצמת אש"ף בלבנון כ-15,000 איש, מהם 6000 מדרום לביירות. ברשותם נמצאו: - תותחי נ"ט-שדה (57, 85, ו-122 מ"מקצר) - 150-130 קנים. - תותחי שדה 130 מ"מ, 122 ארוך- כ-90 קנים. - מטל"ר (ב.מ. 11, ב.מ. 21) - 80-70 כלים (משאיות). - טנקים - 34- 100-80. - נגמ"שים ושריוניות - כ-120. - תותחי נ"מ, מכל הסוגים - כ-200. לסיבור האוזן: ארטילרית השדה המודרנית - תותחי שדה והמטל"רים בלבד - מנתה 220 או 240 כלים, שמבחינה מספרית הם שווי ערך לארבעה או חמישה אגדי ארטילריה אוגדתיים, כמות העולה פי 10 או יותר, על המקובל בכל צבא סדיר לסדר כוחות כזה. אין ספק: הם לא התכוונו להתמודד עם צה"ל בשדה הפתוח, אבל לו הושלמו התארגנותם והכנותיהם הייתה בידם עוצמה מספקת להריסת יישובי הצפון מצד אחד, ולהתגוננות יעילה על בסיסיהם - תוך ניצול מגבלות שטחי לבנון והפעולה מתוך האוכולוסיה - מצד שני. רוב ההתעצמות נעשתה ב-11 החודשים של "הפסקת האש" ובפרוץ המלחמה היא נמצאה עדיין במלוא תנופתה. בעיני המחבלים, הפסקת האש חלה רק על גבול הלבנון והרשתה את ההמשך ואת ההחרפה של הפיגועים בגזרות אחרות ונגד מטרות יהודיות בעלום - כאשר ישראל כמובן מנועה מתגובה כלפי בסיסי המחבלים. ישראל שמרה על הפסקת האש, למרות שבאותה תקופה הרגו המחבלים 5 חיילי צה"ל, 3 חיילי צד"ל, 3 תיירים (שלושתם נרצחו בירושלים), 4 ערבים (שנרצחו ביו"ש) ו-8 אנשים בפיגועי חו"ל (מהם 2 יהודים ישראליים, כולל יעקב ברסימנטוב). נפצעו 250, מהם 42 תיירים בישראל ו-160 איש בחו"ל (ובהם 24 יהודים). פיגועי חו"ל כללו את מכונית התופת במרכז היהודי באנטוורפן ופיצוץ מטענים באוניה "אוריוז" ובמסעדה יהודית בברלין, התקפת בית הכנסת בוינה וכו'. על כך יש להוסיף את הפיגועים הרבים אשר בוצעו אבל נכשלו או נחשפו, החל מניסיון הפגזת אילת בקטיושות מעקבה, דרך מטענים שהונחו באוטובוסים ובתאי טלפון ועד מוקשים וניסיון פיצוץ בגן ילדים בחולון.

בליל 12-13, המשיכו הצנחנים, שכבשו את בשאמון, בתנועה צפונה לביצוע משימתם הקודמת - חבירה לאזור הנוצרי. בהתאם לפקודות הם עשו זאת בתנועה ללא אש. יש לזכור כי הפסקת האש השניה נכנסה לתוקף בשעה 21:00, והכוונה אכן הייתה לנצל את הצלחת לחימתם המוצלחת והקשה לשם השגת החבירה החיונית בלא לחימה. בצוהרי ה-13.6 חצו את גבול האזור הנוצרי ונוצרו החבריה והרצף, אשר אפשרו להמשיך התנועה ממנהלתית צפונה לחסימת כביש ביירות-דמשק סמוך לביירות, תוך יצירת הנתק בין ביירות ובין סוריה והצבא הסורי. אבל גם אם היה על הצנחנים להילחם, לא הייתה בכך הפרת הפסקת האש, כי באותה עת לא שככה אש המחבלים בגזרות אחרות ומדיניותנו הייתה להגיב על ההפרות לא במקום ובזמן הנוחים למחבלים, אלא באלה המתאימים למטרותינו. באותו יום דיווחתי לממשלה אודות החבירה לנוצרים ועלייתנו על כביש ביירות-דמשק. הדיווח לווה, כרגיל, בהסבר מפורט על גבי מפה. הדגשתי את העבודה שהמאמץ כוון לעליה על הכביש, לא לכיבוש ביירות, שלא הייתה החלטה על כיבושה. אחד השרים, שהתבשר על ההישג מן הרדיו קודם לדיווח שלי, היטיב לסכם את המצב בו עמדנו ב-13.6: "טוב שיש לנו שלוש עמדות, שבתוך מו"מ הן יכולות לעזור: אחד, שאנחנו שולטים על שדה התעופה מדרום לביירות. שתיים, אנו שולטים על הכביש. שלוש, אנו ליד הגבול הסורי". החבירה לאזור הנוצרי בקו כפר שימא-בעבדה הושלמה עם עלייתנו - בתוך האזור הנוצרי על גבעת משרד ההגנה, אשר שלטה על הסביבה, ועל כביש ביירות-דמשק. אבל הרצף שיצרנו בין צה"ל לאזור הנוצרי היה צר מדי, קרוב מדי לביירות עצמה ונשלט ממזרח, מטווח קרוב, ע"י האזור ההררי הגבוה, אשר עכשיו תוגבר ע"י צבא סורי ומחבלים. כיוון שהכוח שפעל בגזרה המרכזית לא הצליח לפרוץ עד הפסקת האש של ה-11.6 את שלושת או ארבעת הקילומטרים האחרונים שהפרידו בינו ובין כביש ביירות-דמשק