ע.פ. עופר נמרודי נ' מדינת ישראל

א. רקע

1. המערער הועמד לדין לפי כתב אישום חמור מאין כמותו (ראו האמור להלן, וכן ראו סעיף 11 בעמ' 13-15 לגזר הדין), שעבר כמה גלגולים ותיקונים ובצורתו הסופית הוכתר בכותרת "כתב אישום מתוקן ומאוחד" (להלן - כתב האישום המקורי), והוא מצורף כנספח [3].

כתב האישום המקורי כלל רשימה של כ180- עדי תביעה, ובכללם 5 עדי מדינה, ועליהם נוספו במהלך הדיון עדים נוספים לפי בקשות שהוגשו על-ידי התביעה להוספת עדים.

2. בניסיון להוכיח את כתב האישום המקורי השמיעה התביעה, בדיונים רצופים שהתנהלו באינטנסיביות רבה במשך תקופה של כשנתיים, כ50- עדי תביעה, ובכללם את חמשת עדי המדינה, עדויות שהשתרעו על-פני יותר מ15,000- עמודי פרטיכל מוקלט וכן הוגשו מאות רבות של מוצגים מכל צד (ראה גם סעיף 1, בעמ' 1, לגזר הדין).

3. ביום 30.9.01 נחתם בין הצדדים "הסכם להסדר טיעון" - העתקו ביחד עם נספחו מצורף כנספח [4] (להלן - הסדר הטיעון).

לפי הסדר הטיעון הומר כתב האישום המקורי בכתב אישום חדש שכותרתו "כתב אישום מתוקן" מיום 30.9.01 (להלן - כתב האישום המתוקן), והעתקו מצורף כנספח [5]. כמפורט להלן, וכנזכר גם בגזר הדין (סעיף 11 בעמ' 13-15) אין כל דמיון, מבחינת חומרת העבירות, מספר האישומים, מספר העבירות ונסיבותיהן, בין כתב האישום המקורי וכתב האישום המתוקן, והמרחק בין שני כתבי האישום הוא כרחוק מזרח ממערב.

4. בניסוח כתב האישום המתוקן נעשתה עבודה רבה, שנמשכה חודשים ארוכים. כל מילה וכל פסיק נשקלו. כל חומר הראיות, בין החומר שכבר הוגש לבית-המשפט ובין החומר שלא הוגש לבית-המשפט, נבחנו ונבדקו היטב על-ידי שני הצדדים (ראו גם סעיף 9, פסקה שניה, בעמ' 11 לגזר-הדין). לפיכך יש לייחס חשיבות רבה לכל משפט ולכל מילה שבכתב האישום המתוקן. חשיבות לא פחותה מכך, ואף למעלה מכך, יש לייחס לכל אישום, לכל פרט ולכל מילה שהיו בכתב האישום המקורי אך אינם נמצאים בכתב האישום המתוקן או ששונו בכתב האישום המתוקן.

5. בהתאם להסדר הטיעון, שהוגש לבית-משפט קמא ביום 11.10.01, הורשע המערער, לפי הודייתו, באישומים שבכתב האישום המתוקן (פרטיכל עמ' 15,176) [2].

6. בהסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי יוטל על המערער הקנס המקסימלי הקבוע בחוק לכל אחת מן העבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן, ובסה"כ 349,200 ש"ח (פיסקה אחרונה בסעיף 6) [4]. לפיכך אין ערעור זה מכוון כלפי הקנס שהוטל בהתאם להסדר הטיעון.

עוד הוסכם בהסדר הטיעון כי בכל מקרה תחשב התקופה בה היה נתון המערער במעצר עקב תיק זה (מיום 23.11.99 ועד יום 4.3.01, דהיינו 15 חודשים ו11- ימים) כחלק מתקופת המאסר שתיגזר עליו ותנוכה ממנה בהתאם.

מעבר לאמור לעיל - וכפי שהודגש ברישא של סעיף 6 להסדר הטיעון [4] - לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה באשר לעונש שייגזר על הנאשם, ועל כן הם ביקשו כי בית-משפט קמא יכריע בטיעוניהם ויגזור את הדין, לאחר שמיעת הטיעונים לעונש. המחלוקת בין הצדדים נסבה על תקופת המאסר בפועל שתיגזר, על השאלה אם הפעלת עונש המאסר על-תנאי לתקופה של 10 חודשים תהיה במצטבר או בחפיפה עם עונש המאסר שייגזר בתיק זה ועל השאלה אם בנוסף ליתר העונשים יש להטיל על הנאשם גם עונש מאסר על-תנאי (ראו סעיף 6 להסדר הטיעון) [4].

התביעה טענה לעונש מאסר של 26 חודשים בגין תיק זה וכן להפעלת המאסר על-תנאי באופן מצטבר ובנוסף לכך להטלת עונש מאסר על-תנאי, ואילו הסניגוריה טענה לעונש מאסר כולל של 15 חודשים, הכולל בתוכו גם את הפעלת המאסר על-תנאי באופן חופף כולו או מקצתו ועל כל פנים באופן שתקופת המאסר הכוללת (לרבות המאסר על-תנאי שהופעל) לא תעלה בשום מקרה על 15 חודשים, ולאי הטלת עונש נוסף של מאסר על-תנאי. בית-משפט קמא נתבקש להכריע בין שני גבולות אלה.

ב. כתב האישום המקורי לעומת כתב האישום המתוקן - בית-משפט קמא טעה כשלא הסיק את המסקנות המתבקשות מהשוואה זו לעניין ההקלה המתחייבת בענישה

7. טעה בית-משפט קמא כשלא ערך באופן מלא ומקיף את ההשוואה בין כתב האישום המקורי לכתב האישום המתוקן, והוסיף ושגה כשלא הסיק נכונה, או בכלל, את המסקנות המתבקשות מההשוואה בין שני כתבי האישום -

א. לעניין הבנת האמור בכתב האישום המתוקן, משמעותו ואופיין המינורי, לאור הנסיבות המקילות, של העבירות שבהן הודה המערער לפי כתב האישום המתוקן;

ב. לעניין העוול הנורא שנעשה למערער בהגשת כתב האישום המקורי נגדו ובניהולו של המשפט נגדו בגין האישומים שהיו בכתב האישום המקורי ושנמחקו ממנו, אישומים שאין חמורים מהם;

ג. לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער בגין העבירות בהן הודה והורשע לפי כתב האישום המתוקן, זאת בשל העוול החמור שנגרם למערער בעטיו של הגשת כתב האישום המקורי נגדו וניהול המשפט על פיו באופן אינטנסיבי במשך תקופה של כשנתיים ימים, עוול שגודלו וחומרתו ממש אינם ניתנים לתיאור במילים והוא התבטא בין היתר במסכת נוראה של עלילות, שבעיקרן נרקמו על-ידי עדי מדינה שקרנים וסחטנים, שמצאה ביטויה בכתב האישום המקורי ואשר הטביעה אות קין על מצחו של המערער - אות קין שסימניו ניכרים עד היום ובוודאי עוד יהיו ניכרים במשך שנים רבות - ואילצה אותו להתמודד במשך שנים, כשהוא נתון לסיכון חמור ומאיים מאין כמוהו, במשפט ממושך, מתיש ויקר, כשנגרמים למערער נזקים חמורים שאין להם תקנה, והכל כדי להפריך את האשמות השווא נגדו.

8. בשל האמור לעיל מן הראוי להצביע על עיקרי ההבדלים שבין שני כתבי האישום. השוואתם מלמדת כי נמצא שאין יסוד לאף אחת מן ההאשמות החמורות ביותר שבכתב האישום המקורי; שאין יסוד למרבית האישומים האחרים שבכתב האישום המקורי; וכי הנסיבות של אותם אישומים שבהם הודה המערער ואשר נכללים בכתב האישום המתוקן - הן נסיבות מקלות ביותר, ולמעשה מדובר בעבירות מינוריות, עבירות הנמצאות, לכל היותר, על גבול האיסור הפלילי ובשוליו ולא בלב ליבו של האיסור הפלילי. כתוצאה מן האמור אין כמעט כל דמיון בין כתב האישום המקורי לבין כתב האישום המתוקן. ההבדלים העיקריים, ואלה בלבד יפורטו להלן, מתבטאים בשלושה ראשים אלה:

א. מחיקה טוטאלית של כל העבירות החמורות ביותר מכתב האישום המקורי.

ב. שינוי רדיקאלי של העבירות הבודדות שנותרו, הן מבחינת העובדות והן מבחינת מהות העבירות וסעיפי האישום.

ג. הכנסת חלק משמעותי של הנסיבות המקלות, כפי שהיו בהתאם לגירסת המערער מתחילת המשפט ובמהלכו וכפי שהוכחו במשפט, לעובדות כתב האישום המתוקן.

9. מחיקה טוטאלית של אישומים מכתב האישום המקורי [3]:

א. האישום החמור ביותר נגד המערער היה האישום הראשון בכתב האישום המקורי, הוא האישום בניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, אישום שכלל שלוש עבירות: ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון לקשירת קשר לביצוע עוון וניסיון לשיבוש מהלכי משפט. המדובר היה בתוכנית לחיסולו של עד המדינה (במשפטים קודמים) יעקב צור. אם לא מבחינת הענישה, כי אז לפחות מבחינה מוסרית, מדובר בעבירה נוראה, שהיא זו אשר בעיקר גם גרמה להעמדתו של המערער אל מול עמוד הקלון ולפרסום האדיר שליווה את חקירת המשטרה נגדו ואת הגשת כתב האישום המקורי. המערער טען מלכתחילה כי מדובר בעלילה נוראה, וכי אם היתה אי-פעם תוכנית חיסול שכזאת - הרי היא תוכניתו של עד המדינה רפי פרידן וכי למערער אין כל חלק בכך ואף לא שום ידיעה על כך. כבר בשלבי הדיון הראשונים בבקשה למעצרו של המערער עד תום ההליכים נקבע שאין אפילו תשתית ראייתית לכאורית לאישום זה, אך למרות זאת, ואף לאחר קביעה זאת, הוא לא בוטל ע"י התביעה. רק עתה, בכתב האישום המתוקן, אישום זה נמחק לחלוטין.

ב. האישום השני בכתב האישום המקורי הוא השני בחומרתו בכל כתב האישום האמור. באישום זה, שוב כתוצאה מעלילה של רפי פרידן, הואשם המערער בהדחתו של רפי פרידן, ביוזמת המערער, למתן עדות שקר במשפטו של רפי פרידן, עדות שקר שלפי האישום גם ניתנה, וכל זאת תמורת תשלומים כספיים נכבדים שכביכול שולמו ע"י המערער לפרידן. מדובר באישום של הדחה בעדות בתמורה לתשלומים כספיים - אישום חמור ביותר לא רק מבחינת העונש שנקבע בגין עבירה זו אלא גם מבחינת נסיבות העבירה והשלכותיה על האישומים האחרים, ובייחוד על מה שהיה האישום השלישי בכתב האישום המקורי והוא היום, בשינויים רבים, האישום הראשון בכתב האישום המתוקן.

אישום זה, האישום השני בכתב האישום המקורי, שכולו פרי עלילה והמצאה של רפי פרידן, נמחק כליל ולא נותר ממנו מאומה. בכתב האישום המתוקן, קיבלה התביעה את גירסתו של המערער, כי הקלטת הנזכרת באישום הראשון בכתב האישום המתוקן - שמן הראוי לקרוא לה, בהתאם לכתב האישום המתוקן, "קלטת הסחיטה" - כללה פרטים שיוחסו למערער במשפטו הראשון ושנגעו להזמנת האזנת הסתר על-ידי המערער מפרידן, הזמנה שנעשתה כתוצאה משידולם של פרידן וצור את המערער כשנודע לו מפיהם כי מתחריו האזינו לו עוד קודם לכן בהאזנות סתר (ראו סעיף 2 לחלק הכללי של כתב האישום המתוקן, עמ' 1). פרטים אלה הקליט פרידן, ללא ידיעת המערער, לאחר שמשך בכוונה את המערער לשיחה זו כדי להקליטה וכדי לסחוט ממנו בהמשך כספים באמצעות קלטת זו. אין חולק כי בסופו של דבר הודה המערער במשפטו הראשון בהזמנת האזנות הסתר.

ג. האישום הבא שנמחק, למעשה, מכתב האישום הוא מה שהיה האישום הרביעי בכתב האישום המקורי, אישום שהתייחס למשפט הדיבה נגד העיתון "כל העיר" (רשת שוקן). לפי הטענה באישום הרביעי האמור שנמחק, הדיח, כביכול, המערער את רפי פרידן, תמורת תשלום כספי נכבד ביותר, לחזור בו מתצהיר שנתן במשפט "כל העיר". המערער הואשם שם, באישום הרביעי בכתב האישום המקורי, בהדחה בעדות בנסיבות מחמירות, עבירה חמורה ביותר לפי חוק העונשין, בשיבוש מהלכי משפט ובהטרדת עד בנסיבות מחמירות (שלוש עבירות). מכל העבירות הללו לא נותר דבר בכתב האישום המתוקן, ואף כי באישום השני לפי כתב האישום המתוקן יש זכר למשפט "כל העיר", הרי מדובר שם בעובדות שונות לחלוטין, מן הקצה אל הקצה. מדובר שם, באישום השני לפי כתב האישום המתוקן, לכל היותר, בעבירה שולית שבשולית, לא יותר מאשר על גבול האיסור הפלילי, בשוליים-שבשוליים שלו, אם בכלל, ובנסיבות כאלה, שבמקרה רגיל לא היה מובא עליה איש לדין פלילי.

מכל מקום ברור איפוא שלמעשה גם האישום הרביעי, על כל שלוש העבירות שבו, ובכללן העבירה החמורה ביותר של הדחה בעדות בנסיבות מחמירות - נמחק כליל מכתב האישום המתוקן.

טעה בית-משפט קמא כשלא התייחס כלל לעובדה שלמעשה נמחק מכתב האישום המתוקן מה שהיה האישום הרביעי בכתב האישום המקורי, ועל כל פנים שונה באופן טוטאלי, מן הקצה אל הקצה, מאישום בעבירות חמורות ביותר לאישום בעבירה קלת ערך, אם בכלל (ראו סקירת השינויים בין שני כתבי האישום בסעיף 11 לגזר הדין, עמ' 13-14); והוסיף ושגה בית-המשפט המחוזי כשלא הסיק מכך את המסקנות המתבקשות לעניין הצורך בהקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

ד. גם רובו ככולו של האישום החמישי בכתב האישום המקורי - נמחק כליל מכתב האישום המתוקן. אישום זה כלל שלושה נדבכים. נדבך ב', שכונה "פרשת הניצבים", ונדבך ג', שכונה "פרשת קהלני", נמחקו כליל מכתב האישום המתוקן ואין להם כל זכר בו, אפילו לא במילה אחת ולא ברמז. שני נדבכים-אישומים אלה, שנמחקו כאמור כליל מכתב האישום המתוקן, הם אלה שנתנו לעלילות השווא נגד המערער את צביונם החמור ביותר, אולי לא פחות מאשר טענת הניסיון לקשור קשר לביצוע רצח, והיוו את המנוע שדחף לביצוע הלינץ' הציבורי הנורא שנעשה במערער ולהטבעת אות הקין על מצחו: על יסוד אישומים אלה נאמר על המערער שהוא מאפיונר, שהוא שלח זרועותיו לדרגים הבכירים ביותר של המשטרה והשלטון - הוא הסממן האופייני לפעילות מאפיונרית - וכיוצא באלה ביטויים והשתלחויות, שבאו לא רק בתקשורת אלא גם מפי המשטרה בשלבים השונים ולמרבה הצער גם מפי התביעה. והנה, בכתב האישום המתוקן - הדברים האלה היו כלא היו, ולא נותר מהם כל זכר לפליטה.

גם אשמת מתן השוחד באישום זה, והמדובר הוא בטענה הכוזבת כאילו נתן המערער שוחד לסילברמן ואולי גם לקהלני (ראו סעיף 15 בנדבך א' וסעיף 5 ו' בנדבך ג' לאישום האמור - האישום החמישי בכתב האישום המקורי) נמחקה כליל והיתה כלא היתה.

טעה בית-משפט קמא כשלא התייחס בגזר דינו לעובדה שגם רובו ככולו של האישום החמישי בכתב האישום המקורי - נמחק כליל מכתב האישום המתוקן (ראו סקירת השינויים בין שני כתבי האישום בסעיף 11 לגזר הדין, עמ' 13-14); והוסיף ושגה בית-המשפט המחוזי כשלא הסיק מכך את המסקנות המתבקשות לעניין הצורך בהקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

ה. העבירה החמורה ביותר שבאישום השישי לכתב האישום המקורי, עבירה של הדחה בחקירה, נמחקה כליל בכתב האישום המתוקן. המדובר היה בטענה, שלא היה בה כל ממש, כאילו הדיח המערער את תם בחקירה ואף כאילו נתן לו על כך סכומי כסף גבוהים ביותר (ראו, בין היתר, סעיף 13 לעובדות האישום השישי ועבירה מספר 2 להוראות החיקוק באישום השישי - של כתב האישום המקורי).

טעה בית-משפט קמא כשלא התייחס בגזר דינו למחיקות של העבירות החמורות ביותר באישום הששי לכתב האישום המקורי (ראו סקירת השינויים בין שני כתבי האישום בסעיף 11 לגזר הדין, עמ' 13-14); והוסיף ושגה בית-המשפט המחוזי כשלא הסיק מכך את המסקנות המתבקשות לעניין הצורך בהקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

ו. האישום השביעי שבכתב האישום המקורי, על העבירה החמורה ביותר שבו, היא עבירה של הדחה בעדות - נמחק כליל. המדובר היה בעלילה שטפלו על המערער כאילו שילם לגב' ריין מרכוס סכום נכבד כדי שזו בחקירת המשטרה תמסור הודעת שקר. אישום זה נמחק כליל, והיה כלא היה.

גם אישום כוזב זה תרם במידה לא מבוטלת לאווירת המאפיונריות, המושחתות והעבריינות הנוראה שיוחסה למערער ושגרמה ללינץ' הציבורי והמשפטי שנעשה בו. גם האישום הזה תרם במידה רבה לאות הקין שהוטבע על מצחו של המערער, שכביכול משלם כספים על ימין ועל שמאל כדי לשבש כל מערכת משפט או חקירה אפשרית.

ז. האישום השמיני בכתב האישום המקורי, שכל כולו עלילה נוראה של עד המדינה המפוקפק ציון ששון, היה אישום חמור ביותר שתרם רבות לאות הקין שהוטבע על מצחו של המערער כמאפיונר שאינו נרתע מלשחד קציני משטרה בכירים. באישום זה הואשם המערער במתן שוחד, על-ידי הצעת סכומי עתק של מאות אלפי דולרים, לקצין המשטרה הבכיר מאד, תת ניצב שמעון שרביט, וכן במתן שוחד אחר לקצין המשטרה רפ"ק אריה סילברמן, תמורת מתן תצהירים לבג"צ. עלילה זו גרמה לסערה רבתי בתקשורת, כמו גם להתבטאויות חריפות ביותר בבית-המשפט, נגד המערער, גרמה לפיטוריו של תת ניצב שרביט מן המשטרה ולנידוי חמור ביותר של המערער שכל אחד רחק ממנו לאחר פרסום הדברים הללו ובייחוד משהוגשו כתבי אישום גם נגד המערער וגם נגד תת ניצב שמעון שרביט בעניינים אלה. כבר בשלב מוקדם למדי במשפט נגד המערער התברר כי עדותו של ששון היא עדות שקר בנושא זה, וכך גם נקבע במפורש במשפטו של שרביט שבו זוכה קצין בכיר זה מכל אשמה ואף הוחזר לשירות המשטרה.

אישום זה, האישום השמיני בכתב האישום הקודם, נמחק כליל מכתב האישום המתוקן, שם אין לא זכר ולא רמז לאישום זה, על שני ראשיו - הן הטענה של הצעת שוחד לשרביט והן הטענה של הצעת שוחד לסילברמן.

ח. גם האישום התשיעי בכתב האישום המקורי, אישום חמור ביותר, שהוגש מלכתחילה כאישום נפרד בבית-משפט אחר וצורף לאחר מכן לכתב האישום המקורי בתיק ת"פ 040450/99, העצים מאד את הפגיעה במערער ויצר לו דימוי של איש מושחת ביותר, מאפיונר, איש המשחד את כל רשויות השלטון ומקבל מהם טובות הנאה והקלות תמורת שוחד. גם אישום זה, שכלל עבירות רבות של מתן שוחד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד - נמחק, למעשה, כליל, ואין לו זכר כלשהו בכתב האישום המתוקן. יש בכתב האישום המתוקן עבירה שונה לחלוטין, היא האישום הרביעי לכתב האישום המתוקן, עבירה שאינה אלא בשולי שוליו של האיסור הפלילי, אם לא פחות מזה, ונראה שאיש לא היה מעלה על הדעת להגיש בנסיבות רגילות אישום שכזה.

לפי אישום זה, התשיעי בכתב האישום המקורי, שיחד, כביכול, המערער את תת גונדר יהודה שי, ששימש כמנהל הכלא בתקופה שבה המערער ריצה מאסר; שיחד, כביכול, את ארווין וייס, ששירת כאחראי המרפאה בכלא, בדרגת רב כלאי; קיבל, כביכול, הקלות אין ספור תמורת מעשי שוחד אלה, עד כדי כך שנטען נגדו בסעיף 11 לאישום התשיעי כי "בכל מהליך מאסרו עשה המערער בכלא כבתוך שלו"; ועוד נטען נגדו שאת כספי השוחד, כביכול, החזיר, במרמה, הפרת אמונים וברישומים כוזבים, מתוך כספי החברות שבשליטתו.

אישומים אלה, שבאישום התשיעי לכתב האישום המקורי, גרמו לרעש תקשורתי אדיר, אשר חיסל סופית את דימויו האישי, העסקי והציבורי של המערער. לאישום זה גם צורף נספח בן 4 עמודים על הטבות שלא כדין שכביכול קיבל המערער, נספח שתרם רבות לפגיעה חסרת התקנה במערער. כאמור, לא נותר דבר, זולת הנזק העצום שנגרם למערער, מכל האישום הזה על כל פרטיו, והוא נמחק כליל מכתב האישום המתוקן.

טעה בית-משפט קמא כשלא התייחס בגזר דינו באופן הראוי למחיקות של העבירות החמורות ביותר באישום התשיעי לכתב האישום המקורי (ראו סקירת השינויים בין שני כתבי האישום בסעיף 11 לגזר הדין, עמ' 13-14); והוסיף ושגה בית-המשפט המחוזי כשלא הסיק מכך את המסקנות המתבקשות לעניין הצורך בהקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

10. יצויין כי החלק הכללי של כתב האישום המקורי, שהיווה גם הוא אחד הגורמים לנידויו של המערער ולהטבעת אות הקין הנורא על מצחו, שונה עד לבלי הכר. הטענות החמורות שהיו בו, בסעיף 3, כי "עשה הנאשם ככל שביכולתו כדי להדיח עדים, לשבש הליכים,... תוך ניצול אמצעיו הכלכליים המרובים, מעמדו וקשריו. כל זאת על-מנת למנוע מרשויות התביעה והמשטרה להביא לידי אכיפת החוק ולקושרו לעבירות המיוחסות לו" - כל הדברים החמורים האלה, שלא היה בהם אמת מלכתחילה, נמחקו לחלוטין, אינם מופיעים בכתב האישום המתוקן, והיו כלא היו. הדברים החמורים אף יותר מכך, בסעיף 4 לחלק הכללי של כתב האישום המקורי, כאילו "הנאשם שלח זרועותיו לדרגי משטרה בכירים, בניסיונות לדלות מידע מתוך החקירה ובדרך זו הוא חלש על מידע מסווג ביותר ועשה בו שימוש בכדי לשבש חקירה זו ולמונעה" - גם כל זה נמחק ונעלם מהחלק הכללי שבכתב האישום המתוקן, והיה כלא היה. כיוצא בזה, גם האמור בסעיף 5 בדבר שימוש בקודים מסתוריים וכו', דבר שנועד כדי ליצור אווירה חמורה וקשה נגד המערער וגם הצליח בכך - הכל נמחק מכתב האישום המתוקן, והיה כלא היה.