באזור דהר-אל-ביידר, הוא הופנה כלפי בחמדון. ב-15.6 הנחיתי את צה"ל בעניין זה: "חייבים לשמור על הפסקת האש, ויש להתקדם אך ורק במקומות חיוניים, שלהשגתם לא צריך להפר את הפסקת האש". "וכן יש לשפר את העמדות מזרחה מבעבדה לכיוון ג'מהור". והוספתי: "שיפור עמדות: לא יבוצע כשמדובר באפשרות להיתקלות". אל התחזקות האיום האפשרית של היתקלות למלחמת התשה בעמדה נחותה, נוספה סכנת רעיון "ההפרדה" באזור ביירות, שביסודה הדרישה לנסיגת כל הצבאות 5 ק"מ, או יותר ממקומם. נסיגה כזו הייתה מסלקת אותנו מכביש ביירות-דמשק והופכת את הישגנו לכישלון. ב-18.6 הורתי לתכנן התקפה מבעבדה מזרחה, לכוון עליי, עם סיוע ארטילרי ואווירי כבד- כמשימה לתכנון, אשר ביצועה כפוף לאישור הממשלה. הזחילות קדימה, לשיפור עמדותינו ולהשגת יעדים בשיטת כרסום, נראו לי נחוצות, בתנאי שלא כרוכות בלחימה עם אבדות ובהסתבכות בלחימה מלאה בשטח בנוי. זחילתנו לכביש ביירות-דמשק באה גם כתגובה עקב פעילות מחבלים מהשטחים שבשליטת הסורים בעיקר ממזרח לביירות. הודאגתי מאוד מהתאוששות המחבלים עקב פסק הזמן של המו"מ המדיני ומהפיכת ביירות לסמל ההתנגדות "המוצלחת" של אש"ף. הזחילות קירבונו לכביש ביירות-דמשק, אבל כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד נדרשה התקפה של ממש, בעוצמה ובסיוע מתאימים. לכן ב-24.6 פניתי עם ההצעה להתקפה זו. את הדיון סיכם רוה"מ: "עפ"י ההצעות שהושמעו, לא הייתה אפילו דעה אחת אשר תסתור את ההצעה שהוגשה על-ידי שר הביטחון והרמטכ"ל. היה דיון רציני מאוד וחשוב מאוד... אני חושב שאני יכול לסכם, לגבי השתלטותנו על כביש ביירות-דמשק שפעולה כזאת אושרה ושיהיה בהצלחה". הממשלה החליטה: "מחליטים לאשר את הצעת שר הביטחון והרמטכ"ל ולהשתלט על כביד שיירות-דמשק מעליי לדהר-אל-ביידר". בערב פתחו כוחותינו בהתקפה מכמה כיוונים על גזרת עליי- בחמדון והשתלטו עליה למחרת. אזור המפתח של לבנון כולה היה בידנו והוכרזה הפסקת אש נוספת.

לפנות בוקר החליטה מועצת הביטחון לדרוש מישראל הפסקת פעולות האיבה בלבנון ונסיגה לגבול הבינלאומי. ארה"ב שיגרה בדחיפות את פיליפ חביב, אך הייג אמר: " אין בכוונת ארה"ב להטיל סנקציות על ישראל, יהיה צורך להקים ממשלה חזקה בלבנון, לחזק את יוניפ"יל ולמנוע התקפות טרור על הגליל." ביום ב' הממשלה החליטה "להמשיך את האיגוף של הכוח הסורי ולהודיע לסורים, באמצעות השגריר פיליפ חביב כי יפנו את המחבלים שבשליטתם, עד לטווח 40 ק"מ מגבולנו". "האיגוף" אליו התייחסה החלטת הממשלה הוא זה העמוק, דרך ציר החוף ומשם מזרחה לאורך כביש ביירות-דמשק. לא דרשנו מן הסורים יותר מאשר שמירת הקו-האדום. לו הסכימו בפועל ב-1976 והרחקת איום החבלים לטווח שבו לא יוכלו לירות אלינו. לו מילאו אחרי דרישה זו, היה נעלם כל מניע או טעם להתקפה עליהם, והיא לא הייתה נערכת כלל. בשיחה עם פיליפ חביב אמר מר בגין כי "ברכינו לא תרעדנה אם יאיימו עלינו בסנקציות. . . גם אילו היינו יודעים לפני כן שינקטו נגדנו בסנקציות, הדבר לא היה משנה את ההחלטה שקיבלנו". באותו יום, רה"מ בגין סיכם את המצב המדיני בדווחו על דברים שאמר לחביב: "ברור שלא נוכל להישאר בלבנון לנצח... אנו צריכים לחשוב לפעול יד ביד עם ארה"ב על ההסדרים הבאים בחשבון". ראש הממשלה הציע מספר רעיונות להסדרים: "אנו מוכנים באמצעותך, להגיע לחידוש הפסקת האיבה, בתנאי בל יעבור, שזה חל על כל הנקודות וגם על חו"ל". רעיון שני: כוח רב לאומי. על משקל מה שהוקם בסיני. רעיון שלישי: הרחבת יוניפי"ל חרף האכזבות ממנו. המהלכים הצבאיים ב-7.6

פעולות האויב:

חטיבת שריון (מס' 91) עם קומנדו קודמה למערך רשיא-משכי בבקעא, ושאר חטיבות דיביזיה 1 נערכו על הגבול. שני גדודים סוריים נכנסו למערך ג'זין. הגליל המזרחי הופגז מן השטח שבשליטת הסורים.