במקום זה נמצא בחלק הכללי של כתב האישום המתוקן בסיסן של הנסיבות המקלות שבהן נעברו על-ידי המערער אותן עבירות שהודה בהן ושמופיעות בכתב האישום המתוקן, כלומר היותו של המערער הקורבן ולא העבריין, קורבן שפעל תחת לחץ סחיטה נוראה של שני עבריינים-סחטנים, כפי שטען המערער למן הרגע הראשון.

11.סיכומו של דבר הוא כי כל העבירות והאישומים החמורים, שפרסומם הטביע אות קין על מצחו של המערער, נמחקו לחלוטין, נתבררו כבלתי נכונים והיו כלא היו, ובכללם: האישומים בניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח וניסיון לקשירת קשר לביצוע עוון; כל האישומים, ללא יוצא מן הכלל, בהדחה בעדות, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה; וכל האישומים, ללא יוצא מן הכלל, במתן שוחד - נמחקו והיו כלא היו. עבירות השיבוש החמורות באמצעות קהלני והניצבים - נמחקו והיו כלא היו. מתוך 18 עבירות שבכתב האישום הקודם נשארו 5 עבירות שנסיבותיהן קלות והן עומדות בשוליו או על גבולו של האיסור הפלילי.

12. עוד יודגש כי גם מבחינת עונשי המקסימום הקבועים בחוק - כתב האישום המתוקן נמצא בעולם אחר, שונה וחדש לחלוטין, מזה של כתב האישום המקורי:

עבירת הנסיון לקשירת קשר לביצוע רצח שנמחקה ביחד עם האישום הראשון בכתב האישום המקורי, היא עבירת פשע חמורה, שעונשה - שבע שנות מאסר.

באישום השני המקורי נכללה גם כן עבירת פשע חמורה, שעונשה הוא אף חמור יותר מן העונש הקבוע לעבירה העיקרית באישום הראשון שנמחק: עבירת ההדחה לעדות שקר בניגוד לסעיף 246(ב) לחוק העונשין, עונשה תשע שנות מאסר.

באישום הרביעי שנמחק נכללה עבירת פשע חמור שעונשה הוא מן החמורים ביותר הקיימים בספר החוקים - עבירה על סעיף 246(ב) בצירוף סעיף 249א(4), שעונשה הוא ארבע עשרה שנות מאסר (!), ובנוסף לכך עבירת הטרדת עד בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 249 בצירוף סעיף 249א(5), שאף היא עבירת פשע שעונשה חמש שנות מאסר.

בנדבכים ב' ו-ג' באישום החמישי המקורי (פרשת הניצבים וקהלני), שנמחקו כליל, נמחקה לא רק עבירת השיבוש באשר לנדבכים אלה, אלא גם עבירות השוחד שהיו כלולות באישום החמישי, בניגוד לסעיף 291 לחוק, שאף הן עבירות מסוג פשע, כשעבירת שוחד עונשה שבע שנות מאסר אף כי הנותן עונשו מחצית בלבד (שלוש וחצי שנות מאסר).

באישום השישי של כתב האישום המקורי, שאף הוא עבר שינוי רדיקאלי מבחינת עובדותיו והפך להיות אישום קל - נמחקה עבירת הדחה בחקירה כנגד תשלום, בניגוד לסעיף 245(ב) לחוק, שאף היא עבירת פשע חמור ועונשה שבע שנות מאסר.

באישום השביעי של כתב האישום המקורי (פרשת ריין מרכוס), שנמחק כולו, נמחקה עבירת פשע חמור של הדחה בעדות כנגד תשלום, לפי סעיף 246(ב) לחוק, שעונשה תשע שנות מאסר.

באישום השמיני (פרשת שרביט), שנמחק כולו, שוב נמחקה עבירת שוחד, שהיא פשע, שעונשה שבע שנות מאסר אף כי הנותן עונשו מחצית בלבד (שלוש וחצי שנות מאסר).

גם באישום התשיעי של כתב האישום המקורי (פרשת רני גלוגאו, בית הכלא והשב"ס), שלמעשה נמחק כולו, נמחקה עבירת שוחד, שעונשה כאמור לעיל, וכן עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, שנסיבותיה כנטען שם הן חמורות ביותר, שעונשה חמש שנות מאסר.

בית-משפט קמא התעלם מן האמור לעיל, ועל כל פנים לא נתן לדברים אלה את משקלם הראוי לעניין ההקלה המשמעותית ביותר המתחייבת מכך לגבי עונשו הראוי של המערער בגין העבירות בהן הורשע על-פי הודייתו בהתאם לכתב האישום המתוקן.

13. מן האמור עולה גודל העוול שנעשה למערער באישומים כה חמורים שהוגשו נגדו ואשר הופרכו, אישום שחומרתם העצומה היא לא רק מבחינת ציבורית ומוסרית ומבחינת אות הקין שהוטבע על מצחו, אלא גם מבחינת חומרת אישומים אלה בעיני החוק ומבחינת הסיכון העצום שבו הועמד המערער על לא עוול בכפו.

בית-המשפט קמא שגה בכך שלא הביא את הדברים הללו בחשבון, אם בכלל ואם במידה הראויה, לצורך מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער בגין העבירות בהן הורשע לפי הודייתו.

14. בית-משפט קמא שגה כשהתעלם מכך כי העבירות שבוצעו ע"י המערער, כפי שהודה בהן בכתב האישום המתוקן, ועוד לפני שמתעכבים על הנסיבות המקלות המיוחדות במינן בהן בוצעו, הן כולן (פרט לאישום הרביעי) עבירות מסוג עוון בלבד. כן התעלם בית-משפט קמא מכך שאלה הן מהעבירות הקלות ביותר המצויות בפרק דיני העונשין העוסק בשיבושי הליכי החקירה והמשפט ובפרק העוסק בפעולות אסורות בתאגיד.

כן שגה בית-משפט קמא בכך שלא ייחס את המשקל הראוי, לעניין הקלת עונשו של המערער, לכך שלפי כתב האישום המתוקן, כל העבירות האמורות מהוות פרשה אחת שלמעשה מהווה חלק בלתי נפרד מפרשת האזנות הסתר שבגינה המערער כבר נשא את עונשו. יוצאת מכלל זה עבירות הרישום הכוזב בספרי תאגיד, היא האישום הרביעי, שאמנם עונשה המירבי הוא חמש שנות מאסר, אך לאור תוכנה ונסיבותיה במקרה דנן ברור שהמדובר הוא לכל היותר בעבירה טכנית, עבירה שלאור נסיבותיה איש לא היה מעלה בדעתו לבקש בגינה אפילו יום אחד של מאסר.

15. עוד התעלם בית-המשפט המחוזי מכך שאילו הוגש כתב האישום המתוקן מלכתחילה, היה כתב אישום זה בסמכותו של בית-משפט השלום. כן שגה בית-משפט קמא בכך שלא נתן משקל ראוי, לעניין ההקלה בעונשו של המערער, לעובדה שאילו הוגש כתב האישום המתוקן מלכתחילה - הרי איש לא היה מעלה על דעתו לבקש את מעצרו של המערער עד תום ההליכים ושום בית-משפט לא היה נעתר לבקשה כה מופרכת, ובוודאי לא למעצר כה ארוך.

16. טעה בית-משפט קמא כשלא נתן את המשקל הראוי, לעניין ההקלה בעונשו של המערער, לעובדה שכתב האישום המתוקן, אילו הוגש מלכתחילה, לא היה מעורר כמובן את הרעש התקשורתי האדיר ואת הלינץ' הציבורי הנורא שנעשו במערער.

והוסיף בית-המשפט המחוזי ושגה בכך שהתעלם מן העובדה כי אילו היה ידוע מראש שזו כל "הפרשה", איש לא היה מעלה על דעתו להגיש נגד המערער אישום בעבירת הכניעה לסחיטה (בכתב האישום המתוקן) או בעבירת ההטרדה (בכתב האישום המתוקן) לאור נסיבותיה או בעבירת הרישום הכוזב (בכתב האישום המתוקן) לאור נסיבותיה; וכן התעלם בית-משפט קמא מכך שבין שהיה מוגש כתב אישום כזה ובין אם לאו, יש להניח בבטחה שהתביעה גם לא היתה מעלה בדעתה לטעון בגין כתב אישום זה, שהיה מתברר כאמור בבית-משפט השלום, לעונש כה מופרך וכה חורג מכל פרופורציה מרמת הענישה המקובלת, כפי שטענה בפני בית-המשפט המחוזי, ובנוסף לכך לטעון להפעלה מצטברת של 10 חודשי מאסר על-תנאי שנגזרו על המערער במשפטו הראשון, שהפרשה הנוכחית אינה אלא, בעיקרה, חלק בלתי נפרד ממנו.

17. עוד שגה בית-משפט קמא בכך שהתעלם מן העובדה כי התביעה התקשתה לרדת מהעץ הגבוה שטיפסו עליו. משבאו העובדות וטפחו בפני כל מי שטיפס על העץ הגבוה, לא היה מנוס מניסוח כתב אישום מתוקן, חדש ושונה לחלוטין, עד לבלי הכר, כפי שנוסח בפועל והוגש לבית-המשפט המחוזי. ואכן, כפי שגם קבע בית-משפט קמא בגזר דינו (ראו סעיף 13, בעמ' 16-18, לגזר הדין), בנסיגתה מכתב האישום המקורי ובניסוח כתב האישום המתוקן, עשתה התביעה עבודה מקצועית והוגנת, ועל כך היא ראויה לשבח - לפי הכלל: מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

אך לעומת זאת, שגה בית-משפט קמא כשלא קבע, כשלא הכיר בכך וכשלא התחשב בכך שהתביעה ניסתה, שלא בצדק, ותוך טעות מוחלטת, למעט ולהקהות ככל האפשר את העוול הנורא שנעשה למערער, מחד, ולהפחית ככל האפשר מאחריותן של הרשויות לגרימתו של עוול זה, למרות שנעלה מכל ספק שבמקרה הטוב עיקרו של העוול הנורא הוא לפחות תוצאת שגיאה חמורה ורשלנות רבתי של הרשויות, מאידך, וכי מכך נבע טיעונה של התביעה לעונש כה חריג ויוצא דופן בחומרתו ולהתעלמות מן הנסיבות המקילות המזדקרות לעין כל ומחייבות הקלה משמעותית ביותר בענישה.

18. מעשי העוול הנוראים שנגרמו למערער, הן באישומים הקשים והמופרכים שעליהם נאלץ לעמוד למשפט ורק כעבור שנתיים של משפט רצוף ואינטנסיבי הוסרו מעליו, הן בלינץ' הציבורי ובציד המכשפות התקשורתי אחריו, והן במעצר החמור שבו היה נתון רק בעטיו של כתב האישום המקורי, המופרך - ושלושת אלה קשורים זה בזה - הם נימוקים מרכזיים להקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

אך למרבה הצער, ובעקבות טיעוניה של התביעה שהושפעו מן המניעים האמורים בסעיף 17 לעיל, התקשה בית-משפט קמא להשתחרר מן האוירה שנוצרה סביב המערער בעקבות כתב האישום המקורי, הלינץ' הציבורי וציד המכשפות התקשורתי אחריו, ועל כן שיווה לעבירות כתב האישום המתוקן, שבו הודה המערער, נופך חמור בהרבה מזה שהיה ראוי להן אילו הוגש כתב האישום המתוקן מלכתחילה. בכך שגה בית-משפט קמא, ובית משפט נכבד זה מתבקש לתקן שגיאתו זו.

19. שינוי רדיקאלי של העבירות הבודדות שנותרו, הן מבחינת העובדות והן מבחינת העבירות:

נושא זה יתבאר בסמוך, בטיעוני הערעור העוסקים בטיבן של העבירות שנעברו באמת, כאמור בכתב האישום המתוקן.

המערער יטען כי בית-משפט קמא התעלם מן השינוי הקיצוני שחל, הן מבחינת העובדות והן מבחינת העבירות ונסיבותיהן, בעבירות הבודדות שנותרו בכתב האישום המתוקן, לעומת כתב האישום המקורי, ומכל מקום לא נתן לשינוי זה את משקלו הראוי לעניין ההקלה המשמעותית שהתחייבה ממנו בענישה; והוסיף ושגה בית-משפט קמא כשהתעלם מן השינוי האמור, או לא נתן לו את משקלו הראוי, בהתייחסו למידת החומרה של העבירות שנעברו כאמור בכתב האישום המתוקן.

20. בין היתר, התעלם בית-משפט קמא מן השינויים הרדיקאליים שחלו בעובדות האישום הראשון שבכתב האישום המתוקן (לעומת האישום השלישי שבכתב האישום המקורי) ובעובדות האישום השלישי שבכתב האישום המתוקן (לעומת האישומים החמישי והשישי בכתב האישום המקורי), או לא נתן להם את משקלם הראוי, וכן התעלם בית-משפט קמא מכך שהאישומים השני והרביעי בכתב האישום המתוקן שונים לחלוטין, ללא כל דמיון, מן האישומים הרביעי והתשיעי שבכתב האישום המקורי, ועל כל פנים לא נתן בית-משפט קמא בגזר דינו את המשקל הראוי לשינויים אלה.

21. הכנסת חלק משמעותי של הנסיבות המקלות, כפי שהיו בהתאם לגירסתו של המערער מלכתחילה, לעובדות כתב האישום המתוקן:

גם נושא זה יתבאר בסמוך, בהמשך טיעוני הערעור העוסקים בטיבן של העבירות שנעברו באמת, כאמור בכתב האישום המתוקן.

22. גם בעניין זה טעה בית-משפט קמא, כשבחלק מן המקרים התעלם כליל מן הנסיבות המקילות, העולות מגופו של כתב האישום המתוקן, ובחלק אחר מן המקרים לא נתן להן את משקלן הראוי לעניין ההקלה המשמעותית ביותר בעונשו של המערער שהתחייבה מהן.

בין הנסיבות המקילות האמורות, העולות מגופו של כתב האישום המתוקן, יצויינו:

א. ראשית הסתבכותו של המערער בפרשת האזנות הסתר האסורות, שהפרשה הנוכחית מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, נבעה מהאזנות סתר שביצעו לו מתחריו, באמצעות פרידן וצור אשר השתמשו בכך כדי לפתות את הנאשם ולהשפיע עליו לנקוט בדרכם של מתחריו ולהזמין אצלם האזנות סתר;

ב. רובן של העבירות בוצעו על-ידי המערער בהיותו נתון לסחיטה קשה מצד עדי המדינה פרידן ו/או תם, ומהותן של עבירות אלה, כמוגדר בכתב האישום המתוקן, היה בעצם מעשה הכניעה לסחיטה מצידו של המערער;

ג. המערער נגרר לביצוע עבירה עקב החשש הנורא שפרידן יעליל עליו עלילות שקר, נגדן לא יצליח להתגונן, ותוך שפרידן משתמש בפנייתו למשטרה ולפרקליטות ובהצעתו לשמש עד מדינה נגד המערער כדי לסחוט כספים מן המערער והוא אף מעביר למערער מסרים בדבר פנייתו האמורה ותוכנה כדי לסחוט את המערער;

ד. עד המדינה ששון, חוקר פרטי וקצין משטרה בדימוס, הוא אשר מציע למערער, כשנודע לו מהמערער על דבר הסחיטה המופעלת נגדו, כי הוא, ששון, יברר אם יש אמת בטענת פרידן כי פנה לפרקליטות ולמשטרה, באומרו למערער כי כחוקר פרטי מותר לו לעשות כן;

ה. פרידן הגיש תצהיר שקרי נגד המערער באמצעותו התכוון להפעיל שוב לחצי סחיטה נגד המערער, בניגוד להסכם "הגירושין" לפיו התחייב שלא לשוב ולסחוט את המערער;

ו. מבחינתו של המערער היו הוא ותם שני "אחים לצרה", בהיותם חשודים פוטנציאליים על-פי תלונותיו, הפוטנציאליות או הקיימות בפועל, של פרידן, והמערער שוחח עם תם ושלח לו את הקלטות (שהועברו למערער במסגרת מסרי הסחיטה שהופעלו כלפיו על-ידי פרידן) כ"אח לצרה", מבלי לדעת שתם, אשר הציג עצמו כך כלפי המערער, החליט עוד לפני כן להיות עד מדינה נגד המערער כדי להיחלץ מצרתו שלו;

ז. המערער הוא קורבן שנסחט בסכומי עתק וגם הועמד לדין פלילי בשל כניעתו לסחטנים, ואילו הסחטנים, עדי המדינה, שהיום ברור לכולי עלמא, לרבות לתביעה, שהם העבריינים העיקריים, לא זו בלבד שיצאו כששלל הסחיטה בידם אלא אף לא הועמדו לדין;

ח. ועוד נסיבות מקילות כיוצא באלה ושלא כיוצא באלה.

23. בית-משפט קמא טעה בהתעלמו מכך שעד עצם היום הזה לא התנצלו, לא המשטרה ולא התביעה, בפני המערער, על העוול הנורא שנעשה לו בהגשת כתב אישום כה מופרך נגדו (כתב האישום המקורי), דבר שגרם ללינץ' התקשורתי הנורא שנעשה בו וגם למעצר הקשה שבו היה נתון תקופה כה ארוכה. גם דבר זה היה על בית-המשפט קמא להביא בחשבון בגזר דינו לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

24. אף כי בית-משפט קמא ציין, אם כי באופן חלקי בלבד, את המהפך הקיצוני שחל בכתב האישום, לאחר שנתיים של ניהול משפט אינטנסיבי ורצוף, לא הביא בית-משפט קמא בחשבון, כלל וכלל, את העובדות הללו לשם מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער, כפי שמן הדין היה לעשות; ובין היתר -

א. היה על בית-המשפט קמא להתחשב, לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונש, בסבל הרב שנגרם למערער ובנזקים הרבים שנגרמו לו כתוצאה מכל אותם אישומים, והם החמורים ביותר, בגינם נחקר והועמד לדין, אך בסופו של דבר חזרה בה התביעה מהם, הם היו כלא היו, ולא נכללו בכתב האישום המתוקן ובהרשעה.

ב. היה על בית-המשפט הנכבד קמא להתחשב, לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער, בכך שכל אותם אישומים חמורים ושקריים (קשירת קשרים ונסיונות לשלושה מעשי רצח, הדחת עדים, מעשי שוחד חמורים וכו') הם לא רק תוצאה של עלילות ושקרים של סחטנים ועדי מדינה וכי ניתן היה למנוע אותם, או לפחות את חלקם, בחקירה פחות מגמתית, פחות רשלנית ופחות "נעולה" על המטרה שסומנה מראש.

ג. היה על בית-המשפט קמא להתחשב, לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונש, בסבל הרב שנגרם למערער, בסיכון החמור שבו היה נתון במשך שנים כשהוא עומד מול החשש הנורא שמא לא יעלה בידו להפריך את עלילות השקר נגדו, בעינוי הדין, בזמן הרב, במאמצים האדירים ובהוצאות הכספיות העצומות שנדרשו כדי להתמודד עם האשמות החמורות והנוראות ולהפריכן, האשמות שבוטלו מקץ שנתיים ימים של משפט אינטנסיבי ורצוף.

ד. היה על בית-משפט קמא להתחשב, לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער, באופיו המיוחד של המשפט כתוצאה מאישומי השווא שהוגשו נגד המערער. בשל מורכבות חומר החקירה האדיר והמספר העצום של העדים, המסמכים, הקלטות וכו', היה צורך בצוות משפטי מורחב ובצוות טכני גדול (כפי שעמד גם לרשות התביעה). היה צורך במאמצים אדירים מצד ההגנה. היה צריך זמן רב מאד לעבודת הכנה ובמספר עצום (כ130-) של ישיבות בבית-המשפט. מבחינת המערער וההגנה היה הכרח בכל אלה, כי בלעדיהם לא היתה משתכנעת התביעה שאין בסיס לכתב האישום המקורי ולהאשמות החמורות ביותר, שמכולן חזרה בה התביעה רק בכתב האישום המתוקן ורק בעקבות מה שהתברר בבית-המשפט. רובו של החומר ששימש לחקירת העדים ולגילוי האמת במהלך המשפט היה בחומר החקירה, כך שאילו עשתה המשטרה מלאכתה נאמנה לא היה מוגש בכלל כתב האישום המנופח. אולם מבחינת ההגנה היה צורך בעבודת נמלים של שנים ובהוצאות חסרות תקדים, הן כדי להוכיח כי בכל האישומים החמורים מדובר בעלילות - ואף פעם לא קל להוכיח עלילות - והן כדי להוכיח את נושא הסחיטה לגבי אותן עבירות שאכן נעברו.

ה. היה על בית-משפט קמא להתחשב, לעניין מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער, בכך שכתוצאה מכל האמור נגרם למערער סבל רב, אבדן זמן ממושך (גם אחרי ששוחרר מהמעצר) ואבדן גדול של הכנסות, ובנוסף לכל אלה - הוצאה כספית אדירה של מיליונים שכתוצאה ממנה נכנס לחובות אדירים, שיחוש בהם עוד שנים רבות. כל אלה מהווים עונש חמור מאד, ועל בית-המשפט קמא היה להביאם בחשבון לעניין הקלת עונשו של המערער.

ו. בית-משפט קמא טעה בכך כשציין את המהפך הקיצוני שחל בכתב האישום (שגם עליו לא עמד במלוא היקפו) רק כדי להצביע על כך שדמותו של המערער אינה אותה דמות שהצטיירה מכתב האישום המקורי וכי מבחינת חומרת העבירות מדובר בכתב האישום המתוקן במדרגה נמוכה בהרבה (ראו סעיף 11, בעמ' 13-15, לגזר הדין) - אך לא הביא בחשבון את אף אחת מן העובדות האמורות לעיל כדי להקל באופן משמעותי בעונשו של המערער ולא ראה בעובדות האמורות לעיל משום עונש שספג המערער ושבגינו יש להקל בעונשו, ועל כל פנים לא הביא את כל הדברים הללו בחשבון במידה הראויה לצורך מתן הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער.

25. המערער יטען כי מן הראוי היה להקל בעונשו הקלה משמעותית ביותר בשל העונש הכבד מנשוא שספג בהגשת אישומים כה חמורים נגדו, אישומים שהופרכו במהלך המשפט הקשה בו נאלץ לעמוד, אף אלמלא היתה על רשויות המדינה אחריות כלשהי לכך. ואולם, יוסיף המערער ויטען, כי היה על בית-משפט קמא להביא בחשבון, לעניין ההקלה בעונשו של המערער, גם את האחריות, לפחות החלקית אם לא למעלה מזה, המוטלת על רשויות התביעה בשל העוול הנורא שנגרם למערער.

עוד יטען המערער כי בית-משפט קמא שגה בכך שהתעלם לחלוטין מנושא זה ולא קבע מפורשות בגזר דינו את אחריותה האמורה של התביעה לעוול הקשה שנגרם למערער, ולא הביא בחשבון כל זאת כדי להקל בעונשו של המערער, על אף שכבר מתוך העובדות שאוזכרו ו/או נקבעו בגזר הדין (ואין אלה אלא מקצתן של העובדות הרלבנטיות) ברור בעליל כי אין התביעה יכולה להינקות מאחריות.

בעניין זה יטען המערער, בין היתר, כי:

א. הסתירות בדברי העדים, ובעיקר בדברי עדי המדינה, הן הסתירות בין עד ועד והן הסתירות הפנימיות בדברי כל עד בפני עצמו, לא היוו כלל הפתעה לתביעה ולא עלו רק מדיוני בית-המשפט, שכן חומר החקירה רב הממדים והודעות העדים במשטרה מגלים על פניהם סתירות מהותיות בין דברי עד אחד למשנהו ובדברי כל עד בפני עצמו - הדברים היו גלויים וידועים מראש.

ב. עיקר החקירות הנגדיות של העדים, ובכללם עדי המדינה, התבססו על חומר החקירה ועל ההודעות של העדים השונים במשטרה, האזנות הסתר המשטרתיות לעדים הללו וחומר נוסף שהיה כלול בחומר החקירה. גם כאן לא היתה שום הפתעה לתביעה כתוצאה מהדיון הממושך בבית-המשפט.

ג. התביעה המשיכה באישום השקרי ובעלילה של הניסיון לקשור קשר לרצוח את צור גם לאחר שקבע בית-המשפט, כבר בשלב המעצר, כי לאישום זה אין אפילו ראיות לכאורה. בעניין זה ניתנה החלטתו של כב' סגן הנשיא של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כבר ביום 9.2.00 - אך אישום נורא זה נגד המערער נמחק רק שנה ותשעה חודשים לאחר מכן.

ד. התביעה המשיכה באישום השקרי ובעלילות בפרשת השוחד הנטען לשרביט גם לאחר שהוברר בעליל כי ששון הוא עד שקר מעליל, נקבע כך במפורש במשפטו של שרביט, ושרביט זוכה והוחזר לשירות המשטרה. גם אחרי כל זאת - לא ביטלה התביעה את אישום השוחד הנוגע לשרביט או כל אישום אחר שהתבסס על יסוד עדותו המפוקפקת היחידה של ששון (כגון אישום מתן השוחד לסילברמן). פסק דין הזיכוי של שרביט ניתן ביום 13.12.00 - אך רק לאחר כ10- חודשים מחקה התביעה את האישום הזה.

ה. התביעה המשיכה באישומי השווא בעניין הניצבים (נדבך ב' באישום החמישי לכתב האישום המקורי) גם לאחר שהניצבים זוכו כבר ביום 2.4.00. רק לאחר שנה וחצי, בכתב האישום המתוקן, נמחק אישום זה.

ו. התביעה ידעה היטב, עוד לפני הגשת כתב האישום, שעד המדינה העיקרי שלה, שעל דבריו נסמכו האישומים העיקריים והחמורים ביותר בכתב האישום המקורי, אינו אלא נוכל ובדאי ששקרנותו המובהקת כבר נקבעה בפסק דינו של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט כספי), בו הורשע ונידון ל4- שנות מאסר, ושם גם נקבע כי אין לסמוך על אף מילה מדבריו.

לא היתה איפוא לתביעה כל הפתעה כשגם במשפט הנוכחי היה ברור לעין כל, בעת מתן עדותו של עד המדינה רפי פרידן, כי מדובר בעד שקר שלא ניתן כלל לסמוך על דבריו; וכפי שתיאר בית-משפט קמא (בעמ' 17 לגזר הדין):

"בראשם, העד רפי פרידן, אשר ארבעת האישומים מתוך התשעה בכתב האישום המקורי, שנסמכו על דבריו במשטרה, לא מצאו כמסתבר כל אחיזה בעדותו הנפתלת בבית-המשפט, רצופת הפירכות, שאי האמת ניבטה מכל פיסקה בהם".

עדותו של רפי פרידן השתרעה על-פני אלפי עמודים, שבהם הרבה מאד אלפי פיסקאות, שהשקר ניבט מכל אחת ואחת מהן, כקביעת בית-משפט קמא - כפי שניבט השקר מכל פיסקה שבהודעותיו במשטרה. עדותו של רפי פרידן החלה ביום 31.10.00 ונסתיימה ביום 2.1.01. על אף זאת לא ביטלה התביעה את אישומי השווא החמורים כל כך שנסמכו על עדותו של רפי פרידן אלא לאחר כ10- חודשים.

ז. כבר מהחלטתו של בית-משפט קמא מיום 14.11.00, המצורפת כנספח [6], שהתייחסה ל"הצגותיו" של עד המדינה יגאל תם, היה ברור לחלוטין שזהו עד שבית-המשפט לא יוכל לסמוך על דבריו בהיותם מופרכים וסותרים על פניהם. אך התביעה הסכימה לבטל את אישומי השווא רק כשנה לאחר מכן.

ח. ביום 1.4.01 פנה ב"כ המערער במכתבים אל התובעת ואל פרקליטת המדינה, שנידונם "הכתובת על הקיר" והם מצורפים כנספחים [7א] ו-[7ב]. במכתבים אלה הדגיש ב"כ המערער כי לאור התמוטטותה המוחלטת של פרשת התביעה, לאור שקריהם של עדיה שנתגלו לעין כל ולאור זיכוי הנאשמים בתיקים האחרים - חובה על התביעה לבטל מיד את כל האישומים המופרכים, מבלי לדרוש כל תמורה על כך בצורה של עיסקת טיעון כזאת או אחרת, זאת כדי לצמצם את העוול הנורא שנגרם למערער וכדי לחסוך מזמנו היקר של בית-המשפט ומזמנם של הצדדים. מכתבים אלה לא זכו לתגובה עד עצם היום הזה. רק כשבעה חודשים לאחר מכן הסכימה התביעה, וגם זאת רק במסגרת הסדר הטיעון [4], לבטל את כל אישומי השווא שביטולם נדרש במכתבים האמורים. קשה להשתחרר מן הרושם שביטול אישומי השווא לא נעשה מיד אך בשל הכוונה ללחוץ על המערער.

ט. התביעה המשיכה באישומי השווא, שהתבססו על עלילות שקר, גם באותו שלב שבו כבר היה ברור לתביעה שאין אפשרות לסמוך על עדיה, לאור מה שנתברר בבית-המשפט, וכי אין מקום לאישומים אלה - כעולה גם מתוך דבריה של התובעת בבית-המשפט קמא בהציגה לפניו את הסדר הטיעון.

י. דברי בית-משפט קמא (ראו עמ' 17 לגזר הדין) על עדי התביעה ש-

"עדויותיהם... היו רצופות, על פניהם, הכרזות סרק ואמרות בעלמא, סתרו את דבריהם קודם ולא התיישבו עם דבריהם בהמשך",

לא היו כלל בבחינת הפתעה לתביעה, והדברים היו ברורים וידועים מראש.

יא. התביעה לא הסכימה לבטל את אישומי השווא, על אף כל האמור לעיל ועל אף כל מה שהתברר בבית-המשפט, וכפי שגם נקבע על-ידי בית-משפט קמא בגזר דינו (ראו עמ' 17 לגזר הדין), על אף שהיה זה מחובתה לעשות כן, אלא היתנתה את הדבר בעריכת הסדר טיעון, ובכך נמשך עוד ועוד העוול הנורא שנעשה למערער.

יב. התביעה המשיכה בבקשות להארכת מעצרו של המערער גם לאחר שכבר נתברר כל האמור לעיל, או לפחות מרביתו, בבית-המשפט; והתביעה אף הרחיקה לכת וביקשה להמשיך ולעצור את המערער, גם זמן רב לאחר סיום עדותו המופרכת של עד המדינה רפי פרידן; ולא זו בלבד אלא שאף ביקשה להמשיך ולעוצרו עד תום ההליכים, ולא רק עד תום שמיעת עדי המדינה כפי שנקבע מלכתחילה. קשה להשתחרר מן הרושם שהנימוק לכך היה יכול להיות רק הרצון ללחוץ על המערער שלא כדין, שכן באותו שלב, בו כבר סיימו להעיד כל עדי המדינה העיקריים, בוודאי ובוודאי שידעה התביעה כי המדובר הוא בעלילות שווא וכי אין באפשרותה להוכיח את האישומים הללו.

יג. למרבה הצער, המשיכה התביעה לגרום למערער עוול חמור גם לאחר מתן גזר הדין, עת שהופיעו נציגיה הבכירים בראיונות באמצעי התקשורת, בהם מתחו ביקורת על בית-משפט קמא ואף השמיעו רמזים מהם נובע שביטול האישומים החמורים נגד המערער אינו מוצדק לגופו של עניין או נובע, כביכול, מעדויות שנמסרו על-ידי עדים בעקבות איומים או פחדים או השפעה עליהם או הפעלת אמצעים פסולים נגדם כשהרמזים הפסולים מופנים לעברו של המערער.

מצורף כדוגמא תמליל ראיון טלויזיוני שניתן על-ידי פרקליטת המדינה בכבודה ובעצמה ביום 1.11.01 ומסומן כנספח [8]. כן מצורפים ומסומנים כסידרם כנספחים [9] ו-[10] מכתבי ב"כ המערער לפרקליטת המדינה [9] וליועץ המשפטי לממשלה [10], מיום 1.11.01, בהם נתבקש מתן הבהרה פומבית על-ידי רשויות התביעה לניקויו של המערער מן הדברים המשתמעים מהראיון כאמור לעיל תוך הדגשה שהימנעות ממתן הבהרה פומבית שכזאת משמעותה אינה אלא המשכת העוול הנורא שנגרם למערער, זאת שעה שהאיש היה קורבן של עלילות שווא ומשגים נוראים, סבל דיו ויש לשים קץ, אחת ולתמיד, לעוול שנעשה לו ולרדיפה שנרדף.

למרבה הצער, לא נענו המכתבים האמורים לגופם עד עצם היום הזה ולא ניתנה כל הבהרה פומבית כמבוקש וכמתחייב בנסיבות העניין.

26. המערער יטען כי מן הדין להביא בחשבון גם את כל האמור בסעיף 25 דלעיל וכי גם בשל כך יש להפחית הפחתה ניכרת ביותר מעונשו של המערער, וכך יתבקש בית-משפט נכבד זה לעשות.

ג.כתב האישום המתוקן: טיבן של העבירות והנסיבות המקילות בהן נעברו העבירות - טעויותיו של בית-משפט קמא בתיאור העבירות ובמידת החומרה שייחס להן

27. המערער יטען כי בית-משפט קמא שגה במידת החומרה שייחס לעבירות שבכתב האישום המתוקן ובכך שהתעלם מן הנסיבות המקילות בהן נעברו העבירות, או לא נתן לנסיבות המקילות האמורות את משקלן הראוי, וכתוצאה מכך הפריז במידת החומרה שייחס לעבירות, מה שגרם הן להפרזה בחומרת העונש שהוטל על המערער והן בסירובו של בית-משפט קמא להורות כי המאסר על-תנאי, כולו או מקצתו, יופעל בחפיפה לעונש שנגזר בגין העבירות נושא כתב האישום המתוקן.

בפרק זה מתייחס טיעונו של המערער לנסיבות המיוחדות העולות מכתב האישום עצמו, הן מחלקו הכללי והן מחלקיו המתייחסים לכל אישום ואישום בנפרד.

28.החלק הכללי לכתב האישום המתוקן:

א. בית-המשפט קמא התעלם מהנסיבות המקילות לביצוע העבירות, כמפורט להלן וכעולה מן החלק הכללי לכתב האישום המתוקן, או, לחלופין, לא ייחס לנסיבות המקילות האלה את משקלן הראוי לעניין ההקלה המשמעותית ביותר המתחייבת מהן בעונשו של המערער.

ב. בית-משפט קמא התעלם מכך כי סעיף 2 לחלק הכללי מאשר את שטען המערער מלכתחילה, ולא רק בהליך הזה, כי כל הסתבכותו בפרשת האזנות הסתר, שהפרשה הנוכחית אינה אלא המשכה וחלק בלתי נפרד ממנה - נבעה משידול ופיתוי של צמד העבריינים פרידן וצור וכי המערער לא היה הראשון שהאזין למתחריו, אלא ההיפך הוא הנכון: מתחריו של המערער האזינו לו, והוא שוכנע על-ידי העבריינים פרידן וצור להתגונן מפני האזנות אלה באותה דרך בלתי חוקית של ביצוע האזנות למתחריו.

עוד התעלם בית-משפט קמא מכך כי המערער נתן את הדין, ובחומרה יתירה, כשנגזרו עליו 8 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי וקנס גדול במשפטו הראשון, בין היתר משום שבאותו משפט לא עלה בידיו להוכיח כי מתחריו הם אלה שהחלו בהאזנות הבלתי חוקיות וכי הוא רק ביקש להתגונן מפניהן לאחר ששוכנע לעשות כן על-ידי צמד העבריינים המתוחכמים פרידן וצור, שהפכו שניהם, בסופו של דבר, לעדי מדינה. אך במשפט הנוכחי נתבררו העובדות והוברר כי המערער צדק בטענותיו מלכתחילה. וכך מדגיש סעיף 2 לחלק הכללי לכתב האישום המתוקן:

"פרידן וצור פנו לנאשם בהצעה שיבצעו עבורו האזנות סתר אסורות, ומהם נודע לו שהם ביצוע, לפי הזמנת מתחריו, אף האזנות סתר לנאשם".

ובהמשך סעיף 2 לחלק הכללי נאמר כי: "כתוצאה מכך, בין הנאשם ופרידן וצור נקשרו קשרי עבודה במהלכם הזמין מהם הנאשם האזנות סתר אסורות, בגינן הועמדו השלושה לדין". כלומר: הסתבכותו של המערער בהזמנת האזנות הסתר לא באה מיוזמתו שלו, אלא באה כתוצאה מפנייה של פרידן וצור אליו, בה שיכנעו אותו ברוב תחכום והוכיחו לו כי מתחריו מאזינים לו בהאזנות סתר בלתי חוקיות וכי על כן חייב גם הוא לנקוט אותה דרך. המערער לא היה היוזם אלא מי שנגרר.

ג. בית-משפט קמא גם התעלם מכך שמתחריו של המערער לא נתנו את הדין עד עצם היום הזה. עוד התעלם בית-משפט קמא מכך כי זהו אחד מן הדברים שגרמו אצל המערער להרגשת עוול נוראה, דיכאו אותו וייאשו אותו כליל ממוסדות אכיפת החוק. התוצאה הסופית: המתחרים, שהחלו בהאזנות הסתר, והאזינו למערער לפני שהוא חלם להשתמש בהאזנות סתר - אינם מועמדים אפילו לדין; ואילו המערער, שפותה להתגונן מהאזנות סתר אלה באותה דרך שנקטו נגדו מתחריו - עומד לדין ונושא עונש חמור. היכול להיות עוול גדול מזה?

ד. וכשכך קורים הדברים אין מקום לתמוה על כך, כפי שתמה בית-משפט קמא, שכאשר המערער, שאיבד כל אימון במערכת, נסחט - הוא אינו ממהר לפנות למשטרה או לפרקליטות, וסובר שגם כאן תהא לו רק אכזבה ממערכת אכיפת החוק (כפי שבסופו של דבר אמנם אירע בפועל), וגם ייגרם לו מן הפרסום נזק שאינו בר-תקנה.

ה. בית-משפט קמא התעלם מסעיף 3 לחלק הכללי (או על כל פנים לא נתן לדברים את משקלם הראוי), סעיף המצביע על כך שכל הסתבכותו של המערער בפרשה הנוכחית אינה אלא תוצאה של סחיטה חמורה שהופעלה נגדו, סחיטה המהווה המשך וחלק בלתי נפרד מפרשת האזנות הסתר, וכי המערער אינו אלא קורבן של עדי המדינה וכי בעטיים של עבריינים עיקריים אלה נקלע הוא, הקורבן, למצב בלתי נסבל שבו אפשר לומר כי אך טבעי הוא שעשה טעויות נוספות, שבגינן שילם מחיר כה יקר.

וכך נאמר בקטע הראשון של סעיף 3 לחלק הכללי:

"במקביל, ומתוך כוונה להשתמש בפנייה זו גם כדי להוציא כספים מהנאשם, העביר פרידן מסרים לנאשם בדבר פנייתו האמורה ותוכנה".

במילים יותר ברורות, ופחות עדינות: פרידן משתמש בפנייתו למשטרה כדי לסחוט את המערער, "כדי להוציא כספים מהנאשם" בלשון כתב האישום. המערער הוא איפוא קורבן למעשה סחיטה חמור ביותר, שבו העבריין המתוחכם פרידן משתמש ברשויות החוק עצמן, במשטרה ובפרקליטות, כדי לסחוט את המערער. אנו גם יודעים היום, וכפי שגם נובע בהמשך מכתב האישום המתוקן, כי את הסחיטה הזאת ביקש פרידן לבצע בעיקר באמצעות עלילות שקר, דהיינו סיפורו הדמיוני על ניסיונו של המערער, כביכול, לקשור קשר לביצוע רצח, סיפורו הכוזב על הדחה לעדות שקר וכו' וכו'.

ו. עוד התעלם בית-משפט קמא מהמשכו של סעיף 3 לחלק הכללי, המלמד על המצב החמור והבלתי נסבל לתוכו נקלע המערער, וכי אם הסתבך המערער בעבירות, הרי נעשה הדבר יותר בבחינת טעות בהפעלת שיקול דעת במצב החמור שבו היה שרוי, והוא החשש מסחיטה ומעלילות שקר של פרידן, ולא כמעשים עבריינים או בגלל אופי עברייני.

וכך נאמר בקטע השני לסעיף 3 לכתב האישום המתוקן, החלק הכללי:

"במהלך 1999, לאחר שהועברו אליו המסרים כאמור לעיל, ביקש הנאשם לברר אם יש אמת בטענת פרידן כי פנה לפרקליטות ולמשטרה, כאמור. זאת עשה הנאשם הן כדי לקבל החלטה אם ומתי להגיש נגד פרידן תלונה על סחיטה והן בגלל חששו מהחקירה".

כן טעה בית-משפט קמא כשהתעלם ממהותו של אותו "החשש מהחקירה", הנלמד מסעיף 3 לאישום השלישי (עמ' 6):

"לאור המסרים שהועברו מטעם פרידן לנאשם כאמור, חשש הנאשם מפתיחת חקירה נגדו וכן משקרים שעלול להעליל עליו פרידן".

ז. עמדת התביעה בכתב האישום המתוקן היא שהמערער פועל תחת לחץ הסחיטה והחשש מפני עלילות שיעליל עליו פרידן. זוהי קביעת עובדה מוסכמת בכתב האישום המתוקן, והיה על בית-משפט קמא לדחות את נסיונה של התביעה לסטות מכך בטיעוניה לעונש, ניסיון שהוא בלתי ראוי ובלתי הוגן, פשוטו כמשמעו.

בית-משפט קמא טעה כשלא נתן את המשקל הראוי, לעניין ההקלה המתבקשת בעונשו של המערער, לאותו מצב נורא ואיום, שבו קורבן הסחיטה מפרפר ברשת החשש לעלילות שקר נגדו, כשהוא חושש שלא יעלה בידיו להתגונן מפניהן. עשיית טעויות במקרה שכזה היא כמעט מתבקשת מאליה. אין חולק כי המערער טעה בכך שלא ניגש מיד למשטרה להתלונן על מעשה הסחיטה, אך גם כאן ניתן להבין אותו, שהרי חשש מכך שהמשטרה לא תטפל בעניין כראוי וכי הפרסומים יסבו לו נזק אדיר ויפריעו לבנייה מחדש של חייו, חיים שבהם החל לאחר שחרורו מן הכלא כשנשא אישה ואף נולדה לו בת והקים משפחה חדשה. אולם אין לשכוח כי על טעות זו שילם מחיר כבד מנשוא.

ח. עוד התעלם בית-משפט קמא מכך (או לא נתן לדברים את משקלם הראוי לעניין ההקלה המתבקשת בעונשו של המערער) שהמשך חלקו השני של סעיף 3 לחלק הכללי מלמד, שוב, שהמערער פועל בתום לב, לא כעבריין ולא מתוך כוונות עברייניות. נאמר שם, כי לאחר שבהקשר לסחיטה ולרצונו להגיש תלונה על הסחיטה ביקש המערער לברר אם יש אמת בטענת פרידן כי פנה לפרקליטות ולמשטרה -

"לפיכך פנה הנאשם לחוקר פרטי, קצין משטרה בדימוס, התייעץ עמו אם להתלונן במשטרה נגד פרידן, וקיבל את הצעתו שהלה יברר את המבוקש".

את הדברים האלה יש לקרוא ביחד עם סעיף 5 לאישום השלישי, בעמ' 7:

"במועד בלתי ידוע בחודש מאי 1999, או בסמוך לכך, פנה הנאשם לששון, עמו היו לו יחסים קרובים, סיפר לו כי פרידן מנסה לסחוט אותו וכי הוא חושש להגיש בשלב זה תלונה למשטרה על סחיטה נגד פרידן, מאחר שהפרסום הכרוך בכך עלול לגרום לו נזק בל יתוקן הן בעסקיו והן באופן אישי. ששון הציע לנאשם כי הוא יבדוק אם אכן נפתחה חקירה ומה פרטיה, באומרו לנאשם כי כחוקר פרטי מותר לו לעשות כן, והנאשם הסכים לכך".

בית-משפט קמא טעה כשהתעלם מדברים אלה (או לא נתן להם את משקלם הראוי), דברים מהם יוצא: (1) המערער מבקש לברר פרטים עקב מעשי הסחיטה והחשש מעלילות שקר של פרידן וכן כדי לקבוע עיתוי התלונה על הסחיטה - דבר לגיטימי וטבעי, והיה מקום להתפלא אם לא היה נוהג כך; (2) המערער פונה להתייעץ אם להתלונן במשטרה נגד פרידן לחוקר פרטי, קצין משטרה בדימוס, בעל ניסיון, וזה שוב דבר טבעי ומתבקש מאליו; ו-(3) אותו קצין בדימוס, שהוא בר-הסמכא בעניין, הוא זה שמציע למערער לחקור בדבר ואף אומר למערער שכחוקר פרטי מותר לו לעשות כן. המערער היה זכאי לסמוך על הדברים שאמר לו ששון, ואם בכלל היתה כאן עבירה - הרי זו עבירתו של ששון, שבכל מקרה הוא גם העבריין העיקרי בכל הנושא הזה.

29.האישום הראשון:

בית-משפט קמא לא התחשב במידה הראויה בעובדה שמשמעותו של אישום זה, ולב לבו, הינו כניעתו של הקורבן, המערער, למעשה סחיטה מתוכנן היטב של העבריין רפי פרידן. זהו המשך ישיר, בלתי ניתן להפרדה, מפרשת האזנות הסתר, שבה כבר נשא המערער את עונשו. המערער הוא כאן קורבן למעשה סחיטה חמור, ואילו הסחטן המתוחכם, רפי פרידן, ויגאל תם, המסייע לו במעשה הסחיטה החמור, שהם ללא צל של ספק העבריינים העיקריים, לא זו בלבד שאוכלים את פרי מעשה הסחיטה, בסכומים עצומים שגלגלו לכיסיהם, אלא גם יוצאים מכל העניין בלא פגע ובלא עונש, ואילו המערער עומד לדין.

בית-משפט קמא התעלם מכך שלא תתואר פגיעה חמורה מזו בחוש הצדק, ושגה בית-משפט קמא בכך שלא הביא את הדבר בחשבון במידה הראויה לעניין הענישה ולעניין תיאור אופייה וטיבה של העבירה.

30. בית-משפט קמא שגה כשהתעלם מן הנסיבות החמורות של הסחיטה. כאמור בסעיף 4 לכתב האישום המתוקן, הפגישה בין המערער לפרידן, בה מקליט פרידן את קלטת הסחיטה, נעשית ביוזמת פרידן. הוא מחפש את המערער כדי להוציא ממנו הודאה שתשמש יסוד לסחיטה - ולא המערער אותו. הוא שמושך את המערער למלכודת, כדי לסחוט ממנו. לשם כך הוא מקליט בחשאי את השיחה, ללא ידיעת המערער, כאמור בסעיף 4.