פעולות צה"ל:

בציר החוף - איציק מרדכי נלחם לכיבוש צור וגם מתקדם לעבר צידון. אוגדת עמוס ירון תוגברה בהנחתת כוחות נוספים מהים והחלה להתקדם לדאמור. אוגדה אחרת התקדמה מאזור נבטיה לעבר צידון, וליד ג'בע נתקלה המארב נ"ט סורי. האוגדה בגזרה המרכזית הגיעה בערב לאזור ג'זין בתנועתה לכביש ביירות-דמשק.

בגזרה המערבית - אלוף אביגדור בן-גל קיבל פיקוד על הכוחות בגזרה.

על פי מתווה "אורנים", תוכנן לפתוח בהתקפות על הסורים ביום זה - כמובן בכפוף לאישור הממשלה. באותו זמן כבר נערך בצפון רוב, אבל עדיין לא כל כוח שנדרש לביצוע תכנית "אורנים" או "של"ג" הרגילה. אולם בבוקר החליטה הממשלה לנסות ולמצות את הסיכוי להביא את הסורים להרחיק את המחבלים שבשליטתם באמצעות המסר שהעברנו לנשיא אסד דרך האמריקנים. בפניה זו מסר ראש הממשלה גם על נכונות ישראל לפנות את כל לבנון, לאחר הסדר קבע שימנע פח"ע. גם מבחינת המצב המבצעי בשטח לא יכולנו עדיין, לדעתי, לתקוף את הסורים, בעיקר מפני שמלכתחילה תלינו את התקפתם החזיתית מדרום בהגעה לעורפם ואגפם באמצעות איגוף עמוק ממערב. האיגוף תוכנן להתבצע עם הגעת כוחות לדהר-אל-ביידר שעל כביש ביירות-דמשק מציר החוף (דרך צומת ציר "אוטוסטרדה", שמדרום לדאמור) וכן בציר החוף. ביום שני, 7.6, בשני הצירים הללו עדיין היו הכוחות רחוקים מדי מן היעד. החלטת הממשלה באותו יום אמרה מחליטים: א) רוה"מ יפנה לפיליפ חביב... ויציע כי יפנה לסורים בדרישה כי תפסקנה מיד ההפגזות על יישובינו ושיוציאו את המחבלים שבשטחם אל מעבר לטווח האש של יישובינו. רה"מ יזכיר כי - במו"מ תהינה גם דרישות נוספות. ב) לאשר את הצעת שר הביטחון לפתוח ציר נוסף, כפי שביקש. הכוונה לציר דאמור-על. אפשרות להגיע לכביש ביירות-דמשק מחוץ לרדיוס הטילים הסוריים כך יתאפשר סיוע אווירי בלתי מופרע (לפני כן, בשעה 04.50, בהעדר החלטת ממשלה, לא אישרתי לרמטכ"ל, לפתוח בבוקר בתנועה לכיוון דאמור-עלי). לאור זאת, בצהרים יום ג', ה-8.6 הורה אג"מ מבצעים במטכ"ל כי אוגדת ירון תעבור את דאמור ק"מ צפונה, אוגדה נוספת תגיע לאוטוסטרדה בכוננות לנוע לדהר-אל-ביידר והגיס המזרחי יתקוף את המערך הסורי בגז'ין, שנמצא ברכס הר הלבנון ממערב לבקעא. מהלכים אלה באו בתגובה לעובדה שהכוחות הסורים שתוגברו באזור ג'זין תקפו את כוחותיה של אחת האוגדות שלנו תוך כדי תנועתה. כמשימה צפויה נקבעה "תקיפת הכוחות הסוריים בבקעא, כאשר: א) תקיפת מערך הטילים בבקעא; ב) שתי אוגדות ינועו לדהר-אל-ביידר ומשם יהיו בכוננות לרדת לבקעא ולתקוף מצפון לדרום; ג) הגיס יהיה בכוננות לתקוף את הבקעא מדרום לצפון". כאן חשוב לציין כי אנו מדברים היישום תווה "אונים", שבשלב זה חסרה בו רק ההגעה לביירות - הגם שההגעה לכביש ביירות-דמשק משמעותה, קודם כל, ניתוק ביירות ולמעשה כיתורה על-ידי צה"ל ממזרח ומדרום והאזור הנוצרי מצפון. המפקדים כולם הכירו את התכנית לפרטיה וברובם הגדול ביצעו את המשימות, שנקבעו להן חודשים קודם לכן. ב-16:00 סיכמתי הנחיות להמשך, והדגשתי את הדחיפות שבהגעה לכביש ביירות-דמשק כדי ליצור את האיום המיוחל על עורף ואיגוף הסורים בבקעא: "עוד הערב צריך להגיע לכך, שיהיה לנו כוח כלשהו על ציר ביירות-דמשק... יש ליצור במהירות האפשרית את הקשר בין עליי (כלומר - הכוחות שיתקדמו לשם מציר החוף) ובין כוחות אוגדת עינן". בציר החוף - הגיע עמוס ירון עד דאמור, קהלני כיתר את צידון ואיציק מרדכי עסק בטיהור כל האזור הנרחב שבין צור לנבטיה. בציר המרכזי - העמיק מנחם עינן עד לעין-זחלתא במרחק של כ-10 ק"מ בלבד מכביש ביירות ונעצר שם עם ערב. במזרח כבש "ורדי" של הגיס את ג'זין. הכביש עצמו דעיין לא נותק ולא הגענו אליו.