31. בית-משפט קמא התעלם מכך (ועל כל פנים לא נתן לדברים את משקלם הראוי לעניין ההקלה בעונשו של המערער) כי האישום הראשון הוא למעשה חלק בלתי נפרד מן המשפט הפלילי הקודם נגד המערער. המערער כבר נענש קשות במשפט הראשון, ואולי גם בחומרה יתירה, כי שם לא הצליח להוכיח שתשלומים ששולמו היו בבחינת מעשה סחיטה של פרידן (כשם שלא הצליח להוכיח שם שמתחריו היו הראשונים שהאזינו לו בסתר, דבר שנקבע כעובדה מוסכמת בכתב האישום המתוקן) - אך כאן, במשפט הנוכחי, הוכח הדבר בבירור, ובעקבות הדברים האלה גם נקבע כך בכתב האישום המתוקן, כי המדובר היה במעשה ברוטאלי של סחיטה, פשוטה כמשמעה, מצד פרידן, בסיועו של תם, כלפי המערער. גם אם לא ניתן לטעון בעניין זה טענת "כבר הורשעתי" - הרי לצורך קולת העונש בוודאי יש להתחשב בכך. אילו היו מצרפים את העבירה הזאת במשפט הראשון, ספק רב אם העונש היה גדל שם, ואפילו אם כן - בוודאי שלא היה גדל בצורה משמעותית, שכן מדובר באותה פרשה עצמה, היא פרשת האזנות הסתר. בית-משפט קמא שגה כשהתעלם מכך, כפי ששגה בהתעלמו מן העובדה שהמחוקק שואף לחיסול פרשות "במכה אחת", ובעצם גם בעונש כולל אחד, כדי שאותה פרשה לא תמשיך ותרדוף את האדם (ראו, לשם השוואה, סעיף 39 לחוק העונשין, המאפשר להרשיע בעבירות אחרות, אף בלא הגשת כתב אישום, אם בוצעו לפני ההרשעה - כבמקרה דנן). 32. בית-משפט קמא התעלם מכך (ועל כל פנים לא נתן לדברים את משקלם הראוי, לעניין הענישה) שבסופו של דבר הודה המערער במשפט הראשון בהאזנות הסתר. אין טענה שהמערער לא הודה, בסופו של דבר, במשפטו הראשון, באותם פרטים שאישר ושהופיעו בקלטת הסחיטה. לכן גם אין כל טענה, ואין כל הוכחה, כאילו כתוצאה מרכישת קלטת הסחיטה על-ידי המערער נגרם למעשה שיבוש אמיתי כלשהו במשפט הראשון של המערער. שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכל אלה. 33. טעה בית-משפט קמא כשלא ייחס את המשקל הראוי, לעניין הענישה, לאמור בסעיף 5 לכתב האישום המתוקן, המתאר בדיוק את לב ליבו ומהותו של האישום הראשון: "דברים אלה היו ידועים לפרידן, ועל כן הוא השתמש בהקלטה כדי לסחוט את הנאשם, שאכן נכנע לאיומי הסחיטה, כמפורט להלן". "כמפורט להלן" אין משמעותו אלא זה שכל פירוט העבירה שבאישום אינו אלא מעשה של כניעה לסחיטה. כך גם עולה מסעיף 6ב', שכל העבירה מבוצעת בכניעה לסחיטה מתוך חשש להימשכות מעשי הסחיטה בעתיד. הוסיף ושגה בית-משפט קמא כשלא דחה על הסף את ניסיונה של התביעה לסטות מכך במהלך טיעונה ולטעון כי מדובר על מעשים רצוניים, מתוכננים וכו' וכו' - דבר המהווה ניסיון בלתי הוגן, מצד התביעה, לסטות מטענותיה ומקביעותיה שלה עצמה בכתב האישום המתוקן, המוסכם. 34. לא יעלה על הדעת לטעון, שמי שיוזם שיבוש, עושה אותו ביוזמתו, פונה לעד ומבקשו לשבש את ההליך או להעלים את הראיה, דינו כמי שכלל לא חלם לשבש, לא פנה ולא יזם, אלא נפל עליו סחטן, שפעל נגדו באיומי סחיטה, והוא נכנע לה. עצם האיסור על שיבוש, הן מבחינה משפטית ובעיקר מבחינה מוסרית, נובע מהפגם המוסרי שבנקיטת יוזמה לשיבוש ההליך - ובוודאי שלא מחולשת הדעת של כניעה למעשה סחיטה של אחר אשר יוזם את הסחיטה ובכך גם את השיבוש. בית-משפט קמא טעה כשלא הביא בחשבון, לעניין הענישה, את כל הדברים הללו, ועל כל פנים לא נתן להם את משקלם הראוי. 35. בית-משפט קמא התעלם מכך שאילו היה המערער מקליט בעצמו את הקלטת, או אילו היה פרידן מתחרט על מעשיו ומתנדב למסור את הקלטת למערער, לא ניתן היה להאשים את המערער בשיבוש מהלכי משפט, שכן אין הוא חייב לספק ראיות נגד עצמו, כנובע מזכות השתיקה. רק משום הסחיטה של פרידן, טענה התביעה לעבירה; ללא מעשה הסחיטה - לא היתה טוענת כך. נמצא שללא הסחיטה לא היה בא כל מעשה עבירה מצד המערער, אפילו לטענת התביעה. זהו מקרה קלאסי שבו לא צריך להעמיד לדין את הקורבן - וכאן המערער הוא קרבן הסחיטה. לפחות מבחינת כללי היושר והצדק - לא היה מקום להעמיד את המערער לדין באישום זה, ובית-משפט קמא התעלם אף מכך. עוד טעה בית-משפט בכך שהתעלם מן העובדה שלא נגרם כל נזק, שכן פרידן ממילא לא היה מוסר את הקלטת למשטרה: איומו של פרידן היה איום סרק, שכן הוא עצמו עמד לדין בפרשת האזנות הסתר וכפר עד הסוף באשמתו, ועל כן "קלטת הסחיטה" היתה עשויה לשמש ראיה גם נגד פרידן במשפטו שלו, ומשום כך ברור שלא היה מוסרה לידי המשטרה. 36. עוד התעלם בית-משפט קמא מכך שלאור כתב האישום המתוקן אך ברור הוא שפרידן הינו העבריין העיקרי (ולא רק באישום זה) כשם שברור שהוא קיבל מעמד של "עד מדינה" כתוצאה ממתן הודעות שקר על-ידו, וכי שיקר גם בבית-המשפט, בכל הנוגע לעלילות השווא שטפל על המערער ושנמחקו מכתב האישום המקורי. מכאן הוברר, לפחות בדיעבד, שלא היתה כל הצדקה לערוך עם פרידן הסכם "עד מדינה" וכי הוא השיג הסכם זה בטענות שווא. התביעה לא הודיעה, גם בשלב זה, כי מתכוונת היא לבטל את הסכם "עד מדינה" עם פרידן ולהעמידו לדין, וככל הידוע - ההיפך הוא הנכון. נמצא שהעבריין העיקרי יוצא בלא כל עונש, ואילו קרבן הסחיטה, שעבירתו שולית ואינה אלא תוצאת הסחיטה, עומד לדין. חוש הצדק מתקומם נגד מצב כזה, הגובל בשערוריה. אפשר שמצב דברים זה אף מעמיד בסיס לטענת הגנה מן הצדק. על כל פנים הוא דורש הטלת עונש קל ביותר בלבד על המערער, לכל היותר. 37. טעה בית-משפט קמא בדחותו את טענת ב"כ המערער בעניין ההלכה בדבר אפסותה או בטלותה של העבירה הבאה בעקבות סחיטה שהופעלה על המבצע (ע"פ 188/62, שניידר ואלפנדרי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט"ז 2173, 2186 ז, ראו סוף סעיף 5 בעמ' 7 של גזר הדין). לא היה מקום לאבחן את האמירה שנאמרה שם על-ידי בית-המשפט מנסיבות הסחיטה באישום הראשון. על כל פנים, ותהא ההלכה באשר לעצם התהוותה של עבירה בנסיבות של סחיטה אשר תהא - שגה בית-משפט קמא כשלא קבע שבנסיבות הסחיטה החמורה בענייננו אין לראות במעשה המערער אלא, לכל היותר, משום עבירה קלת ערך, ועל כל פנים לא עבירה באותה דרגת חומרה שייחס לה בית-המשפט. 38. בית-משפט קמא התעלם מן העובדה שלפי ההלכה מעשה סחיטה גם יכול לפתוח פתח לטענת הגנה מן הצדק, בייחוד לאור העובדה שהעבירה של סחיטה באיומים, בנסיבות כאלה, היא חמורה פי כמה מן העבירה של שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים, והעבריין העיקרי, שתכנן מראש וביצע את הסחיטה החמורה, יוצא בלא פגע, ואילו קורבן העבירה מועמד לדין. עוד התעלם בית-משפט קמא, בהקשר זה, מכך שעונשו של סחטן, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, כשהסחיטה נשאה פרי, הוא מאסר 9 שנים - מהעונשים החמורים שבספר החוקים הפלילי, ולא פחות מפי 3 מהעונש על עבירת השיבוש והפרת האמונים (3 שנות מאסר) שבהן הודה המערער בכתב האישום המתוקן. בנסיבות כאלה מתקומם עוד יותר חוש הצדק נגד קביעות ואמירות שמעשהו של המערער חמור שעה שהעבריין העיקרי, הסחטן, רפי פרידן, כלל לא הועמד לדין, ושלל הסחיטה, הון עתק, אף נשאר ברשותו וברשות הסחטן השני, שסייע לו, עד המדינה יגאל תם. 39.בית-משפט קמא טעה כשהתעלם מכך שבהעמדתו של המערער לדין באישום הראשון ובטענות התביעה בבית-משפט קמא היה משום טשטוש מוחלט בין הקורבן האמיתי לבין העבריין העיקרי והיה משום מעשה של הפיכת הקורבן לעבריין ומתן פטור לעבריין האמיתי והעיקרי, הוא הסחטן, דבר שחוש הצדק מתקומם נגדו ושכמוהו אין נוהגים במדינה מתוקנת. הוסיף ושגה בית-משפט קמא, בתיאור העבירות לפי האישום הראשון ובמידת החומרה שייחס להן, בכל אחד ואחד מאלה: א. בית-משפט קמא לא הסיק את המסקנות המתבקשות מן הקביעות והאמירות שלו עצמו בעניין הסחיטה שלה היה נתון המערער ושרק בגללה נסתבך בעבירה: "אינני ממעיטה גם מן המשמעות הנגזרת מהשלכותיה של הסחיטה שנסחט (המערער) על-ידי פרידן ותם, אשר גררוהו בנושא הקלטת למצבים בלתי אפשריים כמעט, עימם נאלץ להתמודד בהתייצבו למולם" (הקטע האחרון בעמ' 6 לגזר הדין); "עשייה עבריינית זו שהתרחשה אליבא דכתב האישום המתוקן, במסגרת ובעקבות אותה סחטנות שהופעלה עליו (על המערער) על-ידי פרידן..." (עמ' 15 למעלה לגזר הדין); "יודגש, בהקשר דברים זה אני רואה לייחס חשיבות בלתי מבוטלת לנושא הסחיטה..." (שם); "הסבריו של מר אבי-יצחק, לפיהם פעל הנאשם כפי שפעל, מתוך מצוקה קשה מנשוא, ומתוך לחצי סחיטה קשים שהופעלו עליו על-ידי אותם שני עבריינים חדלי אישים, אכן משתקפת מכתב האישום המתוקן". דבריו האמורים של בית-משפט קמא סותרים את דבריו בקשר לחומרת העבירה, ומכל מקום לא הסיק בית-משפט קמא את המסקנות המתבקשות, לעניין הקלת עונשו של המערער, ולעניין היחס שבו יש להתייחס אל העבירה, מקביעותיו שלו עצמו, האמורות לעיל, כי העבירות בוצעו בשל הסחיטה אשר גררה את המערער "למצבים בלתי אפשריים כמעט". ב. שגה בית-משפט קמא כשדחה את תיאור עובדות האישום הראשון מפי הסניגור, כעולה מכתב האישום המתוקן, בהסתמכו על השתכנעותו מדברים שבאו לפניו במהלך המשפט בדבר אישיותו ופועלו של המערער (ראו סעיף 5, הקטע הראשון, בעמ' 5). לעניין נסיבות העבירה (להבדיל משיקולים אחרים, שמחוץ למסגרת העבירות ונסיבותיהן), חייב היה בית-משפט קמא להתעלם כליל מהחומר שבא לפניו במהלך המשפט, ולהסתמך (בהעדר הבאת ראיות לעניין העונש מטעם התביעה) רק על האמור בכתב האישום המתוקן גופו, כמתחייב מן ההלכה שנפסקה בע"פ 264/81, שמעון (מימון) לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(3) 659 ובפסקי הדין הנוספים שהלכו בעקבותיו. טעה בית-משפט קמא כשלא נהג כך בעניין האמור לעיל. ג. טעה בית-משפט קמא בתארו את איומי הסחיטה של פרידן כלפי המערער כ"הצעה", שעה שכתב האישום עצמו מדבר על דרישה באיומי סחיטה. ד. טעה בית-משפט קמא בתארו את מה שכונה "הגירושין" כהבטחה של פרידן לנתק כל קשר עם המערער, וזאת שעה שכתב האישום המתוקן עצמו מדבר על התחייבותו של פרידן, תמורת הון העתק ששילשל לכיסו באיומי סחיטה, להפסיק ולסחוט את המערער בעתיד. ה. בעניין החומרה ששיווה בית-משפט קמא לעבירות שבאישום הראשון, שבוצעו בלחץ הסחיטה, טעה בית-משפט קמא בשאלות שהציג בדבר התנהגותו של המערער בעניין זה, שעה שבית-משפט קמא עצמו נתן תשובה, לטובת המערער, לשאלות אלה, באומרו שעל-פי האמור מפורשות בכתב האישום המתוקן פעל המערער כפי שפעל מתוך מצוקה קשה מנשוא ומתוך לחצי סחיטה קשים שהופעלו עליו על-ידי העבריינים ואשר העמידו אותו במצב כמעט בלתי אפשרי. ו. בית-משפט קמא התעלם מן האמור בסעיף 6 א' לאישום הראשון (או על כל פנים לא נתן לדברים את משקלם הראוי), שם מדובר על "איומי סחיטה" שבאמצעותם דורש פרידן תמורת הקלטת סך 600,000$, "שאם לא כן יעביר פרידן את הקלטת לגורם מתחרה לנאשם". כן לא נתן בית-משפט קמא תשומת לב ראויה לאמור בסעיף 6 ב' לאישום הראשון, המדגיש את לב ליבו של העניין ומשליך אור על סעיפי האישום הבאים - החשש הנורא בו היה שרוי המערער, עקב טראומה קשה זו של סחיטה, מפני הימשכות פעולות סחטניות של פרידן: "הנאשם, שחשש כי הגשמת איומי הסחיטה של פרידן ופרסום הקלטת יזיקו לו, כאמור בסעיף 5 דלעיל, וכן חשש מהישנות פעולות דומות מצד פרידן בעתיד, נכנע לסחיטה". היוצא מן האמור: האישום הראשון מתאר פרשת סחיטה - וחשש נורא מהישנות פעולות סחיטה בעתיד מצד פרידן. ז. בית-משפט קמא שגה בכך שלא נתן תשומת לב ראויה לנושא שכונה במהלך המשפט בשם "הגירושין", נושא חשוב ביותר הן להסבר נסיבות האישום הראשון והן להסבר נסיבות האישומים האחרים. גם בעניין זה קיבלה התביעה, לאור הראיות, את גירסתו של המערער, ובסעיף 6 ב', לאחר שמתואר חששו של המערער מהימשכות פעולות סחיטה מצד פרידן, נאמר: "על כן (כלומר - בגלל חששו של הנאשם מהישנות פעולות הסחיטה של פרידן, כאמור לפני כן) סיכם הנאשם עם פרידן כי ינותק כל קשר ביניהם וכי פרידן יפסיק לדרוש ממנו כספים (להלן: 'הגירושין'), לא יעביר את הקלטת לאף אחד אלא ימסרנה לנאשם, וכי תמורת הקלטת ו'הגירושין' ישלם הנאשם לפרידן סכום של 400,000$". נושא "הגירושין" מופיע גם בסעיף 7 ב' לאישום הראשון - התשלום שבוצע הוא לא רק תמורת הקלטת אלא גם (ולמעשה - בעיקר) תמורת "הגירושין", כפי שנאמר במפורש בסעיף 7 ב'. ועוד נאמר שם בעניין זה: "כן סוכם שתם יהא אחראי לביצוע הסכם 'הגירושין' וגם התשלום יבוצע באמצעותו". הדברים חוזרים גם בסעיף 11 א' לכתב האישום, שם נאמר שתשלום הכסף הוא לא רק תמורת הקלטת אלא גם תמורת "הגירושין"; ואותו דבר חוזר בסעיף 11 ב' לאישום הראשון, שם שוב נאמר שהכספים שולמו לא רק עבור הקלטת אלא גם עבור "הגירושין". ח. בית-משפט קמא שגה בכך שלא נתן תשומת לב ראויה לעובדה כי, למעשה, נושא "הגירושין" היה החשוב ביותר למערער, שאם לא כן לא היה מוכן לשלם סכום עתק שכזה. הסיבה לכך היא שהמערער הכיר בכך שהסתבך הסתבכות נוראה עם פרידן ורצה בכל מחיר שבעולם לנתק עמו את הקשר. הוא הבין שמדובר בעבריין מתוחכם, סחטן נורא, שלא ירפה ממנו, והיה מוכן לשלם סכום עתק כדי לכפר בזה על הטעות הנוראה שעשה כאשר נתפתה לפרידן וקיבל הצעתו שפרידן יבצע עבורו האזנות סתר בנסיבות אשר מופיעות גם בחלק הכללי של כתב האישום המתוקן. בית-משפט קמא שגה בכך כשלא שת לבו לעובדה שחששו העיקרי של המערער היה מהמשך פעולות הסחיטה העברייניות של פרידן, בעיקר מעלילות שקר של עבריין מתוחכם זה, כולל מיכולתו לפברק קלטות והקלטות, ומשום כך היה מוכן לשלם את סכום העתק ששילם בעיקרו של דבר תמורת "הגירושין". ט. שגה בית-משפט קמא בסברתו (ראו עמ' 5-6 לגזר הדין) כי הסוואת הכניעה לסחיטה על-ידי המערער תוך שימוש בחברות משמיטה את בסיס הטענה שהמערער פעל גם בעניין ספציפי זה תחת לחץ הסחיטה שהפעיל עליו פרידן. בסברתו זו התעלם בית-משפט קמא מהעובדה, שהוא עצמו קבע, כי עקב לחץ הסחיטה הועמד המערער במצב "כמעט בלתי אפשרי", ואך טבעי הוא כי בנסיבות כאלה ישגה אדם וייכשל, ואף בעבירה. כמו כן התעלם בית-משפט קמא, בטעות, מכך שהסיבה העיקרית להסוואת התשלום באמצעות החברות, ובאמצעות לקיחת הלוואה מהחברות, היתה שהמערער ביקש לשכנע, הן את פרידן והן את תם, שאין לו כספים במזומן לתשלום, והוא נאלץ לקחת הלוואות מהחברות, וכל זאת כדי לשכנע שלא יוכל להיכנע לסחיטות נוספות, לא יהא לו מקור לתשלום וכל תשלום הוא מבצע מסובך ביותר. עניין זה מתקשר ישירות לנושא "הגירושין" וחששו הנורא של המערער שפעולות הסחיטה של פרידן נגדו יימשכו עוד ועוד. בהסוואת התשלום כאמור, נכשל כמובן המערער, אולם היה על בית-משפט קמא להביא בחשבון כי למעשה לא נגרם לחברות כל נזק, והוא לא התכוון לגרום להן כל נזק, שכן הוא ערב לתשלום שתי ההלוואות, התכוון לשלמן וגם בסופו של דבר שולם הכסף מכיסו. י. שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך שבנוסף לכל הנזקים האדירים שנגרמו למערער בפרשת הסחיטה הנוראה האמורה באישום הראשון, שלה נכנע, הוא גם נאלץ להוציא מכיסו הפרטי סכום עתק של דמי סחיטה, שירד לטמיון. המערער היה איפוא הקורבן האמיתי, במלוא מובן המילה, באישום הזה. יא. טעה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך כי המערער לא עבר שום עבירת מרמה באישום הראשון, לא כלפי החברה ולא כלפי אף אחד אחר, ולא יוחסה לו שום עבירה שכזאת: בעובדות האישום הראשון לא נאמר דבר על מעשה מרמה, אלא על מעשה של הפרת אמונים. לפי סעיף 425 לחוק העונשין העבירה היא או מירמה או הפרת אמונים, ואין צורך ששני יסודות אלה יצטברו - באישום הראשון הודה המערער, והורשע, בהפרת אמונים בלבד ולא במרמה (אין כלום בכך שהשם המקוצר של העבירה בפרק הוראות החיקוק הוא "מרמה והפרת אמונים בתאגיד", שכן זו הערת השוליים של עבירה זו בנוסח החוק, וכך היא מכונה, בעקבות הערת השוליים, בכל כתבי האישום, אפילו במקום שאין יסוד של מרמה אלא רק של הפרת אמונים). יב. טעה בית-משפט קמא כששיווה חומרה מיוחדת לעבירה על שום שהיא בוצעה בעת שהיה תלוי ועומד משפטו הראשון של הנאשם ועל רקע חששו שמעשה הסחטנות של פרידן יפריע לו בקשירת הסדר טיעון באותו משפט עם התביעה. אין בעובדות אלה כדי לייחס חומרה מיוחדת לעבירה של שיבוש מהלכי משפט, שהרי בלעדיהן - לא היתה נוצרת כל עבירה, אפילו לא עבירה קלה שבקלות. 40. לאור כל האמור באשר לנסיבות העבירות שבאישום הראשון - טעה בית-משפט קמא במידת החומרה בה התייחס לעבירות אלה בגזר דינו. 41. האישום השני:

גם לעניין נסיבותיה של עבירה זו שגה בית-משפט קמא בגזר דינו, אף כי קבע (ראשית סעיף 6 בעמ' 7 לגזר הדין) ש"אישום זה, אכן פחותה חומרתו בעיני, מזו הנובעת מן האישום הראשון, ובעיקרון, לא הייתי סוברת שיש בו, כשהוא לעצמו, כדי לחייב ענישה מהותית" (ראו גם עמ' 8, באמצע, לגזר הדין).

המערער יטען כי שגה בית-משפט קמא כשלא קבע שאם בכלל מגלות עובדות האישום השני עבירה כלשהי (דבר המוטל בספק רב מאד) - הרי מדובר בעבירה שולית שבשולית, שאף עונש הקנס המירבי שהוטל בגינה, בלא כל מאסר ובלא כל מאסר על-תנאי, די בו והותר לעבירה זו.

42. טעה בית-משפט קמא כשאמר בגזר דינו כי נמנעה עדותו של פרידן (והכוונה, לכל הדעות, לעדות שקר, כמפורט גם בהמשך טיעוני הערעור להלן) "כתוצאה מאותה התערבות של הנאשם, באמצעות תם, בנושא התצהיר" - המערער לא הואשם בכתב האישום המתוקן ולא הורשע, לא בקשירת קשר עם תם ולא באחריות אחרת כלשהי למעשיו של תם, וכל אשר נאמר בכתב האישום המתוקן הוא כי המערער ידע שתם יפנה אל פרידן בנסיבות המהוות הטרדת עד; הא ותו לא.

43. שגה בית-משפט קמא כשמצא כ"לא קלה בעיניו" את העובדה שפעילות המערער סביב התצהיר התרחשה, בלשון בית-המשפט, "באותם ימים עצמם, בהם עמדה להיקשר עיסקת הטיעון בתיקו הקודם".

לא זו בלבד שלא נאמר בכתב האישום המתוקן, וגם לא הוכח מעולם, כי אכן אלה העובדות - הרי, בנוסף לכך, אך ברי שהמערער לא נתכוון לעבור כל עבירה בעניין זה, לא יכול היה לדעת שכל "אי נוחות" הנגרמת לעד עלולה להיחשב כעבירה של "הטרדת עד" ולא יכול היה לדעת כי דבריו ליגאל תם, שהיה אחראי על ביצוע הסכם "הגירושין", שממנו לא ביקש דבר, עלולה להיחשב כעבירה של "הטרדת עד".

44. שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך שבנסיבות כמפורט באישום השני שבכתב האישום המתוקן לא היה עולה על דעתו של איש להגיש כתב אישום נגד המערער, אלמלא האווירה שנוצרה סביב המערער עקב הגשת כתב האישום המקורי, שהיה מופרך רובו ככולו.

45. הוסיף ושגה בית-משפט קמא בתיאורו של האישום השני, במסקנות שהסיק ממנו ובהתייחסותו אליו, בכל אחד ואחד מאלה:

א. טעה בית-משפט כשלא קבע במפורש ובוודאות, על יסוד האמור בכתב האישום המתוקן, כי תצהירו של פרידן, מוצג ת132/ (המצורף ומסומן כנספח [11], היה תצהיר כוזב ושקרי. למעשה, מודה בכך גם התביעה בכתב האישום המתוקן, אם כי בעקיפין. בסעיף 4 לאישום השני נאמר: "הנאשם האמין כי תצהירו של פרידן שקרי". ברם, ברור הדבר כי באמירה זאת מודה התביעה בכך שגם מבחינה אובייקטיבית המדובר היה בתצהיר שקרי, שכן התצהיר כולו מתייחס לשיחות שקיים, כביכול, המערער, ולכן לא ייתכן שהמערער יאמין שהתצהיר כוזב אלא אם כן התצהיר באמת כוזב, שהרי עובדות התצהיר ידועות למערער מידיעתו האישית.