בחצות ליל 10-11 יוני קיימתי קד"ם עם פיקוד צה"ל, לאור החלטתנו להפסקת אש חד-צדדית. בסיכום הקד"ם, שהוצא בשעה 01.00, נקבע: 1) שר הביטחון סקר את מטרות המלחמה והחלטות הממשלה תוך כדי מבצע של"ג. השר הדגיש כי המטרה לא הייתה מלחמה בסוריה, ומכאן שצה"ל השיג את מטרות המלחמה בשלמותו. 2) אנו עומדים בפני כניסת הפסקת אש חד-צדדית ב- 12.00 אם נותקף, נגיב. לכן יש לבצע: א) צה"ל לא יאפשר בניית מערך הטק"א מחדש. הסוללות הקיימות יושמדו. ב) ייעשה כל מאמץ למניעת כניסת דיביזיה 3 ולהקשות על פריסתה. ג) עם זאת, לא מאושרת יציאה ( חריגת) כוחות מתוך גבול 40 הק"מ באזור הבקעא. ד) בגזרה המרכזית - להגיע לכביש ביירות - דמשק. 3) בין מטרות יום הלחימה מחר, נקבעו: א) השמדת ה-טק"א בבוקר. ב) במזרח הבקאע - השלמת קשת 40 הק"מ. ג) יש למנוע איגוף הכוח בציר המערבי של הבקאע. ד) יש לקבוע לכוחות קו בהתאם לשיקולים טקטיים, בו ייערכו להפסקת האש. ב-09.15 הוצא מטעמי סיכום הוסף ובו נאמר, בין השאר : "באזורים דוגמת עליי, בו עומדים כוחותינו תחת אש, יש להמשיך להתקדם... צה"ל לא יעמוד בשום מקום במלחמת ההתשה עם המחבלים". ב-11.6 לפני הצהרים נערכה ישיבת ממשלה. מר בגין פתח והציע, "על דעת שר הביטחון ושר החוץ, שהממשלה תחליט על הפסקת האש. החל משעה 12.00 בצוהרי יום הזה". והוסיף מר בגין: "קיבלתי דו"ח מהרמטכ"ל על המצב בשדה הקרב והובהר לי, מהשיחה אתו, שאנו יכולים להפסיק את האש בשעה 12.00 בצוהרי היום הזה, לאחר שיש יסוד להניח, שעד שעה זו אנו נשיג את כל היעדים, אשר הטלנו את השגתם על צה"ל התייעצתי עם שר הביטחון והוא נתן הסכמתו." "הפסקת האש תהיה בבחינת הודעה שלנו. אנו לא מנהלים מו"מ עם איש; לא עם האמריקאים, להבדיל - לא עם הסורים ועוד יותר להבדיל לא עם המחבלים, אנו מפסיקים את האש בשעה 12.00 בצהרים. משום שזו הפסקת אש יזומה על ידינו וחד-צדדית שלנו". הוסיף מר בגין : "אני רוצה לומר, שאולי לא רק להודות לאמריקאים, אלא במידה מסוימת, גם הודות למדיניות שלנו ולשעה שנבחרה להלום המהלומה באויב והמדיניות שניהלנו במשך השבוע הזה, צריך לציין, שזו הפעם הראשונה. מאז מלחמת ששת-הימים, שהאמריקאים, במבצע צבאי שלנו, נוהגים בנו בידידות ובכבוד והודפים כל ניסיון לקבלת איזו החלטה נגדנו באירופה ובמועצת הביטחון." לאחר מכן התנהל דיון ביחס להפסקת האש והעליתי כדוגמא את האפשרות של קרב עם המחבלים באזור עליי. רה"מ מ. בגין: "לא נכניס אותם להפסקת האש" אחד השרים שאל: "כלומר, בגזרה אחרת נמשיך לירות?" רה"מ מ. בגין: "אמרנו, שהחיילים שלנו ירו, אם ירו עליהם, ביחס לצבא הסורי יש גבר מיוחד. מלכתחילה לא רצינו להלחם בהם. לפיכך אני כותב: אם הם יוסיפו לתקוף את חיילינו, אז נכה בהם. לא צריך להכניס את הפי. אל. או." רה"מ מ. בגין אמר שייפגש עם חביב בשעה 12.00, יחד עם שר הביטחון ושר החוץ: "אני חושב, שאז כבר נדע מהי תשובת אסד, כי לפני חצי שעה חביב ביקש לשוחח אתי בטלפון ומסרתי לו על תוכן ההחלטה שלנו. הוא מיד יתקשר עם אסד. הזהרתי אותו שיפסיק את האש, שלא יכניס טילי קרקע - אוויר ושלא יתקוף אותנו. אחרת כל האחריות תוטל עליו. חביב יעביר זאת לדמשק באמצעות השגריר האמריקאי שם. בשעה 12 נדע מהי תגובת אסד. אם הוא אינו מפסיק את האש, צריך להכות בו מכות רצח". בתום הישיבה נתקבלה החלטה ובה נקבע, בין השאר: 1) בחמשת ימי לחימה ביצע צה"ל את המשימה שהוטלה עליו בשלמותה, בגבורה, בהקרבה, בתושייה רבה. 2) הממשלה נותנת כבוד לבנים, הגיבורים והקדושים, אשר מסרו נפשם למען שלום הגליל וכל אזרחי ישראל. החל משעה זו, לא יירו עוד על חיילי ישראל, בכל החזיתות אשר בלבנון, אלא אם יירו עליהם. 