ב. בית-משפט קמא שגה כשלא נתן את המשקל הראוי לכך שגם נסיבות מתן התצהיר הכוזב על-ידי פרידן הן חמורות ביותר. כפי שהתביעה עצמה מודה בסוף סעיף 3 לאישום השני, "תצהירו של פרידן ניתן על ידו בלחצו של ספקטור שאף נתן לו הטבות כספיות משמעותיות". נמצא שהתצהיר ניתן בלחץ של דוד ספקטור, שעבד בשירות הנתבעים בתביעה האזרחית (שוקן ועיתון הארץ), כנטען על-ידי התביעה בסעיף 3 לאישום השני, והוא ניתן כנגד תשלומים כספיים נכבדים מאד מידי דוד ספקטור, שפעל כשלוחם של הנתבעים האמורים, לסחטן פרידן. פירוט יתר לנסיבות מתן התצהיר על-ידי פרידן מופיע במכתב מוצג נ107/ (מצורף כנספח [12]), שפרידן כתב ושקיצור תוכנו מופיע בסעיף 6 א' לכתב האישום. מדובר שם ב"רענון זיכרון" של ספקטור את פרידן, כשספקטור לא יכול היה ל"רענן זיכרון" באמת, שכן לא היה צד לאף אחד מן האירועים האמורים בתצהיר, ובפיתוי למתן התצהיר "במאות אלפי שקלים" ובהבטחות אחרות וכן ביתר הנסיבות החמורות האמורות באותו מכתב, המדבר במפורש על "שידול ופיתוי" מצד ספקטור, קנייה על-ידו של ציוד במחיר כפול מערכו בשוק, קיום חובות שוטפים לספקטור כתוצאה מהלוואות, דבר שאילץ את פרידן לטענתו לחתום על תצהיר "המתבסס על סיפורו של ספקטור", משום שלא היה מסוגל להחזיר חובו לספקטור, וכו'.

ג.שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך שהעבריינים העיקריים בפרשה זו, לפי עובדות האישום השני בכתב האישום המתוקן, לא הועמדו לדין: פרידן - שנתן תצהיר כוזב, כנגד שלמונים ובכוונת סחיטה, ודוד ספקטור (שפעל בשליחותו של עמוס שוקן, כאמור בכתב האישום המתוקן) - שהדיח את פרידן למתן תצהיר כוזב, הן בהפעלת לחצים עליו והן במתן שלמונים. לעומת זאת, דווקא המערער, שעבירתו, אם בכלל עבירה היא, מחווירה לעומת עבירותיהם של פרידן וספקטור - עומד לדין. רגש הצדק מתקומם נגד זאת. שומה היה על בית-משפט קמא להביא גם זאת בחשבון כנסיבה מקילה חשובה באישום זה, ובכלל לגבי כתב האישום המתוקן כולו.

ד. בית-משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה, המוצאת ביטוי בכתב האישום המתוקן, כי הגשת התצהיר השקרי על-ידי פרידן, מוצג ת132/ [11] נועדה כדי להפעיל על המערער, שוב, לחצי סחיטה, בניגוד להסכם "הגירושין" (סעיף 4 לאישום השני):

"הנאשם האמין כי תצהירו של פרידן שקרי וכי באמצעות התצהיר מתכוון פרידן להפעיל עליו שוב לחצי סחיטה, בניגוד להסכם 'הגירושין'. על כן פנה הנאשם לתם כמי שהיה אחראי לביצוע הסכם 'הגירושין', והודיעו על כך. תם הסכים עם הנאשם כי אכן יש בכך משום הפרת הסכם 'הגירושין' על-ידי פרידן...".

גם בעניין זה עולה ברורות מתוך התיאור שבכתב האישום שמחשבתו של המערער תאמה לחלוטין את המציאות האובייקטיבית (וכך ראו זאת, כאמור בכתב האישום המתוקן, הן המערער והן תם, שהכירו שניהם את נסיבות העניין), וכי המדובר היה שוב בניסיון סחיטה, פשוטו כמשמעו, מצד פרידן.

מדובר איפוא בהמשך בלתי נלאה של סחיטה איומה, כשלתאבונו של הסחטן המאיים אין גבול והוא שוב מנסה לסחוט כספים, זמן קצר ביותר לאחר שקיבל סכום עתק של 468,000$ באיומי סחיטה. הפעם הוא עושה זאת באמצעות עלילת שקר ותצהיר שקרי, שבהגשתו הוא משלח כלפי המערער רמזים עבים כשק שאם לא יאות הלה לשלם לו דמי סחיטה נוספים, הוא ימשיך בעלילת השקר נגד המערער.

ה. שגה בית-משפט קמא כשלא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי כל מה שמיוחס למערער, ועל כך הוגש נגדו האישום השני, הוא כי לאחר שנודע לו על הגשת התצהיר השקרי הודיע על זאת לתם, כמי שהיה אחראי לביצוע הסכם "הגירושין", הוא ראה שתם מסכים עמו שיש בכך הפרת הסכם "הגירושין" על-ידי פרידן (כלומר הפרת ההסכם שלא להמשיך ולסחוט) וכי תם רגז מאד על כך ותם סיכם עם המערער כי תם יברר עם פרידן את הדברים (סעיף 4 לאישום השני). וכאן באה האשמה, והיא האשמה היחידה נגד המערער בעניין זה, בסעיף 5 לאישום השני:

"הנאשם ידע כי כתוצאה מפנייתו לתם, כאמור בסעיף 4 דלעיל, יפנה תם לפרידן בנסיבות שיש בהן משום הטרדת עד. וכך אכן היה".

יודגש כי לא נטען כלל, וממילא גם אין הודאה בדבר שלא נטען, כאילו המערער ביקש מיגאל תם לעשות פעולות כאלה או אחרות או להטריד את פרידן בצורה כלשהי. כל אשר נטען נגד המערער, ובכך הודה, הוא כי ידע שתם יפנה לפרידן בנסיבות שיש בהן משום הטרדת עד.

ניתן לטעון במידה רבה של צדק כי האישום השני כלל אינו מגלה עבירה, שכן ידיעה, ואפילו נוכחות במקום ביצוע העבירה (ואין חולקין כי כאן אפילו נוכחות כזאת לא היתה), אינה מהווה עבירה. ואילו העבירה של אי-מניעת פשע, היחידה שיכולה היתה לבוא בחשבון על יסוד עובדות מעין אלה הנטענות באישום השני, חלה רק מקום שהעבירה היא עבירת פשע, בעוד שכאן מדובר בעבירה מסוג עוון. על כל פנים, ויהא הדבר כאשר יהא, לאור האמור לעיל ברור שהמדובר במסכת עובדות שהיא לכל היותר בשולי-השוליים הרחוקים ביותר של האיסור הפלילי. מדובר איפוא בנסיבות הקלות ביותר של ביצוע עבירת הטרדת עד שבכלל ניתן להעלות על הדעת. בית-משפט קמא שגה כשלא שת ליבו לכל אלה.

ו. שגה בית-משפט קמא כשלא הציב לעצמו את השאלה: במה הוטרד פרידן, למעשה - בכך שלא הצליח להגשים את ניסיון הסחיטה שלו?! האם זהו בדיוק העד שזקוק להגנת החוק מפני פניית תם אליו, שמא תחשב עצם הפנייה הזאת למעשה הטרדה?! ברור אם כן שאפילו אם מדובר כאן בעבירה, הרי לאור הנסיבות זו עבירה שולית-שבשולית, שמשקלה ממש משקל נוצה, אם לא למטה מכך.

ז. עוד שגה בית-משפט קמא בכך שלא נתן תשומת לב ראויה לעובדה כי למעשה, אפילו לתם - וכאמור, אין כל טענה שהמערער אחראי למעשיו של תם - אין מייחסים באישום זה כל מעשה חמור. הטענה היחידה, למעשה, נגדו, היא שהתריע בפני פרידן על הפרת הסכם "הגירושין". כל יתר הפעולות שעשה פרידן - עשה מיוזמתו, ואין כל טענה בכתב האישום המתוקן שהוא שודל לכך ע"י תם.

ח. עוד התעלם בית-משפט קמא מן העובדה שבסופו של דבר, מאחר שהמדובר היה בתצהיר שקרי, טוב שהוא נלקח בחזרה ע"י ב"כ הנתבעים בתביעה, ופרידן לא חזר על דברי השקר גם בעדותו באותו משפט (אילו היה מעיד). לא נגרם איפוא כל נזק כתוצאה מן העבירה.

46. שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך כי לאור כל האמור לעיל, המדובר באישום השני הוא בעבירה קלה ושולית, אם בכלל, כשהעבריין האמיתי גם באישום זה הוא פרידן, ואילו באותה עבירה קלה שהתבצעה, אם בכלל, העבריין העיקרי הוא תם, שכן ככל שנעברה עבירה כלשהי היא התבצעה הן ביוזמתו של תם והן על-ידי תם בפועל. ואולם גם פרידן וגם תם (כמו גם דוד ספקטור) יצאו גם מפרשה זו בלא כל פגע, ודווקא המערער, שאמור היה להיות קורבן סחיטה ועדות שקר, הועמד לדין בגין עבירה זו - בנסיבות אלה ברור לחלוטין כי לא היה מקום להטיל בגין עבירה זו עונש מאסר בפועל כלשהו, אלא לכל היותר קנס כספי.

טעה בית-משפט קמא כשהתעלם מכל אלה.

47. האישום השלישי:

בית-משפט קמא טעה טעויות קשות בתיאור העובדות נושא אישום זה, טעויות ששיוו לעובדות האמורות ולעבירה מידת חומרה העולה בהרבה על זו המתבקשת מעובדותיו הנכונות של אישום זה, כמתואר בכתב האישום המתוקן; עוד שגה בית-משפט קמא כשהוסיף "וקבע" עובדות, בעניין אישום זה, שכלל לא נקבעו בכתב האישום המתוקן ולא באה עליהן כל הודייה, אף לא הרשעה, אך הן שימשו את בית-משפט קמא בהסקת מסקנות לחומרה כנגד המערער; עוד הוסיף בית-משפט קמא ושגה כשהתעלם, בדונו באישום זה, מן הנסיבות המקילות המיוחדות, ומנסיבות חשובות אחרות, המצביעות על קולת העבירה; ולבסוף, שגה בית-משפט קמא הן בפירושו של כתב האישום והן במשמעותן הנורמטיבית של העובדות האמורות בו, ושלא כדין ובטעות ייחס לעובדות רקע, שאין בהן כל עבירה, משמעות של מעשי שיבוש מהלכי משפט, בעוד המדובר הוא בפעולות לגיטימיות, כשירות ומותרות.

בשל כל האמור לעיל, בין היתר, הגיע בית-משפט קמא למסקנה מוטעית באשר למידת החומרה שייחס לעבירה זו, ומכאן גם מסקנתו המוטעית לחומרה באשר לעונש שגזר על המערער ובאשר להפעלת המאסר על-תנאי באופן מצטבר ולא באופן חופף כולו או מקצתו.

48. בית-משפט קמא התעלם לחלוטין בגזר דינו מן העובדה שפעולות המערער גם באישום זה נעשו תחת אימת הסחיטה שהופעלה עליו מצד עד המדינה פרידן ומתוך רצונו של המערער להתגונן מפני סחיטה זו.

טעה בית-משפט קמא באומרו כי: "שמועות על החקירה" הגיעו אל המערער בעקבות מסרים ששיגר אליו פרידן באמצעות אחרים, מסרים מהם עלה שבאותה עת עמד פרידן במו"מ עם המשטרה והפרקליטות איתן ביקש לקשור הסכם עד מדינה (סעיף 7, בסוף עמ' 8, לגזר

הדין) - כשנשתכח לחלוטין מבית-משפט קמא שהמדובר היה במסרי סחיטה שהעביר פרידן אל המערער, כשפרידן מנצל את פנייתו לפרקליטות ולמשטרה כדי להעליל על המערער שיבוא נגדו בעלילות שקר אם המערער לא ייכנע לדרישותיו הסחטניות:

א. כמתואר בסעיף 2 (עמ' 6), לכתב האישום המתוקן, המערער פועל באישום זה תחת אימת הסחיטה המופעלת עליו מצד פרידן. הסעיף מדבר על כך שנודע למערער "מתוך המסרים שהעביר אליו פרידן, באמצעות אחרים" כי "פרידן פנה למשטרה וכי מתנהל עמו משא ומתן לקראת חתימה על הסכם 'עד מדינה'". כאמור בחלק הכללי של כתב האישום המתוקן (שלפי סעיף 4 שבו, כל האמור בו "מהווה חלק בלתי נפרד" מן האישום השלישי ומיתר האישומים), מסרים אלה הם מסרי הסחיטה, לשמם ניצל פרידן את פנייתו לפרקליטות ולמשטרה, ובלשון סעיף 3 לחלק הכללי (עמ' 1):

"במקביל, ומתוך כוונה להשתמש בפנייה זו (לפרקליטות ולמשטרה, כאמור במשפט הקודם, שם) גם כדי להוציא כספים מהנאשם, העביר פרידן מסרים לנאשם בדבר פנייתו האמורה ותוכנה".

דא עקא, שהמערער גמר אומר בנפשו, לאחר תשלום דמי הסחיטה באישום הראשון והסכם "הגירושין", שלא להיכנע עוד לסחיטתו של פרידן, דבר שהביא על המערער את עלילות השווא שהעליל עליו פרידן בפניותיו לפרקליטות ולמשטרה.

ב. כמתואר בסעיף 3, המערער פועל באישום זה לא רק תחת לחץ מסרי הסחיטה של פרידן, אלא גם ובעיקר בהיותו נתון לחרדה עמוקה, שמא יעליל עליו פרידן במשטרה עלילות שקר:

"לאור המסרים שהועברו לנאשם כאמור, חשש הנאשם מפתיחת חקירה נגדו וכן משקרים שעלול להעליל עליו פרידן".

מדובר בחשש נורא, שמא יהא המערער קורבן לעלילות שווא של עבריין מתוחכם, סחטן, ולא יוכל להוכיח את חפותו. כל אדם היה מנסה להתגונן בכל דרך מפני חשש נורא שכזה. ובהיותו תחת לחץ מתמיד וחמור שכזה, כל אדם עלול לעשות טעויות. בדיעבד נתברר כי היה יסוד מוצק לחששו של המערער, שכן אכן העליל עליו פרידן עלילות שווא נוראות, שהביאו גם לכתב האישום המקורי, המופרך, נגד המערער, ובבית-המשפט נתברר, כפי שקבע בית-משפט קמא בגזר דינו, שמכל פיסקה שבעדותו של פרידן בבית-המשפט ניבטו השקר והכזב.

ג. כמתואר בסעיף 5 לכתב האישום המתוקן, בנסיבות אלה -

"פנה הנאשם לששון, עמו היו לו יחסים קרובים, סיפר לו כי פרידן מנסה לסחוט אותו וכי הוא חושש להגיש בשלב זה תלונה למשטרה על סחיטה נגד פרידן, מאחר שהפרסום הכרוך בכך עלול לגרום לו נזק בל יתוקן הן בעסקיו והן באופן אישי".

כאמור בסעיף 3 לחלק הכללי, מתייעץ המערער עם ששון, לאור הנסיבות האמורות לעיל, אם להגיש תלונה למשטרה נגד פרידן על סחיטה. ניתן להבין היטב את חששותיו של המערער, לא רק מעלילות ומשקרים של פרידן, כמתואר לעיל, אלא גם מפרסום שיפגע בו קשות ויחבל באפשרויותיו להמשיך בשיקום חייו לאחר ששוחרר מבית הכלא.

לאור האמור, שגה בית-משפט קמא כשאמר בגזר דינו שהמערער פנה אל ציון ששון במסגרת מאמציו להשיג פרטים אודות החקירה - כאמור בכתב האישום המתוקן, המערער לא פנה לציון ששון כלל וכלל למטרה האמורה, אלא פנה אליו והתייעץ עמו אם להתלונן במשטרה נגד פרידן בעניין הסחיטה (ראו סעיף 3 לחלק הכללי של כתב האישום המתוקן וכן סעיף 5 לאישום השלישי, כמובא לעיל).

49. בית-משפט קמא התעלם מכך (ועל כל פנים לא נתן לדברים את משקלם הראוי) כי ששון הוא זה שיוזם כי הוא יערוך חקירה - כאמור בסעיף 5, בהמשכו:

"ששון הציע לנאשם כי הוא יבדוק אם אכן נפתחה חקירה ומה פרטיה, באומרו לנאשם כי כחוקר פרטי מותר לו לעשות כן, והנאשם הסכים לכך".

לא רק שמדובר בהצעה שששון יוזם אותה. בית-משפט קמא גם התעלם מכך (ועל כל פנים לא נתן לדברים את משקלם הראוי) כי ששון היה בר-סמכא בעניין זה. לא זו בלבד שהוא חוקר פרטי בעל רשיון, אלא הוא גם סנ"צ בדימוס, שעיסוקו במשטרה במשך שנים רבות היה בחקירות. אין למערער שום עילה לחשוב שששון יעבור על החוק. המערער רשאי לסמוך על דברי ששון בעניין זה.

עוד התעלם בית-המשפט המחוזי מן העובדה שבין שששון עבר על החוק ובין אם לאו, אין בכתב האישום המתוקן כל טענה שהמערער אחראי למעשיו של ששון; אין גם כל טענה בכתב האישום שהמערער קשר קשר כלשהו עם ששון ואחראי למעשיו, כביכול, מכח קשירת קשר.