3) כל ניסיון של הסורים לשוב ולהכניס לשטח לבנון טילי קרקע - אוויר, במקום אלה שהושמדו ע"י טייסינו, ייהדף ללא דיחוי ובכל האמצעים העומדים לרשותו של חיל-האוויר. 4) אם הצבא הסורי יוסיף לירות על חיילי צה"ל ולתקוף את עמדותיו - כל האחריות על תוצאותיה החמורות של תוקפנות יזומה זו תיפול על ממשלת סוריה. כן החליטה הממשלה להקים ועדת שרים לניהול המשא ומתן בעניין הסדר קבע בלבנון שיבטיח את צרכי בטחונה של ישראל. ב-12:00 השתתפתי בפגישת ראש הממשלה עם פיליפ חביב. מר בגין הקריא לחביב את החלטת הממשלה על קבלת הפסקת אש, והדגיש כי נתנו הוראות להפסקת האש ב-12 בצהרים, אף אם נותקף - נשיב מלחמה - בכל הכוח שבידינו. הוספתי כי הוריתי שאין לזוז מעבר לקו 40 ק"מ שאליו הגענו. חביב שאל האם הדיוויזיה השלישית חצתה את הגבול הסורי ללבנון. השבתי: "אכן חצתה, ובמשך הלילה הציבו גם סוללות טילי קרקע אוויר נוספים. בשלוש לפנות בוקר החלה התקפת הנגד הסורית. עצרנו אותם. בסוללות הטילים טיפל חיל האוויר. זה היה המועד הטוב ביותר להשמיד את הדיוויזיה, אבל נתתי פקודה להפסיק... אנחנו השגנו את יעדינו." רה"מ אמר שעכשיו הזמן לגבש רעיונות לפתרון מדיני של המצב וזאת בכוונת הממשלה לעשות החל מיום א'. השגריר חביב דיבר על הרעיון של הפרדת כוחות. אמרתי לו שאין צורך בכך אלא צריך להגיע למצב של נסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון. המהלכים בשטח - 11.6.82:

צה"ל השיג את המטרה של הרחקת כל צפון ישראל מטווח הירי של המחבלים. עד מועד הפסקת האש לא הספקנו להגיע לביירות, לחבור לאזור הנוצרי, להגיע לכביש ביירות - דמשק ולהשלים את מהלך האוגף נגד הסורים בבקעא. מערך הטילים הושמד ועמו נתח גדול מח"א הסורי. בגזרת הבקעא התקדם יוסי פלד עד 6 ק"מ מכביש ביירות-דמשק ובהתאמה להוראותיי הוחזר, מחשש שיאוגף. עם שחר התברר כי גדוד טנקים שלנו התקדם בבקעא הקטנה עד לרגלי סולטן יעקב, תקוע בתוך מתחם אויב. בקושי חולץ והשאיר אחריו נפגעים, נעדרים וטנקים. בשטח דרום-לבנון שמאחורי החזית הושלמו הטיהורים, להוציא מחנה עיז תילווה שטיהורו יימשך עד 15.6.

הפסקת האש נשמרה בגזרה המזרחית והמרכזית. המחבלים לא קיבלוה, כאמור, ובגזרת ביירות חידשו את האש כעבור שעתיים בלבד, וגם ניסו להתקדם, בין היתר, במאמץ ללכוד את שלושת הטנקים הנטושים של חטיבת גבע. ב-15:00 אישר הרמטכ"ל לכוחות שם להשיב אש, וכעבור שעתיים גם להתקדם. ואמנם החלטתנו הייתה נחושה מראש להימנע מהתשה ולהגיב על הפרות האש לא על-פי נוחיות האויב והכתבותיו, אלא על-פי מטרותינו שלנו.

בפגישת פיליפ חביב עם שר החוץ דנו בצורך להבטיח שאמנם תשמר הפסקת האש. המחבלים ממשיכים באש - הפעם מביירות. אנו הגבנו. תוך כדי שיחה זו התקשר עמי מנכ"ל משרד החוץ , והודעתי שאנו מסכימים להפסיק האש בשעה 21:00 - מוצאי שבת ה-12.6.82, משום שאש"ף הודיע באמצעות ראש ממשלת לבנון שיהיה מוכן להפסיק האש באותה שעה. באשר לסורים, מתברר לנו ( מדברי חביב) שהנשיא אסד תובע שבבד בבד עם הפסקת האש תחול נסיגה. על עקרון זה הוא עומד. אח"כ דיבר אסד על נסיגה בשני שלבים, ראשית לקו ה-40 ק"מ ואח"כ לגבול הבינלאומי, כאז החל לעלות לראשונה עם אסד, באמצעות חביב, רעיון אזור הביטחון בטווח של 40 ק"מ. המהלכים בשטח - גזרת ביירות - עד מועד הפסקת האש השנייה: לאחר כיבוש כפר סיל, המשיכו כוחותינו בהתקדמות לאורך החוף, אל שדה התעופה. כוח אחר, שחתר מציר החוף אל כביש ביירות-דמשק, התקדם לכפר שימא. הכוח מתקדם לכוון עלי הגיע עד סוק-אל-ע'רב.