50. בית-משפט קמא שגה כשלא שת ליבו לכך שניסיונו של אדם, ביחוד כשהוא נתון לסחיטה, לברר אם מתנהלת נגדו חקירה כדברי הסוחט, או שמדובר בטענת שווא של הסוחט, אינו מהווה כל עבירה, לא של שיבוש ולא עבירה אחרת. להיפך, מדובר בהתנהגות אנושית, טבעית והגיונית. יתר על כן, גם ניסיונו של חשוד רגיל לברר אם מתנהלת נגדו חקירה, ומה פרטיה, אינו מהווה עבירה פלילית, לא של שיבוש ולא עבירה אחרת. השאלה היא אם הבירור נעשה באמצעים בלתי חוקיים, כגון בתשלום שוחד - רק אז יש בכך עבירה. אך בכתב האישום המתוקן אין שום טענה שהבירור נעשה באמצעים בלתי חוקיים. 51. בית-משפט קמא התעלם מכך שספק אם ששון נקט אמצעים בלתי חוקיים - על כל פנים, כתב האישום המתוקן אינו מצביע על שום אמצעי בלתי חוקי שנקט ששון בעניין זה; ועוד התעלם בית-משפט קמא מכך שגם בהנחה (המוכחשת) שששון נקט אמצעי בלתי חוקי כזה או אחר - אין המערער אחראי לכך. אין בכתב האישום שום טענה שהמערער ביקש מששון לנקוט אמצעי בלתי חוקי כזה או אחר או אפילו שידע מה מקורותיו של ששון או מה הם האמצעים שהוא משתמש בהם להשגת המידע. בסעיף 8א' נאמר במפורש כי ששון אף לא הודיע למערער על פנייתו לרחל דוידוביץ' ועל תוכן הפנייה. בסעיף 9ב' לכתב האישום נאמר במפורש כי המערער לא ידע על שיחותיה ופגישותיה של רחל עם ירון. בסעיף 10 נאמר במפורש כי כאשר מזהיר ששון את המערער מפני האזנת המשטרה ואומר לו כי פרידן מסר קלטת למשטרה (וכאמור בכתב האישום המתוקן, עובדה זו ממילא היתה ידועה למערער מתוך מסרי הסחיטה שהועברו אליו ע"י פרידן) - אין הוא מגלה למערער לא את מקור המידע ולא את מקור האזהרה. 52.אכן, אומר בית-משפט קמא בגזר דינו (סעיף 7, בסוף עמ' 9) כי ששון חשש לעורו הוא ועל כן פנה אישית פעמיים במהלך חודש אוקטובר 1999 אל ירון ארם (ובלשון סעיף 11א': "לששון היה עניין אישי רב בבירור פרטים אודות החקירה, שכן ששון ידע שהוא חשוד בנסיון לשבש את החקירה"), אך נתעלם בטעות מבית-משפט קמא, כי כאמור בסעיף 11ב', פניותיו של ששון לירון נעשות ביוזמתו של ששון ולא לפי בקשת המערער - ששון פשוט ביקש לקבל מידע עבור עצמו; נתעלם איפוא מבית-משפט קמא כי פעולותיו אלה של ששון כלל לא היו בשליחותו של המערער ולא למענו, והוא אף לא ידע עליהן. 53. עוד נתעלם מבית-משפט קמא, בטעות, כי גם בפניית המערער לסילברמן, כמתואר בסעיף 12, אין כל עבירה, וכי המערער לא קיבל מסילברמן כל מידע של ממש בעניין החקירה וגם לא השתמש בשום "מידע" שכזה לשיבוש החקירה: א. יודגש כי סילברמן לא טיפל בחקירה זו בשום צורה, וממילא לא ידע שום דבר ממשי, וברור שהמערער לא עבר שום עבירה בכך שהציג לו שאלות וקיבל ממנו תשובות, שממילא היו דלות ביותר. בית-משפט קמא גם טעה באמירתו שסילברמן "מודר" מן החקירה -.סילברמן עצמו ביקש, לאור היכרותו את המערער, שלא לקחת חלק בחקירה, ובקשתו נענתה. ב. סילברמן אמר למערער, כאמור בסעיף 12ב' לכתב האישום המתוקן, כי הוא משער שפרקליטת מחוז תל-אביב לא תסכים לחתום עם פרידן על הסכם "עד מדינה" (השערה שהתבררה בדיעבד כבלתי נכונה) - וזה בוודאי אינו מידע. טעה בית-משפט קמא כשאמר בגזר דינו (סעיף 8, בעמ' 10) כי השערתו של סילברמן "נתבררה כנכונה" - אין אפילו טענה שכזאת בכתב האישום המתוקן. ג. עוד אמר סילברמן למערער כי אינו יודע אם נפתחה חקירה, ויותר מאוחר אמר לו שמונה צח"מ ובראשו נצ"מ משה לוין והגר לביא, כי אינו יודע דבר נוסף על החקירה וכי אפילו אילו ידע - לא היה מוסר על כך למערער (סעיף 12ב'). אלה הם פרטים שוליים וחסרי כל חשיבות, ובכל מקרה אין שום טענה בכתב האישום המתוקן שהמערער עשה שימוש כלשהו במידע זה או בחלקו כדי לשבש את החקירה - בית-משפט קמא התעלם מכך ולא התייחס לעניין זה כלל וכלל בגזר דינו. כן אמר סילברמן למערער (סעיף 12ב') שהבחין ביום אחד בתכונה מיוחדת בקרב הצח"מ האמור שהיה נבוך מנוכחות סילברמן - וגם כאן מדובר במידע סתום, שולי וחסר חשיבות. ד. עוד שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך שמבחינתו של המערער, עבירת שיבוש יכולה להיות רק אם הוא משתמש במידע שהגיע אליו - ולא חשוב כיצד הגיע אליו המידע - כדי לשבש את החקירה. עצם קבלת המידע אינה שיבוש חקירה. גם לא נטען בשום מקום כי המערער ביקש או קיבל את המידע, אם מסילברמן ואם מששון, בכוונה מראש, כבר בזמן שביקש זאת, כדי להשתמש בו לשיבוש החקירה, וכידוע יש צורך, לביצוע עבירה, בחד-זמניות של המעשה ((actus reus עם הכוונה (mens rea). כל שנאמר הוא כי בפועל המערער השתמש בחלק מהמידע שהגיע אליו, הן מפרידן והן אחרת, כדי לשבש את החקירה. רק בחלק זה, של השימוש במידע למטרות פסולות, ולא בעצם השגתו של המידע, יכולה להיות עבירת שיבוש. 54. בית-משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי מרגע שהתחיל ירון למסור מידע לרחל דוידוביץ או לששון - הוא פעל כסוכן משטרתי ומסר מידע ודיסאינפורמציה מכוונים, לפי הוראת הממונים עליו, כדי לשרת את מטרות החקירה (סעיף 9ב'). היה זה תרגיל חקירתי מצד המשטרה, כדי לטמון למערער מלכודת - אך מכיוון שמרבית החשדות נגדו היו חסרי שחר, כפי שאנו יודעים היום, ממילא לא יכול היה המערער ליפול במלכודת זו ועל כן גם לא נפל בה. על כל פנים, לא נגרם כאן שום נזק לחקירה, ולא יכול היה להיגרם שום נזק (אלא דווקא להיפך), שכן היה מדובר בסוכן משטרתי המוסר דיסאינפורמציה מכוונת או כל מידע אחר מכוון ומבוקר, הכל דווקא כדי לשרת את מטרות החקירה ולא כדי לפגוע בה. 55. בית-משפט קמא התעלם מכך שבידי המערער לא היה כל מידע של ממש, מה שהיה בידיו היה שולי לחלוטין, בחלק מהדברים שהיו בידיו הוא לא עשה כל שימוש, בחלק אחר הוא עשה שימוש לגיטימי, רוב פעולותיו האמורות באישום השלישי לא היוו כלל עבירה, ובמידה שעשה שימוש במידע כלשהו - היה זה שימוש שולי וחסר כל חשיבות; בין היתר: א. כאמור בסעיף 10 לכתב האישום המתוקן, לא היה בידי המערער שום מידע על האזנות לטלפונים, וגם בידי רחל דוידוביץ לא היה שום מידע כזה ורק שיערה כך, אלא ששון אמר למערער להיזהר מפני האזנה, דבר שהמערער בהחלט יכול היה להבין כעצה הניתנת על-ידי ששון מתוך ניסיונו כחוקר. גם לא היה בידי המערער שום מידע על האזנות נפח, והוא פעל בעניין זה לפי חשדות או השערות שלו, על סמך אותה תכונה מיוחדת ביחבא"ל שעליה דיבר סילברמן (סעיף 12ג'). המערער גם טעה בעניין זה כשעל יסוד כך חשד, בניגוד למציאות, שהותקנה האזנת נפח גם בביתו וכי הותקנו האזנות סתר בטלפונים הציבוריים והאחרים המצויים באיזור מגוריו של תם בתל-אביב (סעיף 12ג) - עובדות אלה נתעלמו לו לבית-משפט קמא והוא לא התייחס אליהן בגזר דינו. ב. המערער חשש שתם ישוחח בטלפון עם אשתו וילדיו, או שהאחרונים ישוחחו ביניהם, ויזכירו את עניין העברת הכספים (קלטת הסחיטה), ולכן הזהירו שלא ישוחחו בטלפונים. ואולם נתעלם לו לבית-משפט קמא כי כפי שמודה התביעה בכתב האישום המתוקן, כל האזהרה הזאת היתה מיותרת ולא יכלה לשבש שום חקירה, משום שגם בלאו הכי ובאופן טבעי לחלוטין חשש תם מהאזנות ולא התכוון לשוחח בנושא החקירה ובנוסף לכך בני ביתו לא ידעו דבר (סעיף 13ט', עמ' 10). ג. עוד שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך שכאשר מתנהלת חקירה, כל חשוד חושש מהאזנות, ובוודאי שהמערער, שכבר עבר חקירת משטרה מסועפת בפרשת האזנות הסתר, חקירה שכללה האזנות משטרתיות רבות, חשש גם בלאו הכי מהאזנה. חשוד זכאי להיזהר משיחות ולהימנע מהן ושלא להפליל את עצמו. הוא גם זכאי לומר לחשוד אחר, הנחשד עמו, שיזהר בשיחות מחשש האזנה. בכך אין שום עבירת שיבוש. אך גם אם תסבור אחרת, הרי מדובר בעבירה שיבוש שולית-שבשולית, שברגיל אין מעמידים עליה לדין, וביחוד כשהיא נעברת בין שני חשודים במשותף. ד. העניין השני שבו, לטענת כתב האישום המתוקן, נעשה שימוש במידע שהגיע למערער כדי לשבש את החקירה, הוא עניין ארבע הקלטות (סעיף 13י'). קלטות אלה נמסרו למערער במסגרת מסרי הסחיטה שהעביר אליו פרידן במקביל לפנייתו של פרידן למשטרה (סעיף 13י'). עוד לפני פנייתו למשטרה, סיפר פרידן לתם על ארבע קלטות אלה ואף הזהירו מפורשות כי באמצעותן יאלצו לשתף עמו פעולה במשטרה (סעיף 13י') - כך שהיה ברור לתם כי קלטות אלה נמסרו ע"י פרידן למשטרה. ואכן, תם ביקש להתכונן לחקירתו בעזרת הקלטות הללו, ולכן ביקש מהמערער כי ישלח אותן אליו לארה"ב, והמערער אכן עשה כן (סעיף 13יא). בית-משפט קמא התעלם מכך כי גם בעניין הקלטות ספק גדול אם נעברה עבירת שיבוש מצד המערער, ועל כל פנים לכל היותר יש כאן עבירה גבולית ושולית. אין חולק שחשוד רשאי להתכונן לחקירתו ולשם כך לעבור על כל חומר שימצא לנכון. תם היה רשאי לקבל את הקלטות, ואף להאזין להן לקראת חקירתו. גם המערער רשאי היה לעשות כן. ואין לראות מדוע לא רשאי היה המערער, שנחשד ביחד עם תם, למסור לתם את הקלטות כדי שהאחרון יאזין להן, דבר שממילא תם לא עשה, כי באותו זמן כבר החליט להיות עד מדינה, כך שלמעשה גם לא נגרם שום נזק. ה. שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך ששני העניינים הנ"ל, ההאזנות וארבע הקלטות, הם שני העניינים היחידים שלפי כתב האישום המתוקן מסר המערער לתם, מתוך המידע שהיה ברשותו, וכאמור יש בהם לכל היותר, אם בכלל, עבירת שיבוש שולית וגבולית. בידי המערער לא היה כל מידע של ממש, ועובדה היא כי גם זמן רב לאחר חתימת פרידן על הסכם "עד מדינה" לא ידע המערער על כך (משום שלא האמין בעובדה זו שנמסרה לו ע"י פרידן באמצעות אחרים, במסגרת מסרי הסחיטה של פרידן) ואמר לתם כי הפרקליטות מסרבת לחתום עם פרידן על הסכם "עד מדינה", שכן כך האמין (סעיף 13ח'). בכך בוודאי לא היתה שום עבירת שיבוש. 56. בית-משפט קמא טעה בסברתו ששמונה עשר תתי-הסעיפים של סעיף 13 לאישום השלישי מכילים כולם מעשים שכוונו, כביכול, לשיבוש החקירה: האמור בתתי-הסעיפים הללו מפריך על פניו את סברתו המוטעית הזאת של בית-משפט קמא (ראו, למשל, מבלי למצות כלל וכלל את הדוגמאות - תתי-סעיפים א', ב', ד', י', י"ח). בית-משפט קמא התעלם מכך שבאישום השלישי, ובייחוד בתתי-הסעיפים של סעיף 13 שבו, מפורטות עובדות רבות שיש לראותן כרקע בלבד, ואשר ברי כי אין בהן משום עבירה. עוד שגה בית-משפט קמא כשהתעלם מכך (ומכל מקום, כשלא נתן לדברים את משקלם הראוי) שהאישום השלישי כולל עבירת שיבוש אחת בלבד, כאמור בו, ולא מספר עבירות שיבוש, שאם לא כן, היה נקבע, אם בתיאור העובדות ואם בהוראות החיקוק, שמדובר במספר עבירות שיבוש וכן היו מציינים את מספר עבירות השיבוש שמדובר בהן. המערער לא הודה אלא בעבירת שיבוש אחת, באישום השלישי, ואין להפוך עובדות רקע ותיאורי רקע לעבירות, כביכול, כפי שביקש בית-משפט קמא לעשות בטעות. 57. טעה בית-משפט קמא בסברתו שיש להסיק מסקנות לענייננו מן האמור בע"פ 47/81 ובע"פ 236/88 (עמ' 12 לגזר הדין). בין האמור בתקדימים אלה ובין ענייננו אין ולא כלום. עובדות רקע ותיאורי רקע, שאין בהם משום עבירה, אינם יכולים להפוך, ואינם הופכים, לעבירה, רק משום שנכללו בכתב אישום או רק משום שהודה הנאשם בעובדות כתב האישום. 58. המערער יוסיף ויטען כי בניגוד לסברתו של בית-משפט קמא, ממנה הסיק מסקנות מוטעות לעניין הענישה ולעניין מידת החומרה שבעבירת השיבוש לפי האישום השלישי, בחלק גדול מן העובדות שבסעיף 13 לאישום השלישי אין כל עבירה, ובחלקן האחר אין, בנסיבות העניין, משום עבירה חמורה; בין היתר, ומבלי למצות: א. אין כל עבירה בכך שהמערער ותם, הרואים עצמם כ"אחים לצרה", כאמור בסעיף 13א', משתפים ביניהם פעולה ומטכסים עצה כיצד לנהוג, וביחוד שאין כל טענה כי היתה הדחה כלשהי בשיתוף פעולה זה או כי הגיעו להסכמה כלשהי כיצד ינהגו (סעיף 13א'). ב. אין גם כל עבירה בהחלפת דעות ורעיונות ביניהם שיספרו למשטרה כי פרידן שקרן וסחטן, וביחוד שאכן כך הדבר, כפי שגם נקבע מפורשות בכתב האישום המתוקן ובגזר-הדין, ובנוסף לזה וכנטען בכתב האישום המתוקן היו אלה דעות ורעיונות בעלמא מבלי שסוכם דבר בין המערער ותם (סעיף 13ג'). ג. אין גם כל עבירה בכך שהמערער ותם מעלים רעיונות כיצד ינהגו ומה יגידו בחקירת המשטרה, ביחוד שאין הם מסכמים דבר ביניהם, כפי שנאמר במפורש בסעיף 13יג'. ד. אין גם כל עבירה בכך שהמערער ותם מחליפים ביניהם עצות הדדיות בדבר השמירה על זכות השתיקה בחקירת המשטרה - זכות הנתונה לכל חשוד. 59. גם בתיאור העובדות, המשתמע מהן והמסקנות שיש להסיק מהן לעניין הענישה, בכל הנוגע לנסיבות נסיעתו של תם לחו"ל ועיכוב חזרתו ארצה, שגה בית-משפט קמא. בעניין זה יצויין, בין היתר: א. כפי שמאשרת התביעה בכתב האישום המתוקן, נסיעת תם לחו"ל לא היתה לפי בקשת המערער ולא באה כתוצאה מהחקירה, אלא הוא עמד לנסוע לחו"ל ממילא "ללא קשר לחקירה אפשרית" כלשון כתב האישום המתוקן (סעיף 13ה'). וכפי שממשיכה ומודה התביעה בסעיף 13ה' לכתב האישום המתוקן - "תם, שהיה בעבר תושב ארה"ב במשך שנים רבות, והרהר עוד קודם לכן וללא קשר לחקירה אפשרית ברעיון לשוב ולהשתקע בארה"ב ולנהל בה את עסקיו, הציע לשנות את יעד נסיעתו ולנסוע לארה"ב, ואמר כי יתעכב שם עד שיתברר אם נפתחת חקירה ומה קורה בה, כדי שבהתאם לכך יוכלו להחליט על המשך מהלכיהם". ב. תם יעץ למערער לפנות למפכ"ל, לספר לו את האמת, שפרידן מנסה לסחוט אותו, ולבקשו על יסוד זה להפסיק את החקירה, והמערער ביקש מתם לדחות את מועד שובו ארצה במספר חודשים כדי שבינתיים יוכל לפעול כעצת תם כאמור (סעיף 13טו). גם בכל אלה אין לכל היותר אלא עבירה שולית וגבולית של שיבוש, ועל כל פנים אין מדובר בעבירה חמורה. ג. בית-משפט קמא התעלם מכך שאין חוק המחייב חשוד הנמצא בחו"ל ויודע שמתנהלת נגדו חקירה בארץ, לחזור ארצה, בוודאי כל עוד לא הוזמן ע"י המשטרה לבוא ארצה (וגם אז - ספק רב אם הוא חייב לחזור ארצה). תם היה רשאי איפוא להתעכב בחו"ל, ולא היתה בכך כל עבירה. הוא רצה לעשות כן גם מיוזמתו ולמטרותיו הוא, ולא היה זקוק לפנייה של המערער לשם כך. ספק רב אם בנסיבות אלה לא היה רשאי המערער, שעה ששניהם רואים עצמם כ"אחים לצרה", כאמור בכתב האישום המתוקן, לבקשו שיאריך שהותו בארה"ב, עד שיהיה סיפק בידיו של המערער להביא למשטרה ראיות על הסחיטה בפועל (ואנו יודעים שהמערער עסק באיסוף ראיות כאלה ובוצעו הקלטות שגם הובאו למשטרה בסופו של דבר) ולהוכיח באמצעותן כי המערער הינו קורבן סחיטה וכי פרידן הוא סחטן מעליל. על כל פנים, בנסיבות אלה, אין לראות בעובדות אלה משום עבירה חמורה, ושגה בית-משפט קמא כשלא קבע כך. ד. בביצוע התשלומים מצד המערער למימון כרטיסי הטיסה ועזרה לשהייה בארה"ב אין לראות לא משום עבירה נוספת (וכזאת גם לא נטען בכתב האישום המתוקן) ולא משום תוספת חומרה. כפי שהתביעה מודה בסעיף 13ו', מימון כרטיסי הטיסה נעשה "במסגרת עזרה חברית בין שני 'אחים לצרה'", כלשון הכתוב. וכפי שמודה התביעה בסעיפים 13טו ו-י"ז, פנה תם למערער כ"אח לצרה" בבקשת סיוע כספי כדי שיוכל להישאר בינתיים בארה"ב, ובמסגרת זו ("בהתאם לאמור לעיל") שלח המערער את התשלום לאשתו של תם. בית-משפט קמא שגה כשנתעלם ממנו שמדובר היה בתשלומים שלא ניזומו ע"י המערער אלא ע"י תם, ושניתנו במסגרת של עזרה חברית בלבד, כלשון כתב האישום המתוקן, תשלומים שאין בהם שום תוספת חומרה והם מהווים מהלך טבעי. 60. עוד לא ייחס בית-משפט קמא את המשקל הראוי לעובדה כי המערער היה גם בעניין זה קורבן - הפעם קורבנו של תם. עוד זמן רב לפני כן, עוד בהיותו בארץ, החליט ותיכנן תם להיות "עד מדינה". לפיכך גם הקליט את שיחותיו עם המערער (סעיף 13יח). תם עיכב את שובו ארצה אך משום שרצה לנסות ולסחוט את המערער בינתיים. המערער לא ידע זאת ולא האמין בכך (ולכן גם הצליח תם להטעותו ולהקליט אותו), ופעל באמת כ"אח לצרה" כאמור בכתב האישום המתוקן. 61. טעה בית-משפט קמא באמירתו שהמערער קיבל מידע שכלל אזהרה מפני האזנת סתר (עמ' 9 לגזר הדין) - המערער לא קיבל מידע כלשהו בעניין זה, והעובדה כי הוצע לו על-ידי ששון להיזהר מהאזנות סתר, הצעה רגילה כשיש חשש לחקירת משטרה ואף כשאין חשש שכזה, אין בה ולא כלום; כן טעה בית-משפט קמא באמירתו שששון מסר למערער כי אחד ממקבלי ההחלטות "במשטרה" יבשר על כיוון חדש בחקירה בתוך ימים מספר (עמ' 9 לגזר הדין) - ששון לא הזכיר מעולם את המשטרה בהקשר זה; כן שגה בית-משפט קמא באמירותיו כאילו המערער פעל פעילות "רוחשת, שיטתית ובלתי נלאית" לאיסוף פרטים על חקירת המשטרה או כי היתה מצידו "עשייה טרחנית" ו"חתירה עיקשת אחר כל שביב מידע מן החקירה הסמויה, בדרכים לא דרכים" (עמ' 12 לגזר הדין) - אמירות אלה הן בלתי מבוססות, אינן נובעות מן האמור באישום השלישי, והן הביאו את בית-משפט קמא להחמרה בלתי מוצדקת בעונשו של המערער. 62. סיכומו של דבר הוא שבית-משפט קמא התייחס בחומרה בלתי מוצדקת לאישום השלישי, תוך שהתעלם מן הנסיבות המקילות באותו אישום, הנובעות מגוף האמור בכתב האישום; ובין היתר: (1) המערער פועל בהיותו נתון לסחיטה קשה ומאיימת של פרידן. (2) המערער פועל מתוך חשש רציני ומבוסס שפרידן יעליל עליו עלילות שקר במשטרה, כפי שאכן אירע. (3) ששון הוא בר-הסמכא היוזם את החקירה ואומר למערער שמותר לו לעשות כן, והוא פועל למעשה מבלי לדווח למערער על פעולותיו ומקורותיו; המערער גם מזהירו שלא יתן ולא יציע טובות הנאה למקורותיו. (4) המערער אינו עובר שום עבירה בחיפוש מידע ובקבלתו. (5) המערער לא קיבל שום מידע ממשי. (6) ספק רב אם במידע שמסר המערער לתם, והוא מוגבל מאד, יש משום עבירה של שיבוש חקירה, אך על כל פנים לא היתה בזה יותר מעבירה שולית וגבולית. (7) בעניין התעכבותו של תם בחו"ל - תם עמד ממילא לנסוע לחו"ל, ללא קשר לחקירה; תם שינה יעדו לארה"ב מיוזמתו, ללא בקשת המערער ומטעמיו שלו; ספק אם בבקשת המערער שתם יתעכב בארה"ב היתה עבירה, אך על כל פנים לא היתה כאן עבירה חמורה כלל ועיקר. (8) המדובר במסכת יחסים של שני חשודים לביצוע עבירה, הפועלים כ"אחים לצרה", ואין מדובר בשיבוש כלפי צד שלישי. (9) אין שום יוזמה, לחץ, מתן הוראות, שידול או הדחה מצד המערער כלפי תם - אלא להיפך: תם החליט עוד לפני כן להיות "עד מדינה" והוא מעכב את שובו ארצה כדי להקליט את המערער וכדי לסחוט אותו. (10) גם כאן המערער אינו העבריין העיקרי. העבריינים העיקרים הם ששון ותם. חוש הצדק מתקומם על כך שהם יוצאים בלא כל פגע, ואילו המערער עומד לדין. 63. האישום הרביעי:

בית-משפט קמא נתפס לכלל טעויות בתיאור עובדות העבירה באישום הרביעי ובשל טעויותיו אלה גם הסיק מסקנות מוטעות, לחומרה, נגד הנאשם, וכן לעניין מידת העונש הראויה, ובטעות נמנע מלקבוע כי לכל היותר המדובר באישום הרביעי הוא בעבירה טכנית שבנסיבות רגילות, ואלמלא המדובר היה במערער ובפרשתו כולה, לא היתה התביעה מעלה על דעתה להגיש אישום בגינה.

אין כל קשר בין עובדות אישום זה ובין העובדה שהבונוס הגיע ושולם למי שנעשה ברבות הימים לעד מדינה במשפטו של המערער, ואף אין כל טענה שכזאת בכתב האישום המתוקן.

טעה בית-משפט קמא באמירתו כי "אין בכתב האישום כל הסבר לשאלה, מדוע - יש לשלם למר גלוגאו, לבקשתו, בונוס" - ההסבר מופיע הן בכתב האישום והן בגזר הדין עצמו (בעמ' 13): "ביקש רני (גלוגאו) מהנהלת מעריב בונוס מיוחד, לאחר שהצליח להפחית במידה ניכרת את פרמיות הביטוח שהחברה שילמה למבטחים בגין הביטוחים שנעשו באמצעותו, למרות שהיקף הביטוחים גדל" (סעיף 2 א' לאישום הרביעי). לאור עובדות אלה - היש טעם טוב יותר לתשלום בונוס?!

64. האישום הרביעי הוא מוזר ויוצא דופן, הן לאור האמור בכתב האישום המתוקן עצמו והן לאור העובדות הנוספות שהוסכם בין הצדדים (כמפורט להלן) שיובאו בפני בית-המשפט כעובדות מוסכמות לעניין נסיבות ביצוע העבירה באישום הרביעי - עובדות שבית-משפט קמא, תוך טעות בולטת, התעלם מהן לחלוטין, כמפורט להלן - עד שצריך היה בית-משפט קמא לקבוע כי אישום כזה לא היה מוגש נגד שום אדם, וכנראה אפילו לא נגד המערער, בנסיבות אחרות.

המערער ומשפחתו הם בעלי השליטה בהכשרת הישוב ובמעריב, בבחינת "בעלי הבית". בזמן הרלבנטי המערער היה גם מנכ"ל הקונצרן הכשרת הישוב ויו"ר מועצת המנהלים של מעריב הנמנית על הקונצרן. הוא ואחרים (ראה להלן עדותו של סמנכ"ל הכספים של "מעריב", מר יוסף ימין) היו סבורים שיש לשלם בונוס מיוחד לרני גלוגאו, בסך 10,000 דולר, בונוס שעל-פני הדברים הוא היה ראוי לו משום שהצליח להפחית במידה ניכרת את ההוצאה הכללית לפרמיות ביטוח וזאת שעה שהיקף הביטוחים גדל ולא קטן (סעיף 2א). אחד המנהלים, הכפוף למערער - שהוא כאמור גם "בעל בית", גם מנכ"ל החברה האם וגם יו"ר מועצת המנהלים של החברה-הבת - סבר אחרת ודחה את בקשת רני. כדי לא להתעמת עם אותו מנהל, הכפוף למערער, ולא לפגוע בו - שהרי ברור כי בכל עימות גלוי שכזה תהא ידו של המערער, בשל מעמדו העדיף מכל הבחינות, על העליונה - גרם המערער לרישום הסכום בספרים כ"דמי ייעוץ" במקום בונוס (ואיזה הבדל מהותי, כביכול, יש בין שני מונחים אלה, לעניין תשלום זה?!), חלק בחברה האם וחלק בחברה הבת. ועל כך מובא המערער לדין באישום של רישום כוזב במסמך של תאגיד בכוונה לרמות! ספק אם בשל "שקר לבן" שכזה הועמד אי פעם לדין בישראל אדם כלשהו בעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד.

65. אך באמור בסעיף 64 דלעיל לא סגי:

א. הוסכם בין התביעה וההגנה, אף כי הדבר לא נאמר בכתב האישום המתוקן אלא בחליפת מכתבים, כי לעניין זה מקובל על התביעה שההגנה תוכל להסתמך, בטיעונה לעונש, על עדותו של סמנכ"ל הכספים של "מעריב", מר יוסי ימין, שביצע בפועל את התשלום לרני, כעדות אמת, המקובלת על התביעה.

ב. בתחילה, במהלך הטיעון לעונש, הוגשו המכתבים הנ"ל לבית-משפט קמא וסומנו כמוצגים נ158/ א' ו-ב' (עמ' 15,447 [2]), והם מצורפים ומסומנים כנספח [12] (מכתב ב"כ המערער לב"כ התביעה מיום 8.8.01) וכנספח [13] (מכתב ב"כ התביעה לב"כ המערער מיום 12.8.01). בית-משפט קמא שגה כשבהמשך הטיעון החזיר לב"כ המערער את המוצגים האמורים, על יסוד טענת ב"כ התביעה ש"מעולם לא הסכמתי שהמכתבים האלה יוגשו" (כאילו שהיה צורך בהסכמה שכזאת מצד ב"כ התביעה), אך ב"כ התביעה אישרה גם בעל-פה, בפני בית-משפט קמא, את הסכמת התביעה כאמור במכתבים (ראו עמ' 15,447-15,452 [2]).