צה"ל הפעיל מיד נוהל קרב על פי תוכנית "אורנים" - שהפכה עכשיו לתוכנית "של"ג" - בשלבים, כאשר על הכוח הזמין לתקוף מיד כדי להבטיח את הישג המינימום של סילוק האיום הארטילרי על הגליל כשמאחור מצטבר הכוח המלא הנדרש לגלגול המבצע עד יעדיו המתוכננים הסופיים. בצה"ל הוכנה כבר בינואר 1982, במסגרת תוכנית האב של "אורנים", פקודת "אורנים מתגלגל", שעכשיו הופעלה. ב-6.6 הוצאה ע"י המטכ"ל פקודת מבצע של"ג מס' 1. בסעיף "כוונת הדרג הפוקד" הובאה החלטת הממשלה בשלמותה. סעיף "כוונה" - כלומר, משימת צה"ל - אמר: "צה"ל יפגע במחבלים ויהרוס את תשתיתם עד "ש" ועוד X שעות על מנת למנוע ירי ארטילרי ופח"ע מגבול הצפון. ויהיה בכוננות להשמיד את הצבא הסורי בלבנון עד "ש" ועוד X שעות". בסעיף "שיטה" נקבע, בין היתר, גם "כוננות להמשך תנועה בציר החוף לכיוון ביירות" וכוננות להתקדמות אל דהר-אל-ביידר "וחבירה לכביש ביירות-דמשק". בממשלה עצמה, אחרי שקבעה את מטרות המלחמה המדיניות, גם החליטה קונקרטית לאשר לצה"ל, בשלב זה, מהלך מוגבל בלבד - עד האוולי במערב ועד קו חצביה-כאוכבה במזרח, כדי למנוע מהתנגשות במערך הסורי בבקעא. לפי פקודותיו שלו, פיקוד צפון המצא בכוננות לביצוע של"ג (אז "אורנים") מורחב החל מ"ש" ועוד 18 שעות וכיבוש אזור ביירות כמו ניתוק כביש ביירות-דמשק באזור דהר-אלביידר כבר נקבעו בפקודת המבצע שפורסמה במסגרת המשימות הכלליות לעוצבות הנוגעות. ב-6 ביוני 1982 התקיים במפקדת פיקוד צפון קד"מ של"ג בהשתתפות שר הביטחון הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, אלוף צפון, מטה פיקוד צפון ומפקדי אוגדות הנוטלים חלק במבצע בחלקו הראשון של סיכום שר הביטחון בקד"מ, כפי שנשלח באותו יום כהנחיה מטעמי לרמטכ"ל, נקבע (ציטוט): א) שר הביטחון ציין כי מטרת המבצע איננה הקמת ממשלה בלבנון או הוצאת הסורים המחבלים. השר הדגיש כי מדינת ישראל איננה ששה למלחמה ויש רצון עז להימנע ממלחמה ככל שניתן. ב) יש לעשות מאמץ גדול ככל שניתן על מנת שהסורים לא יכנסו לפעולה, אלא יסיגו כוחותיהם. ג) השר הדגיש, כי מדובר בפעולה בלתי רגילה, מורכבת ומסוכנת ביותר שתחייב קבלת החלטות מרכזיות במהלך הביצוע ובכלל זה אפשרות להרחבת הפעולה. השר ציין כי עובדה זו מחייבת ביצוע מדויק של ההוראות. ד) פעולות כנגד הסורים - תקיפה ישירה של הסורים בבקעא תתבצע מאוחר ככל שניתן, וזאת על מנת לאפשר לסורים לסגת. אין למדינת ישראל כוונה להיכנס למלחמה כוללת עם סוריה.

בימים אלה ימלאו 5 שנים לגירוש ארגוני המחבלים על אנשיהם, מטותיהם ומפקדותיהם מביירות. הגירוש התנהל בין 21 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1982 וסימל את שבירת תשתית אש"ף במרכז ודרום לבנון. בכך הושגה המטרה העיקרית של המלחמה האכזרית שנכפתה עלינו ובה נפלו מאות חיילי צה"ל ואלפים אחרים נפצעו. להם אנו חבים את העובדה שבפעם הראשונה בתולדות המלחמה בכלל ומלחמות ישראל בפרט, הצליחה המדינה לגרש מבסיסיהם המוצקים ארגוני מחבלים שהפכו את ביירות לבירתם ואת דרום לבנון למדינתם. בדעתי להציג כאן את העובדות כהוויתן ביחס לאותה מלחמה, מדוע פרצה, כיצד נוהלה, וכיצד הצלחנו לשבור את תשתית אש"ף ולגרשו מביירות. אולם כבר בפתיחת הדברים ברצוני לקבוע כי זאת הייתה מלחמת הצלה במלוא מובן המילה, מלחמה צודקת, ואני גאה על שניתנה בידי הזכות ליטול חלק מרכזי בהכנתה ולנהל אותה כשר ביטחון מטעם ממשלת ישראל. בראשותו ובהנהגתו של רוה"מ מנחם בגין. הייתה זו מלחמה נגד האויב העיקרי שלנו, הטרור הפלשתינאי, שמזה 100 שנה מתנגד לעצם ישיבתנו בארצנו ועושה הכל כדי לעקור אותנו מפה. נגד האויב הזה עמדתי כחייל וכמפקד בצה"ל, במלחמות, במערכות ובפעילויות שונות באזור מאז 1947 תחת ממשלות ישראל בהנהגתם של דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר ז"ל. ממשלת הליכוד הראשונה הלכה בדרכן של ממשלות אלו כאשר החליטה ביוני 1982 לפתוח במבצע שלום הגליל. אותה תפיסת הביטחון עצמה הנחתה אותן ואותה - וזו התפיסה אשר כל סטייה ממנה תעלה אותנו על דרך של ערעור בטחון קיומנו, תקרב את המלחמה ותרחיק את השלום. הייתה זו המלחמה הראשונה, והיחידה עד כה, אשר נקבעו לה מראש - חודשים ואף שנים לפני מעשה - מטרות מפורשות, שלא נשתנו במהלכה, הושגו עד תומן ובלא חריגה בסיומה, והיו נהירות וברורות עוד הרבה קודם שנורתה הירייה הראשונה, לכל מי שרק נגע בה, וגם לרבים אחרים, בממשלה, בצבא, בציבור הרחב וגם בעולם ובפרט בארה"ב. הייתה זו המלחמה הראשונה והיחידה שנוהלה באורח שוטף על-ידי הממשלה, תוך דיווח מתמיד לכנסת וקבלת אישור לכל מהלך גדול או קטן - אישור שנתקבל תמיד רק לאחר שהוכח כי הוא עולה בקנה אחד עם המטרות הקבועות מראש ועם מדיניות הממשלה. שלא כמו במלחמות קודמות, במלחמה זו שר הביטחון היה שר ביטחון בלבד וכל פקודה או הנחיה למפקדים בשדה נמסרה אך ורק מן הרמטכ"ל - אשר הוא לבדו קיבל את ההוראות המחייבות משר הביטחון ומסר אותן לצה"ל כפקודות מטעמו שלו, בהתאם לשיקול שעתו כמפקד. ברצוני לקבוע כי במבצע שלום הגליל השיג צה"ל, בצורה המלאה ביותר האפשרית, את כל מטרות המלחמה שקבעה לו ממשלת ישראל. עם זאת תפיסות הביטחון של ישראל וצידקת המלחמה או תבונת ניהולה הם נושאים לגיטימיים לויכוח. אבל כדי לנהל ויכוח ראוי לשמו יש קודם כל לדעת את העובדות כהוויתן, ודעות, הערכות או סברות- כרס אינן בגדר עובדות. במסגרת הרצאה זו לא אוכל כמובן להיכנס לכל פרטי ההתרחשויות והנתונים העובדתיים הנוגעים למבצע שלום הגליל. הויכוח אינו יכול להפחית במאומה מהכרחיות המלחמה ההיא, מגודל וחיוניות הישגיה, ומן העובדה שהנופלים בה נפלו למען מטרה ראויה וצודקת, מאין כמוה. לכן אני רואה הרצאה זו רק כצעד ראשון בכוון זה ואני תקווה שברשותו של ידידי אהרון יריב אוכל לחזור ולבוא לבמה נכבדת זו ולהציג פרקים ופרטים נוספים ביחס למערכה. העובדה הראשונה שעלינו לזכור היא, שמבצע של"ג לא נוצר לפתע ובחלל ריק. הוא נועד לתת מענה לבעיית המחבלים מלבנון שהציקה לנו, שיתקה את צפון הארץ והפכה את 200 אלף תושבים לבני ערובה. כבר ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים, החלו מחבלים מתבססים בדרום בקעת הלבנון שהפכה ל"פתחלנד". בהסכם קהיר של 1969 נתנו הלבנונים למחבלים את השלטון המלא במחנות הפליטים, חופש תנועה בלבנון וחופש פעולה ממנה, בתנאי שלא יירו ממנה לשטח ישראל. ב-1970, לאחר הטבח שערך חוסיין, החליטו ארגוני המחבלים להפוך את לבנון למרכזם, תוך ניצול חולשתה הפנימית, היריבות בין המוסלמים (אז, בעיקר הסונים) והנוצרים ואוכלוסיית שכונות הפליטים. בהדרגה השתלטו על כל רצועת החוף והדרום והפכו את ביירות לבירתם. מדינת אש"ף הפכה מרכז לטרור עולמי ואש"ף הגיע לעוצמה ומעמד ללא תקדים גם בזירה הבינלאומית. בתוך לבנון הפכו המחבלים לכוח החזק ביותר ופחדי הנוצרים מפניהם הולידו את המלחמה שפרצה ב-1975. האירוע החמור ביותר מבחינתנו, התרחש ב-1976 עם כניסת הצבא הסורי ללבנון, ובהסכמה למעשה של ממשלת ישראל דאז. אירוע זה שינה באופן בסיסי, לרעה, את מצבנו הביטחוני, בראיית מלחמה כוללת כמו בראיית הביטחון השוטף. כיועצו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין התנגדתי לתפיסה זו וקראתי למנוע כניסת הצבא הסורי ללבנון אולם דעתי לא נתקבלה. נזכור, כי בכל מלחמותינו מאז 1949 לא היה גבול לבנון חזית מלחמה, ואילו מאז 1976 הוא קו-חזית פוטנציאלי המחייב - לראשונה הקצאת כוחות ניכרים במקרה מלחמה, מהיותו כיום הגבול החשוף והרגיש ביותר שלנו. הממשלה ניסתה לתקן את שגיאתה על-ידי מדיניות "הקו האדום". כותב יצחק רבין בספרו: "לסורים לא יכול להיות ספק כי אזור