ג. בהתאם למוסכם כאמור, הביא ב"כ המערער בפני בית-משפט קמא את עדותו של מר יוסי ימין, שיש לראותה, בהתאם למוסכם בין הצדדים, כחלק בלתי נפרד מן הנסיבות המפורטות באישום הרביעי שבכתב האישום המתוקן - אולם בטעות התעלם בית-משפט קמא לחלוטין בגזר דינו מן האמור באותה עדות. מר יוסי ימין העיד בעניין זה, ולאור האמור יש לקבל זאת כעובדות מוסכמות:

(1) כי גם הוא, האיש המקצועי, סמנכ"ל הכספים, שהנתונים היו ידועים לו, סבר בזמן אמת כי רני זכאי לקבל את הבונוס וגם הוא היה נותן לו את הבונוס, כי בונוס כזה הגיע לרני בשים לב להצלחתו הגדולה בהפחתת פרמיות הביטוח, כי מתן תמריץ כזה הוא לטובת החברה כדי שסוכן הביטוח יתאמץ גם בעתיד להפחית את הפרמיות וכי הוא אף אמר לרני גלוגאו שהוא, יוסי ימין, היה נותן לו את הבונוס: ראו עדותו בישיבת יום 3.7.01 בעמ' 13,875-6 (מצורף ומסומן כנספח [14]).

(2) כי כשביצע את התשלום, לפי הוראת המערער, סבר שאכן זהו תשלום הבונוס האמור שלדעתו אכן הגיע לרני, כלומר למעשה הוא לא ראה הבדל בין הכינוי "בונוס" ובין הכינוי "דמי יעוץ" וכי על אף הוראת המערער לא היה משלם את הסכום לרני גלוגאו אם היה חושב שהדבר בלתי סביר או בלתי תקין, כלומר גם מבחינת האיש המקצועי, סמנכ"ל הכספים, היה התשלום תקין, ראוי וסביר: ראו עדותו בישיבת יום 3.7.01 בעמ' 13,877-8 (מצורף ומסומן כנספח [15]).

(3) וכי מקובל היה בין החברות הכשרת הישוב ומעריב, הנמנות כאמור על אותו קונצרן כאמור בסעיף 1 לאישום זה, לשלם מאחת החברות תשלומים המגיעים כולם או בחלקם מן החברה האחרת, ובסופו של דבר, אם בסוף השנה ואם בסוף הרבעון, היו עורכים קיזוז בהתחשבנות הפנימית בין החברות, וכי זה היה דבר שגרתי ומעשה של יום-יום: ראו עדות ימין, בישיבת 3.7.01, עמ' 13,866 (מצורף ומסומן כנספח [16]).

ד. הדברים האמורים, מעדותו המוסכמת של סמנכ"ל הכספים ואיש המקצוע יוסי ימין, מהם התעלם לחלוטין, בטעות, בית-משפט קמא, מעידים כמאה עדים עד כמה מדובר בעבירה טכנית גרידא, אם בכלל; עד כמה לא היה כל הבדל מהותי בין רישום של "דמי יעוץ" ו"בונוס"; ועד כמה טעה בית-משפט קמא כשייחס משמעות כה גדול וכה מהותית להבדל רישומי זה וראה באישום הרביעי משום עבירה רצינית, שהשפיעה עליו בהחמרת עונשו של המערער.

66. המערער הסביר כי התכוון להורות על עשיית הקיזוז, לאחר זמן כשלא יהא צורך בעימות חזיתי עם המנהל האחר, ובאותה עת גם לידע אותו על כך. אך משנפתחה החקירה לאחר זמן קצר, ובה היה מעורב גם רני (שנעשה אחר כך לעד מדינה), באופן טבעי לא רצה אף אחד לנגוע ברישום כלשהו המתייחס לרני או לעשות קיזוז בתשלום המתייחס לרני ולכן השאירו את הדברים כמות שהם ומבלי לגעת בהם. זהו הסבר סביר המתקבל על הדעת, ובעניין שולי למדי, ולכן ניתן היה להעלותו בטיעון לעונש גם מפי הסניגור, ומה גם שאין בו דבר סותר את נוסח האישום המוסכם. שגה בית-משפט קמא כשלא התייחס כלל בגזר דינו להסבר זה.

67. אין כל הבדל מהותי בין רישום בספרים של "בונוס" לבין רישום של "דמי ייעוץ" - המדובר באותה גברת אף ללא שינוי אדרת אלא לכל היותר בשינוי גוון האדרת (כפי שגם הבין סמנכ"ל הכספים שביצע את התשלום בפועל). בנסיבות בהן ההחלטה היא בידי המערער והוא גורם לביצוע רישום בלתי משמעותי כזה או אחר כדי למנוע עימות ישיר עם מנהל הכפוף למרותו וכדי למנוע העלבתו ללא צורך של האחרון - בנסיבות כאלה ספק אם בכלל קיימת כוונת המרמה הדרושה בעבירת הרישום הכוזב. אולם גם כשמתעלמים מן הטיעון הזה, ומקבלים שפורמלית מדובר בעבירה של רישום כוזב - הרי ברי שבנסיבות כאלה העבירה היא שולית שבשולית, עבירה טכנית ממש, שבוודאי אינה מעידה על אופי עברייני או על חומרה. יש כאן יותר עניין של רצון לשמור על נימוס עם המנהל שמתחתיך ועל יחסי עבודה תקינים, תוך שימוש במה שמכונה "שקר לבן".

68. לאור כל הנסיבות לא היה כל מקום להטיל מאסר בפועל בשל עבירה זו, והטלת הקנס המירבי הקבוע בחוק לעבירה זו היא כשלעצמה לא רק עונש ראוי ומספיק, אלא אף עונש חמור מאד, הרבה למעלה מן הנדרש, בגין האישום הרביעי. כאן יש לציין כי מתוך הקנס המירבי המוסכם הכולל בסך 349,200 ש"ח שהוטל על המערער, קנס בסך 150,000 ש"ח הוא בגין עבירה זו (סעיף 61 (א) (4) לחוק העונשין).

ד. אישומי כתב האישום המתוקן - פרשה אחת המהווה חלק בלתי נפרד מהמשפט הקודם

69. בית-משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה שהאישומים 1-3 מהווים, למעשה, פרשה אחת של הסתבכות, שכולה אינו אלא המשכה של פרשת האזנות הסתר, שבגינה נשא המערער במלוא עונשו. כן מהווים אישומים אלה פרשה אחת עגומה של סחיטת המערער, כשהוא פועל תחת לחצי סחיטה נוראים ותוך חשש אימתני ומבוסס מפני עלילות שקר שיעליל עליו פרידן ומתוך חשש נורא להמשך הסחיטה. לפיכך אין באישומים אלה כדי להעיד על אופי עברייני של המערער ולא להעיד על ביצוע חוזר ונשנה של עבירות, אלא לכל היותר על כך שהמערער הוא קורבן שהסתבך ולא עמד בלחץ. כאמור, מדובר בפרשה אחת שבמרכזה צמד הסחטנים פרידן ותם, ושמקורה בהסתבכותו של המערער עם פרידן בפרשת האזנות הסתר; אין כאן שום עבירה שאינה קשורה בצמד זה.

70. יוצא מכלל האמור הוא רק האישום הרביעי, שאינו אלא אישום טכני גרידא ואשר בגינו בלבד אין להניח כי בכלל מוגש כתב אישום.

71. לאור נסיבות ביצוע העבירות שבכתב האישום המתוקן, כעולה מכתב האישום גופו ומן העובדות המוסכמות, לא היה מקום להחמיר בעונשו של המערער. אם מוסיפים לאמור לעיל את העילות הנוספות, המשמעותיות ביותר, המצדיקות ואף מחייבות הקלה בעונשו של המערער, גם ללא קשר לנסיבות העבירות עצמן, כמפורט לעיל בהודעת הערעור (בפרק ב') ולהלן - נמצא שבית-משפט קמא החמיר ביותר בעונשו של המערער, וכן החמיר בדינו של המערער כשקבע שעונש המאסר על-תנאי ירוצה כולו במצטבר, ולא בחופף כולו או מקצתו, לעונש שגזר בתיק זה.

ה. הפרסומים והלינץ' הציבורי והתקשורתי במערער - רצח אופי מחריד: חלקן של הרשויות באחריות לתופעה זו:

72. בית-משפט קמא אומנם דן בגזר דינו בנושא הלינץ' הציבורי והתקשורתי שנעשה במערער ואף קבע, בהתאם לפסיקה, כי יש גם "'בעונש' חוץ-משפטי זה, בו נשא הנאשם בעניינו, כדי להוות שיקול משמעותי במדידת עונשו" (ראו סעיף 16, בעמ' 19-21, לגזר הדין, והמובאה הנ"ל בסוף סעיף 16, בעמ' 21). אולם טעה בית-המשפט קמא משלא היה נכון להתרשם ממראה עיניים מעוצמתו של אותו לינץ' ציבורי ותקשורתי ומנע הצגתם בפניו של פרסומים בעיתונות הכתובה ובתקשורת האלקטרונית (והמדובר היה אך בחלק קטן מכלל הפרסומים); כן טעה בית-משפט קמא משלא קבע את אחריותן של הרשויות, לפחות החלקית, ללינץ' הציבורי והתקשורתי שנעשה במערער; וכתוצאה מכל האמור לא הביא בחשבון במידה הראויה את הענישה הנוראה הזאת שכבר ספג המערער, ענישה שהטביע בו אות קין הממשיך לרדוף אותו עד עצם היום הזה ושימשיך עוד לרדוף אותו זמן רב בעתיד.

73. החל מחודש אוקטובר 1999, החל מחול שדים סביב פרשת החקירה נגד המערער. ספק אם למחול שדים זה היה אח ורע בתולדות המדינה מבחינת עוצמתו, חריפותו והיקפו. כל כלי התקשורת, הן האלקטרונית לסוגיה והן הכתובה, פרסמו רבבות מלים הנוגעים לחקירת המשטרה, ובכללם כותרות ראשיות וצעקניות, תוכניות וידיעות ב"פריים טיים". הדברים הגיעו ממש לכל בית ובית בישראל וגם בעולם הרחב.

74. המערער הוצג בפני הציבור הרחב כרוקם מזימות רצח, מאפיונר, תמנון רב זרועות וכו' - ואילו הם רק מעט מזעיר מהכינויים להם זכה המערער בכלי התקשורת. מסע הפרסום והלינץ' ציבורי לובה ע"י עלילות השווא שהופצו נגדו, ושמקור הדלפתן יכול היה להיות רק המשטרה, כי תיכנן או ניסה לרצוח, כביכול, את עמוס שוקן ונוני מוזס, דבר שהלהיב את דמיונם של התקשורת והציבור. יצויין שאישום כזה אפילו לא נכלל אח"כ בכתב האישום המקורי. כן לובה ושוסה מסע הלינץ' הציבורי נגד המערער ע"י כל אותם אישומים מופרכים שכלל אינם מופיעים היום בכתב האישום המתוקן, ובכללם, ובעיקר, עלילות השווא בדבר תוכניתו כביכול לרצוח את יעקב צור, מתן שוחד ושלמונים לקציני משטרה בכירים, שימוש מאפיונרי בניצבי המשטרה, ואפילו במפכ"ל ובראש הממשלה, כדי לשבש חקירה ומשפט ולהתחמק מעונש, הדחה לעדות שקר וכו'. המשטרה הזינה ביד נדיבה את התקשורת בכל סיפורי המעשיות הללו, ובתוכם גם סיפורים שלא נכללו אפילו בכתב האישום המקורי, כגון סיפור בדים על מתן שוחד כביכול לשר סויסה, איומים כביכול על הנשיא ווייצמן וכו' וכו'. אישית וציבורית - חוסל המערער לחלוטין. כל הכחשה מצידו לפרסומים האימתניים, פשוטו כמשמעו, זכתה ללעג ולבוז. התקשורת והציבור בעקבותיה רקדו על הדם.

75. לפי ספירה שנעשתה בידי צוות הסניגוריה, עד למועד הגשת כתב האישום בלבד, פורסמו בכלי התקשורת האלקטרוניים בלבד, לא פחות מ1,450- כתבות, ידיעות ופרשנויות שתוכנן אחד הוא: המערער רוצח מסוכן, משלם שוחד ושלמונים, והוא ומשפחתו מנהלים מאפיה ששלחה זרועותיה לכל אושיות השלטון, השחיתה כל חלקה טובה וכמעט גרמה להתפרקות זרועות החוק.

76. גם העיתונות הכתובה, ובתוכה גם העיתון "מעריב" שנאלץ להיגרר אחרי כלי התקשורת האחרים ואחרי הדלפות המשטרה, הצטרפה למחול השדים ופרסמה עשרות אלפי מלים זרועות הרס וארס אודות המערער.

77. דמו של המערער ממש הותר. חייו האישיים נהרסו, משפחתו התמוטטה, בריאותו התדרדרה, כבודו נרמס ברגל גסה ושמו הפך לפחות מעפר הארץ. גזר דינו נחרץ בטרם משפט, והוא הפך באחת למצורע ומנודה ללא עיר מקלט, כשעל מצחו מוטבע אות קין בברזל מלובן. הלינץ' הציבורי שנעשה במערער מעורר חלחלה ומצמרר, וביחוד עתה משהוברר באיזה כתב אישום מינורי הסתיימה הפרשה ומה היא הפרופורציה האמיתית בין מה שיוחס למערער ובין העובדות האמיתיות. שנים יעברו עד שהמערער יוכל להתקרב ולהתערות מחדש בקרב המחנה - ואולי לעולם לא. בכך הוטל על המערער, וגם על משפחתו וילדיו הקטנים, שלא בדין ושלא בצדק, עונש חמור ביותר, משפיל עד אימה, מדכא עד עפר וזועק לשמיים בעוול הנורא ובאי-הצדק המשווע שנעשו למערער. אפילו היה זה כל עונשו של המערער - די היה בו ולא צריך היה להטיל עליו כל עונש נוסף.

78. שגה בית-משפט קמא בהחלטתו בה סירב להרשות לב"כ המערער להציג בפניו אסופות המהוות חלק, וחלק זעיר בלבד, מהפרסומים בעיתונות הכתובה ובתקשורת האלקטרונית וכן רשימת הפרסומים בתקשורת האלקטרונית, והכל עד למועד הגשת כתב האישום (ראו החלטת בית-משפט קמא בעמ' 15,464 [2]). טעה בית-משפט קמא שלא איפשר לב"כ המערער להציג את האסופות האמורות, שהרי לא זו בלבד שטוב מראה עיניים מהלך נפש וגם ממשמע אוזניים, אלא שמטבע הדברים לא ניתן במהלך טיעון בעל-פה לצטט את כל הכותרות - ואכן, גם בפועל, בניגוד לאמור בהחלטת בית-משפט קמא (בעמ' 15,464 הנ"ל), לא נתאפשר הדבר לב"כ המערער.

האסופות האמורות, שאינן מהוות אלא חלק זעיר בלבד מן הפרסומים, מצורפים בשני כרכים נפרדים, כרך אחד מסומן כנספח [17], והוא כולל מעט מזער מפרסומים, המובאים לדוגמא, מהעיתונות הכתובה, וכרך שני שכותרתו "רצח אופי" מסומן כנספח [18], וכולל רשימת פרסומים בתקשורת האלקטרונית ודוגמאות לפרסומים אלה. יודגש כי מדובר אך ורק בדוגמאות לפרסומים שנעשו עד להגשת כתב האישום.

החומר האמור מצורף לנוחיות בית-משפט נכבד זה, למקרה שיחליט לעיין בו, ולו עיון קל וברפרוף.

חלק בלבד מן הפרסומים לדוגמא שבכרך הפרסומים בעיתונות הכתובה [17] סומנו בדגלונים ממוספרים להקלת ההפניה אליהם, והמערער יבקש להפנות אל הדוגמאות הבאות:

א. תמונות משפילות ומעוותות וכותרות ענק סנסציוניות: 1,7,27,4,2,3,5,6,9,21,22,23.

ב. פרסומים דומים אפילו בעיתון "מעריב": 8,13,17,19,20.

ג. פרסומים וכותרות ענק עקב האשמות שווא המועלות בעיקר ע"י תנ"צ מזרחי (שיצר תחילה רושם שקרי כאילו תכננו וניסו לפגוע בו!): 10, 11,12,13,14,15,16.

ד. פרסומים וכותרות ענק עקב הגזמות והפרזות של כל אלה שנהו אחרי תנ"צ מזרחי או הוטעו על-ידו, ובכללם - למרבה הצער - גם שר המשפטים, מפכ"ל המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה ואפילו התביעה: 12,19א,24,25,26.

ה. עלילות וסיפורים דמיוניים (שמקורם יכול להיות רק במשטרה) על שיבושים הממשיכים כביכול להתבצע באותה עת ממש - דבר שלא היו לו לא ידיים ולא רגלים, ואכן לא הוגש כל הליך וכל אישום על כך: 18,19.

79. בית-משפט קמא לא נתן תשומת לב ראויה לעובדה כי הפרסומים לא באו בחלל ריק אלא ניזונו מהדלפות, בעיקר מן המשטרה בראשות תנ"צ מזרחי, וכללו ציטוט כותרות סנסציוניות שסופקו בעיקר ע"י המשטרה אך גם ע"י רשויות החוק האחרות וכן ע"י נושאי תפקידים ציבוריים בכירים.

בית-משפט קמא התעלם מאמירותיו של בית-משפט נכבד זה, או לא נתן להם תשומת לב ראויה, כי מעשים פסולים שכאלה של אנשי משטרה או נושאי תפקידים ציבוריים אחרים יש בהם משום עילה להקלה במידת העונש.

80. בית-משפט קמא גם לא נתן תשומת לב ראויה לעובדה שבמקרים קודמים ניתנה בפסיקה הקלה משמעותית בעונשו של נאשם בגין פרסום חד-פעמי או מעשה פסול חד-פעמי - ואילו בענייננו המדובר הוא בלינץ' ציבורי ותקשורתי שאין לו גבול ואין לו שיעור לא מבחינת היקפו, לא מבחינת עוצמתו ולא מבחינת פגיעתו הרעה במערער.

ו.סבל מתקופת הסחיטה:

81. לעניין עונשו של המערער היה על בית-משפט קמא להביא בחשבון גם את סבלו הקשה של המערער בתקופה בה היה נתון לסחיטה, והוא לא עשה כן.

היום כבר אין ספק, ומקובל גם על התביעה, וכך גם נקבע בכתב האישום המתוקן, שהמערער היה נתון במשך שנים לסחיטה קשה וחמורה, בסכומי עתק, של רפי פרידן, שיותר מאוחר נסתייע גם ביגאל תם. פרידן לא בחל באמצעים והשתמש גם בפניותיו לפרקליטות ולמשטרה כדי להעביר למערער מסרי סחיטה מתמידים, חוזרים ונשנים. בכל אותה עת גם חושש המערער, כפי שמאשרת היום התביעה בכתב האישום המתוקן, מהעללת עלילות שקר עליו בידי פרידן, עלילות שאולי לא יוכל להזימן.

82. קשה לתאר במלים את הסבל הנפשי הנורא העובר על אדם הנתון לסחיטה כה חמורה ובמשך תקופה כה ארוכה. סחיטה כזאת גורמת לביעותים, עינוי וסבל נפשי בל יתוארו, ולא רק בתקופה בה היא מתרחשת. היא גם משאירה את אותותיה על נפשו של האדם לצמיתות. אין ספק שזה גם מה שאירע למערער. אף זה עונש חמור ונורא שנשא, נושא ועוד ישא בעתיד המערער על פרשת הסתבכותו. וגם עונש זה שנענש בו, יש להביא בחשבון.

ז. סבל מתקופת ההמתנה למעצר ולחקירה:

83. מיום שהחלו ההדלפות, הפרסומים הנוראים והלינץ' הציבורי, כשהמערער מוצג כרוקם מזימות רצח, ועד שנעצר המערער ביום 23.11.99, עברה תקופה של כחודשיים.

84. בכל התקופה הזאת ישב המערער בעיקר כשהוא ספון בביתו, מחול השדים מתחולל סביבו, הוא בוש ונכלם מלהראות פניו בציבור, הוא מצוי בחרדה נוראה ובמתח נפשי איום, בעיקר מחשש העלילות של פרידן ההולכות ומתגשמות לנגד עיניו כששמועה רודפת שמועה ופרסום רודף פרסום, והוא מחכה בכל רגע למעצרו. קשה לתאר במלים את העינוי, הסבל והנזק הנפשי שנגרמו לו בתקופה זו, ושבוודאי הותירו רישומיהם עליו גם לתקופה ארוכה בעתיד, אם לא לצמיתות. בתקופה קשה זו, שמבחינתו נמשכה עד אין סוף, שאל נפשו למות, פשוטו כמשמעו, ואין פלא בכך. בטיעוניה בבקשה למעצר עד תום ההליכים ציטטה ב"כ התביעה את הודעתו של ציון ששון ת89/ מיום 31.10.99 בעמ' 23 ש' 5-7 (מצורף ומסומן כנספח [19]), המתייחסת לתקופה זו:

"פעם אחת שידעתי שהמערער לחוץ מאד היתה ממש ימים אחדים לפני פגישה זו בביתו שאשתו אמרה שחוששת שישים קץ לחייו עקב הלחץ".

85. לבית-משפט קמא גם הוגשו בהסכמת שני הצדדים תעודות רפואיות (כולל תעודה של הרופא הממשלתי, המאשר, למעשה, את המימצאים שבתעודות של הרופא הפרטי, וכולל סיכום מחלה של הרופא הפרטי שהוגש דווקא על-ידי התביעה) וסומנו כחוות דעת 1-5. התעודות מצורפות ומסומנות כסדרן: חוות דעת מומחה מיום 23.1.2000 (חוות דעת 1) - נספח [20]; חוות דעת של הרופא הממשלתי מיום 1.2.2000 (חוות דעת 2) - נספח [21]; חוות דעת מיום 24.9.2000 (חוות דעת 3) - נספח [22]; חוות דעת מיום 5.10.01 (חוות דעת 4) - נספח [23]; סיכום מחלה מיום 20.5.98 (חוות דעת 5), הוגש על-ידי התביעה - נספח [24]. הטיעון לעניין תעודות אלה התקיים בדלתיים סגורות ותחת צו איסור פירסום.

גם בתעודות הרפואיות יש ביטוי לנזקים החמורים שנגרמו למערער כתוצאה מתקופה זו וכי חששה של אשתו, כאמור לעיל, לא היה חשש שווא - ראו, למשל, חוות דעת 1 [20], עמ' 3, הקטע השני.

86. כל אלה מהווים אף הם חלק מהעונש הנורא שנענש בו המערער, במידה רבה מאד שלא בדין ושלא בצדק באשר אנו יודעים היום שבעיקרו של דבר היה המערער קרבן לעלילות שווא נוראות. צריך היה בית-המשפט קמא להתחשב גם בענישה זו, ענישה בטרם עת ובטרם משפט, ענישה שאין קשה ממנה - אך הוא לא עשה כן, ובכך שגה.

ח.המעצר עד תום ההליכים:

87. אכן, בית-משפט קמא התחשב בתנאים הקשים והחמורים בהם היה נתון המערער במשך תקופת המאסר הארוכה והחריגה (15 חודשים ו11- ימים) וקבע כי יש בדברים אלה "ללא ספק כדי להשליך על חומרת העונש לו הוא ראוי היום, בעקבות הרשעתו בכתב האישום המתוקן" (סעיף 15, בעמ' 19, לגזר הדין). אך המערער יטען כי לאור תנאי המעצר החריגים והקשים במיוחד שבהם היה נתון במשך תקופה כה ארוכה, היה על בית-משפט קמא לראות בכך עונש מספיק, ואף מעבר לראוי, ולא להטיל על המערער שום עונש מאסר נוסף.

עוד יטען המערער כי נתקיים בענייננו מה שנאמר בבית-משפט נכבד זה בדנ"פ 2316/95, גנימאת נ' מ"י, פ"ד מ"ט(4) 589, סעיף 3 בעמ' 645-646, כי "מחקרים הוכיחו כי נאשמים שנעצרו עד תום הליכי המשפט נענשו ביתר חומרה מנאשמים באותן עבירות ובנסיבות דומות שהתמזל מזלם ושוחררו בערובה".

88. כפי שציין בית-משפט קמא בגזר דינו, גם בתנאים רגילים, תנאי מעצר הם חמורים פי כמה מתנאי מאסר. בין היתר: העציר מוחזק בתא סגור במשך כל שעות היממה זולת יציאה של שעתיים ליום לחצר, בעוד שאסיר רגיל מבלה במשך כל שעות היום מחוץ לתאו, זולת במועדי הספירה; לא ניתנות חופשות שאסיר רגיל זוכה להן, לא חופשות רגילות ולא לצרכי אירועים משפחתיים; לא ניתן מאסר בתנאי שיקום, שהוא מאסר לתקופת הלילה בלבד; לא ניתנים תנאי ביקורים והתקשרות טלפונית חופשית כפי שניתן לאסיר; ולא ניתנים תנאים והקלות נוספים, הניתנים לאסיר רגיל.