דרום-לבנון הוא שטח אסור, שהחדירה אליו תאלץ את ישראל להתערב בלבנון ולסלק את הסורים (משם). הקו האדום שורטט על מפה ונמשך מדרום לצידון בקו ישר מזרחה וכ-25 ק"מ מצפון לליטני. זהו למעשה קו האוולי. רבין מוסיף כי מניעת ירידת הסורים דרומה גרמה להפיכת דרום-לבנון למקלט למחבלים. "עוד אחד מן האבסורדים במזרח התיכון: המחבלים מצאו מחסה תחת המטריה הישראלית". גם כאן טועה רבין: לו אפשר לסורים לרדת, הם לא היו מחסלים את המחבלים, אלא היה לנו עניין עם הצבא הסורי וגם עם המחבלים, כפי שנוכחנו במבצע של"ג. שגיאת 1976 הייתה בשורש בעיית לבנון כפי שמצאה אותה הממשלה החדשה ב-1977, כאשר כל ניסיון להתמודד עם סכנת המחבלים המתעצמת כרוך אוטומטית בסכנת התנגשות כזו או אחרת עם הסורים. מצאנו גם את הקשר והסיוע הגוברים לריכוז הנוצרי העיקרי בצפון וכן את רצועת הביטחון - אז רצועת חדד. ב-1978 נוצל הרצח המזעזע בכביש החוף כסיבה ליישום תכניות התקפה מוכנות מראש לשם הרחבת רצועת הביטחון. אולם היעדים המוגבלים, הנסיגה העמוקה והמהירה ההימנעות מטיפול בבסיס הטרור עיקרי בצור והופעת יוניפי"ל גרמו למחבלים שיראו במבצע הישג לעצמם והתעצמותם חודשה ביתר שאת. הם גם שינו את השיטה. במקום השיטה הבעייתית של החדרת חוליות, הם ביטלו למעשה את מגבלות הסכם קהיר ועברו לטרור ארטילרי. בהשתמשם ביוניפי"ל ובאכלוסיה האזרחית כמגן, הם הצטיידו עכשיו בארטילריה ופתחו במלחמת ההתשה היעילה ביותר נגדנו. תותחים ופגזים בודדים הספיקו לגרום שיתוק גובר בצפון כולו. במהרה רכשו יכולת לא רק לשתק ישובים, אלא גם להרסם. כשר החקלאות בממשלתו הראשונה של מנחם בגין הייתי חבר בוועדת השרים לביטחון ושותף להתלבטויות בעניין לבנון. לקחי ליטני היו ברורים לכולנו: גם אם בראיה הכוללת מסוכן יותר הצבא הסורי, הרי איום המחבלים הופך קריטי ובודאי דחוף יותר בחיי היומיום. אגדת היריבות בין המחבלים לסורים התנפצה, ופעולות תגמול, אפילו גדולות, רק תורמות לחיזוק מעמדו, יוקרתו וחוצפתו ומשרתות את תעמולתם. כמה מספרים: בין מבצע ליטני לשל"ג ביצעו המחבלים מלבנון 1500 פיגועים בשטח ישראל, שגרמו ל-110 הרוגים וכ-1000 פצועים. מ-1970 ועד של"ג ביצע צה"ל כלפי אש"ף בלבנון 9794 פעולות יזומות, מהן 605 בעומק לבנון. שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, אמר ברורות, בישיבה ב-27 לינואר 1980 בהקשר התפתחויות אפשריות בלבנון: "אנו נערכים עד כיבוש ביירות. יש לנו תוכנית של כניסה לדרום לבנון עד לזהרני. יש תכנית להתחבר עם הנוצרים. יכול להיות שבבוא העת נשתמש בתכנית זו". בעקבות הפיגוע הרצחני במשגב-עם אמר שר הביטחון, ויצמן, בישיבה ב-8 לאפריל 1980: "במלחמה עם מחבלים יש לעשות פעולות משמעותיות... בסופו של דבר נצטרך להגיע למצב של השתלטות על שטח גדול של לבנון... החל מהבופור כדי להקל על חדאד, עד לזהרני ועד לביירות... לפיכך מה שאנו מציעים היום זאת פתיחת סידרת פעולות... כאשר בסופה אנו עשויים גם להגיע לפעילות יותר רצינית כלפי ארצות המסייעות למחבלים, כמו ביירות עצמה וכיו"ב. ואכן, כבר בספטמבר 1979, בהנחיית שר הביטחון דאז, הוכנה בצה"ל תכנית הזהה בכל עיקריה לזו של מבצע של"ג, כפי שמעיד סעיף "הכוונה" שלה: "... צה"ל יכבוש את דרום לבנון עד קו ג'וניה-זחלה, ישמיד כוחות מחבלים על מנת לייצור מצב חדש במרחב, ישמיד כוחות סוריים ולבנוניים המתחייבים מביצוע המשימה, עד "ש" ועוד "X". מאז הוכנו גם תכניות נוספות, למתן מענה למגוון האפשרי של היעדים, גודל הכוחות, משך זמן ההתראה או עונות השנה. לכל היאוחר בנובמבר 1980 שמעתי כשר חקלאות ועם שרים אחרים, את דברי נציג המטכ"ל: "בהנחה שעשוי להיות מצב שנצטרך לכבוש את כל דרום לבנון עד קו ביירות, כדי להתחבר למובלעת של נוצרי הצפון... קיימת תכנית המבוססת על מערך סדיר עם גיבוי מילואים..."