אך לגבי המערער, לא זו בלבד שבהיותו עציר ולא אסיר נשללו ממנו כל הזכויות הנתונות לאסיר רגיל, כאמור, אלא שהוא הוחזק בתנאים קשים פי כמה מתנאיו של עציר רגיל, ועבר עינוי, סבל והשפלה שקשה לתארם במילים; במספר מקרים אף נאלצה הסניגוריה, במהלך המשפט, להביא את הדברים לידיעת בית-משפט קמא, ואף לידיעת בית-המשפט העליון, ולבקש עזרתם. הדברים היו ידועים לבית-משפט קמא, ומן הראוי להביאם גם בפני בית-משפט נכבד זה:

א. לצורך הסעתו לישיבות בית-המשפט קמא, שהתקיימו במשך תקופה כה ארוכה בתדירות רבה של שלוש ישיבות בשבוע, ולפעמים אף יותר, הוחזק והוסע המערער בתנאים שאיש הנציבות הבכיר עצמו, תג"ד שלמה טויזר, כינה אותם בשם "תנאים בלתי הומניים":

(1) בערב הקודם ליום שבו היתה מתקיימת ישיבה בבית-המשפט, היה מוצא המערער מתא המעצר בו היה עצור בבית המעצר "הדרים" ומועבר לתא מיוחד (בצמוד לצינוק) כדי ללון בו לקראת הסעתו השכם בבוקר למחרת. המדובר היה בחדרון, בגודל של כ1.5- X 3 מ', שהתנאים בו גרועים מתנאי צינוק. חדרון זה מיועד לכל העצירים המוסעים למחרת היום לבית-המשפט, אך יש בו מיטה אחת בלבד. אין בו חלון. מצויים בו שירותים פתוחים. בדרך כלל, מאחר שהמיטה תפוסה על-ידי עציר אחר, נאלץ המערער לשכב על הרצפה, בצמוד לאסלת בית-השימוש ובתוך מים הנוזלים מן השירותים והכיור (רק לאחר תקופה ארוכה מאד, של כשנה תמימה, ולאחר שתג"ד שלמה טויזר הביע הזדעזעותו מתנאים אלה, שונה נוהג אכזרי זה, והיו מעירים את המערער בתאו בשעה 04:30 בבוקר בטרם הסעתו לבית-המשפט).

(2) לאחר לילה קצר של חוסר מנוחה בתא המיוחד האמור, היו מעירים את המערער בשעה 04:30 בבוקר ומסיעים אותו לבית המעצר "ניצן", לשם היה מגיע בערך בשעה 05:30 בבוקר. מבית המעצר "ניצן" היה מוסע המערער לבית-המשפט. הדיונים בעניינו היו מתקיימים באינטנסיביות ומתארכים לעיתים קרובות עד לשעה 16:00 או 15:30. מאחר שהדיונים בעניינו של המערער היו מתארכים עד שעה כה מאוחרת כאמור, אין הסעה מוכנה בגמר הדיון, ובסיום הדיון הוא מושם בתא המעצר המצחין בבית-המשפט, שכידוע לכל, התנאים בו הם למטה מכל ביקורת. בתא זה הוא נשאר עוד כשעה ואף למעלה מכך.

(3) בשעה 17:00 בערך (ולעיתים אף בשעה 17:30 בערך) היה מוסע המערער מבית-המשפט ב"פוסטה" משטרתית בלתי מאווררת לבית המעצר "ניצן", הסעה הנמשכת כשלושת רבעי שעה. בבית המעצר "ניצן" היה ממתין המערער שוב כשעה (ובחלק מן המקרים - כחצי שעה). מבית המעצר "ניצן" היה מוסע המערער לבית המעצר "הדרים" ב"פוסטה" שאין בה כל איוורור, שורר בה חום אימים ואין בה אפשרות לנשום. לעיתים היה מגיע המערער בהסעה זו עד למצב קרוב מאד להתעלפות. המערער היה מגיע חזרה לבית המעצר "הדרים" בקרבת השעה 20:00 בערב. מטבע הדברים גם בבית המעצר "הדרים" קיים עיכוב נוסף עקב הבדיקות וכו', כך שהמערער היה מוחזר לתאו רק כמחצית השעה לאחר הגעתו לבית המעצר "הדרים".

(4) במשך כל היום, בכל השעות הרבות הללו, היה המערער מוחזק ומוסע כשהוא כבול באזיקים הן בידיו והן ברגליו.

(5) אם היה מתקיים המשפט גם ביום שלמחרת, ברציפות, הרי נותר למערער זמן קצר לסידורים אישיים בתאו, ושוב הוא היה מועבר ללינה לתא המיוחד, שבו אין תנאים מינימליים מתאימים, כאמור לעיל, ובבוקר שלמחרתו שוב מעירים אותו בשעה 04:30 בבוקר ושוב חוזרים חלילה סיוטי ההסעה והטלטול האמורים לעיל.

(6) משמעות הדבר היא כי מ04:30- בבוקר עד 20:30 בערב, כלומר במשך כ16-

שעות (!) היה מיטלטל ושוהה המערער בתנאים בלתי אפשריים ובלתי מתקבלים על הדעת, והכל לאחר בילוי הלילה בתא המיוחד שתנאיו אינם הומניים כאמור - וזאת בנוסף לכך שבבית-המשפט היה נתון לדיונים ארוכים המצריכים ריכוז רב ומחשבה בהירה. בעקבות זאת הגיע המערער מספר פעמים לידי התמוטטות של ממש. הוא נאלץ לבקש מבית-המשפט קמא מספר פעמים לשחררו מישיבות בית-המשפט, למרות שמאד רצה להשתתף בהן, כי לא יכול היה לעמוד בעינויים אלה. לאחר מכן ביקש שלא לקיים ישיבות יום אחר יום, דבר שהקל במקצת, אך עדיין היה נתון המערער לסיוט ולעינויים האמורים במשך 3 פעמים בשבוע, אם כי לא יום אחרי יום. עד היום סובל המערער מהנזקים הנפשיים והגופניים שנגרמו לו כתוצאה מעינויים וסיוטים אלה.

ב. בשל הבעיות הרפואיות של המערער, היה כרוך מעצרו לא רק בסבל נוסף וגדול אלא גם גרם לו נזקים רפואיים שבחלקם אינם ניתנים לתיקון. בית-המשפט קמא התעלם בטעות מעניין זה, שהוסבר היטב בחוות הדעת 1-4 (נספחים [20], [21], [22] [23], והמערער יבקש כי בית-משפט נכבד זה יביא בחשבון גם ענישה נוספת זו שספג המערער.

ג. בשל האשמות השווא שטפלו על המערער - ושאף אחת מהן כבר אינה מופיעה בכתב האישום המתוקן - בדבר קבלת תנאים מועדפים במאסרו הקודם, שיחוד צמרת השב"ס, סוהרים וקצינים, מאפיונריות וכו' - הונהגו כלפיו כללים מיוחדים במעצרו. הסוהרים ומנהל בית המעצר התרחקו ממנו וסירבו להיענות לבקשותיו הפשוטות ביותר, בקשות הנענות כדבר שבשגרה לגבי כל עציר אחר, שמא ייחשדו בשוחד, העדפה וכו'. הם גם כעסו עליו על שכביכול בגללו סובלים חבריהם, הסוהרים ומפקדיהם שנחשדו ונחקרו בקשר לתנאי מאסרו הקודם של המערער. כתוצאה מכך הוחזק המערער בתנאים קשים ביותר, ששום עציר אחר, לרבות רוצחים, לא הוחזקו בהם.

ד. אפילו קיום סביר של חגיגת בר-מצווה לבנו, דבר כה פשוט ואנושי - נמנע מהמערער. הוא נאלץ לפנות בעניין זה לבית-המשפט. הוא הובל כבול באזיקים לחגיגת בר-המצווה, ניתן לו לשהות שם שעות ספורות בלבד, רשימת האורחים הוגבלה ובוקרה ע"י השלטונות - ונקל לשער איזו עוגמת נפש וטראומה נגרמו הן לילד והן לאביו.

ה. המערער היה מובל לבית-המשפט, ואף מוחזק בהתחלה בתוך בית-המשפט, באופן מבזה ומשפיל, ממש כאילו היה רוצח, כשהוא כבול באזיקים לעיני כל ומצולם בכל כלי התקשורת. תמונתו הופיעה בכל עיתון, לבן וצהוב, ומעל כל מסך רענן, כשהוא מדדה במסדרונות בית-המשפט כבול באזיקים, למגינת ליבו של כל מי שכבוד האדם יקר לו. כך לא נהגו עם עצירים אחרים. עד שבית-המשפט קמא התערב בדבר, היה המערער נכבל באזיקים גם בשבתו בישיבות בית-המשפט!

89. בית-משפט קמא התעלם מאחריותה של התביעה למעצרו, ולאורך מעצרו, של המערער, אף כי ציין בגזר דינו שברור כי המערער לא היה נעצר כפי שנעצר אילו מלכתחילה היה מוגש כתב האישום המתוקן. ברם, המערער יטען כי התביעה המשיכה בבקשותיה להארכת המעצר גם כשהיה ברור שכתב האישום המקורי אינו יכול לעמוד וכי הופרכו כל ההאשמות החמורות שהיו בו.

90. עוד התעלם בית-משפט קמא מכך שאילו היה המשפט מסתיים בתום מעצרו של המערער, היו חלות עליו הוראות החוק שעמד בתוקפו אותה שעה ("חוק דרעי"), הוראות שהיו מזכות אותו בניכוי מחצית מתקופת המעצר, בנוסף להקלה המינהלית, כך שמעצרו, אף בלא להתחשב בכך שהוא היה נתון בתנאים חמורים שבעתיים מתנאי מאסר כאמור, היה שקול לכ34-35- חודשי מאסר. אלא שמאז נשתנה החוק וכיום מגיעה ההקלה האפשרית לשליש תקופת המאסר במקום למחציתה.

יב. מצב אישי ורפואי:

110. בית-משפט קמא שגה כשלא התייחס כלל, לא לנסיבותיו האישיות של המערער ולא למצבו הרפואי, על אף שאלה הובאו, נטענו והוכחו בפניו, ולא התחשב בהם כשיקול להקלה בעונשו של המערער. למעשה, בית-משפט קמא התעלם לחלוטין מנושא זה.

111. אשר לנתוניו האישיים של המערער, כולל פעולותיו החיוביות והציבוריות, אוזכרו אלה גם בעמ' 2 של התעודה חוות דעת 1 [20], בעמ' 1-2 בחוות דעת 2 [21], ובחוות דעת 5 [24], בעמ' 1 ("רקע אישי ומשפחתי").

112. המערער נשוי בשניה ואב לארבעה ילדים. גיל הילדים: דניאל בן 15, יהונתן בן 14 (בר-המצווה), אלינור בת 11 ואריאל בת שנתיים.

113. ילדתו הקטנה של המערער, אריאל, נולדה חודשים ספורים לפני מעצרו. רוב ימיה יכולה היתה לראותו רק מאחורי סורג ובריח. טראומה נוראה לבת הקטנה ולאביה.

114. ילדיו של המערער סבלו איומות מהפרסום ומהלינץ' התקשורתי הנורא. טראומה ונזקים קשים, שלא יימחו.

115. רעייתו של המערער בהריון בחודש הששי. המערער מתחלחל מן האפשרות, שמא לא יהא בקרבת רעייתו בחודשי הריונה המתקדמים.

116. המצב הרפואי: כאמור, התעלם בית-משפט קמא לחלוטין מן המצב הרפואי של המערער, על אף שכעולה מגזר דינו הוא קיבל כנכונות את התעודות הרפואיות שהוגשו לו בהסכמה, ומה גם שאחת מהן, המאשרת למעשה גם את האחרות, היא תעודה של רופא ממשלתי שמונה לפי בקשת התביעה למתן חוות הדעת (ראו תחילת הקטע האחרון בעמ' 6 לגזר הדין).

כעולה מן התעודות הרפואיות, כבר נגרמו למערער, בעטיו של המעצר הממושך והקשה, נזקים חמורים, שספק אם יש להם תקנה - אך, והוא עיקר, כליאתו של המערער כעת תגרום לו נזק רפואי בלתי הדיר, אף לצמיתות.

היה על בית-משפט קמא להביא כל אלה בחשבון לעניין עונשו של המערער, וטעה משלא עשה כן ולא נתן דעתו כלל על נושא חשוב זה.

יג. הבעת חרטה כנה ואמיתית:

117. בית-משפט קמא ראה את המערער ותגובותיו ברציפות ובאינטנסיביות רבה במשך כשנתיים ימים, והתרשם ממנו ומסבלו. לפני מתן גזר דינו אף שמע בית-משפט קמא את דבריו הנרגשים של המערער ואת הבעת החרטה הכנה והאמיתית מצידו. על כך אמר בית-המשפט בגזר דינו:

"... ונתתי לבי לדבריו הנרגשים של הנאשם בהכותו על חטא בפני" (סעיף 14, בעמ' 18, לגזר הדין).

"סוף דבר, משבחנתי כל שמניתי עד כאן,... כולל החרטה הכנה שהביע הנאשם בפני בשלב הטיעונים לעונש..." (סעיף 18, בעמ' 22, לגזר הדין).

עם זאת נראה כי שיקול חשוב זה לא השתקף במידה הראויה בקביעת עונשו של המערער על-ידי בית-משפט קמא, עונש שהוא מופרז בחומרתו מכל הבחינות, הן מבחינת תקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער והן מבחינת קביעת הפעלת עונש המאסר על-תנאי באופן מצטבר, והכל במרחק רב מרף הענישה התחתון המוסכם שנקבע בהסדר הטיעון.

118. המערער למד את לקחו. חרטתו היא כנה ואמיתית, כפי שקבע גם בית-משפט קמא. אחרי הטראומה הנוראה שעבר אין כל סיכוי שהוא יכשל שוב.

119. המערער ניסה כבר פעם לפתוח דף חדש בחייו - אך העבריין והסחטן פרידן מנע ממנו מלעשות כן. מן הצדק לאפשר לו, אחרי כל הסבל הרב שעבר עליו, לפתוח הפעם באמת דף חדש ונקי לחלוטין, ולאחר שנעלמו כל גורמי הסחיטה, יש לקוות כי אכן יצליח בכך. היה על בית-משפט קמא לתת לו את האפשרות הזאת.

יד. חריגת בית-משפט קמא לחומרה מרמת הענישה בעבירות כתב האישום המתוקן:

120. עבירות כתב האישום המתוקן הן שיבוש, הטרדת עד, הפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. כשמדובר בעבירות עצמאיות מהסוג בו הורשע המערער (דבר נדיר, כי בדרך כלל העבירות שבהן הורשע הן עבירות המצטרפות לעבירות עיקריות אחרות), רמת הענישה המקובלת היא בדרך כלל של מאסרי על-תנאי, קנסות, ובמקרים חריפים תקופות מאסר קצרות של מספר חודשים - אך לא מעבר לכך. לעניין זה הביא ב"כ המערער בפני בית-משפט קמא שורה ארוכה של גזרי דין, הן לגבי כל עבירה ועבירה בנפרד והן לגבי הצטברות של מספר עבירות או כל העבירות (ואף ביחד עם עבירות נוספות) יחדיו.

שגה בית-משפט קמא כשחרג לחומרה, ובמידה כה קיצונית, מרמת הענישה המקובלת כפי שהשתקפה בפסקי הדין שהובאו לפניו מטעם המערער.

121. טעה בית-משפט קמא באמירתו ש"הענישה המתונה מאד" בעבירות שבהן הורשע המערער היא ענישה שנגזרה על-ידי בתי-משפט השלום: ראשית, פסקי הדין שהביא המערער בפני בית-משפט קמא היו פסקי דין של בתי-המשפט המחוזיים ושל בית-המשפט העליון (שבחלקם אישרו פסקי דין של בתי-משפט השלום); ושנית, אילו היה מוגש כתב האישום המתוקן, הוא היה מוגש בפני בית-משפט השלום (והוא לא היה כלל בסמכות בית-המשפט המחוזי), ואין זה מן המידה לגזור על המערער עונש חמור יותר רק בשל העובדה שכתב האישום המתוקן לא הוגש כך מלכתחילה, אלא להיפך - יש להתחשב בצורה משמעותית ביותר להקלת עונשו של המערער, לעומת מה שהיה ראוי להיגזר עליו אילו הוגש כתב האישום המתוקן מלכתחילה, בעובדה שמלכתחילה הוגש נגד המערער כתב אישום חמור ביותר שבעטיו, ועד שהופרך לחלוטין, סבל המערער נוראות.

122. בשורה הארוכה של דוגמאות הענישה, מפסקי הדין של כל הערכאות, בעבירות זהות או דומות, שהובאו מטעם המערער בפני בית-משפט קמא, לא היו קיימות אותן נסיבות מקילות משמעותיות ביותר כבמקרה דנן, לא באשר לנסיבותיהן של העבירות עצמן ולא באשר לעילות אחרות, משמעותיות ביותר, להקלת העונש - ואף על-פי כן היתה כאמור רמת הענישה מאסרי על-תנאי, קנסות, במקרים חריפים תקופות מאסר קצרות של מספר חודשים, ובמקרים הקשים ביותר של הצטברות שורת עבירות יחדיו ביחד עם עבירות חמורות יותר אחרות, מסוגים אחרים, הגיעה הענישה עד מקסימום של 12 חודשי מאסר הכוללים בתוכם הפעלת 8 חודשי מאסר על-תנאי באופן חופף. חריגת בית-משפט קמא, בענייננו, לחומרה ולרעת המערער, מרמת הענישה המקובלת, אין לה הצדקה ויש בה אף משום פגיעה בעיקרון השיוויון בפני החוק.

יתר על כן, העונש החמור, מעבר לרמת הענישה המקובלת, שגזר בית-משפט קמא, מעיד על כך שלמעשה לא התחשב בית-משפט קמא, ועל כל פנים לא במידה הצודקת והראויה, בשורה הארוכה של הנסיבות המקילות, הן נסיבות ביצוע העבירות עצמן והן נסיבות נוספות, שחייבו הקלה משמעותית ביותר בעונשו של המערער לעומת רמת הענישה המקובלת בנסיבות רגילות בעבירות כגון אלה.

123. בטיעוניה לעונש, ובקביעת תקופת המאסר שביקשה, התקשתה התביעה לסגל עצמה להבדל התהומי שבין כתב האישום המקורי ובין כתב האישום המתוקן, כפי שהתקשתה גם להסתגל לנסיבות המקילות, המיוחדות במינן, שבנסיבות ביצוע עבירות כתב האישום המתוקן, ומשום כך דרשה עונש מופרז ביותר בכל נסיבות העניין. יש לחשוש שגישה מוטעית זו השפיעה גם על בית-משפט קמא, ומכאן ההפרזה הרבה שהפריז בעונשו של המערער.

124. טעה בית-משפט קמא כשלא הביא בחשבון ששני האישומים הראשונים בכתב האישום המתוקן מתייחסים לעובדות שקדמו להרשעה הקודמת וכי האישום הרביעי הוא בעל אופי וטיב שונים לחלוטין ובלתי קשורים לחלוטין באופי העבירות שבהרשעה הקודמת, כך שלמעשה נותר רק האישום השלישי שבגינו אפשר לדבר על "הרשעה קודמת". אך גם באישום זה, וגם מכך התעלם בית-משפט קמא, צריך לזכור שהמאפיין העיקרי בהרשעה הקודמת, שמונה אישומים מתוך תשעה, הוא המאפיין של האזנות הסתר, שאליהן לא חזר המערער, ואילו נושא השיבוש שם היה שולי ונגרר אחרי האישומים העיקריים בהאזנת הסתר. בנסיבות אלה היה על בית-משפט קמא לקבוע שאין מקום לדבר על עבריינות רצידיביסטית או על סדרת הרשעות קודמות, ומה גם שמדובר בספיח של הפרשה הקודמת ובאותה דמות של העבריין-הסחטן רפי פרידן ולא בעבירות שמעורבים בהן אנשים אחרים או חדשים.

125. בית-משפט קמא טעה כשבהתחשב בכל נסיבות העניין, הן נסיבות העבירות והן הנסיבות הכלליות, לא קיבל את הרף התחתון המוסכם של הסדר הטיעון ולא הסתפק בעונש מאסר לתקופה כוללת של 15 חודש, כשתקופה זו כוללת גם את הפעלת המאסר על-תנאי. בהתחשב בכל הנסיבות היה מן הראוי שעונש המאסר הכולל (כולל הפעלת המאסר על-תנאי) לא יעלה על תקופה של 15 חודש, כלומר פחות 11 יום מן התקופה שבה היה נתון המערער במעצר, וזאת כדי לתת ביטוי סמלי לפחות להכרת בית-המשפט בעוול הגדול שנעשה למערער.

126. עוד היה על בית-משפט קמא להתחשב בכך, והוא לא עשה כן, שאין בית המשפט נוטה להחזיר לכלא מי שהשתחרר ממנו, אפילו בנסיבות אחרות היה סבור שמן הראוי ליתן עונש מאסר לתקופה יותר ארוכה.

דברים אלה חלים מקל וחומר במקרה דנן, לאור תקופת המעצר הארוכה והקשה במיוחד שעברה על המערער ולאור חוות הדעת הרפואית בדבר הסיכון החמור לבריאותו של המערער בכליאתו מחדש (ראו התעודה חוות דעת 4 [23]).

127. שגה בית-משפט קמא כשלא הביא בחשבון לעניין קביעת תקופת המאסר, ולהקטנת התקופה האמורה, את העובדה שהוטל על המערער הקנס הכספי המירבי על עבירות בגינן הורשע.

טו.אי-הפעלת המאסר על-תנאי, כולו או בחלקו, באופן חופף:

128. שגה בית-משפט קמא כשסבר שלא נמצאו במקרה דנן טעמים להורות על חפיפתו של עונש המאסר על-תנאי.

והוסיף וטעה בית-משפט קמא כשלא שקל כלל את האפשרות להורות שעונש המאסר על-תנאי יחפוף לפחות בחלקו, אם לא במלואו.

129. בית-משפט קמא התעלם מן הדין ומן הנוהג המקובל בבתי-המשפט, המפעילים בתדירות מאסר על-תנאי בחפיפה, כולו או בחלקו, וכן הוסיף והתעלם מן הטעמים הרבים הקיימים במקרה דנן, שדי בכל אחד מהם, ובוודאי בכולם יחדיו, כדי להורות על הפעלת עונש המאסר על-תנאי בחפיפה, מלאה או חלקית, וכן התעלם מכך שבכל נסיבות העניין הטלת תקופת מאסר כוללת בפועל של 25 חודשים מהווה עונש חמור בהרבה למעלה מן המידה הראויה, עונש שהוא מופרז ביותר.

עוד התעלם בית-משפט קמא מן האסמכתאות שהובאו בפניו, בהן הופעלו עונשי מאסר על-תנאי בחפיפה, מלאה או חלקית, אף בלא מתן טעם לכך או כשנראה שתקופת המאסר הכוללת, כולל המאסר על-תנאי שהופעל, היא ארוכה, כבמקרה דנן.

130. המערער יטען כי בכל מקרה מן הדין היה להפעיל את המאסר על-תנאי כולו באופן חופף, ולחלופין - חלקו באופן חופף, והכל באופן שתקופת המאסר הכוללת בפועל לא תעלה על התקופה של 15 חודשים כאמור לעיל, וזאת מן הטעמים האמורים להלן, המצדיקים, כל אחד מהם ובוודאי כולם ביחד, הפעלה חופפת של עונש המאסר על-תנאי:

א. פסק-הדין הקודם, והמאסר-על-תנאי שבו, היו בעיקרם בגין עבירות של האזנת סתר. היתה שם עבירה בודדת ונגררת של שיבוש, שלא היתה עיקר אלא טפל, ואכן המערער לא חזר עוד לעבירות של האזנת סתר. יתר על כן, עונש המאסר על-תנאי לא היה העונש היחידי שהושת על המערער במשפטו הקודם - הוא נשא שם עונש ממשי ביותר של 8 חודשי מאסר בפועל וכן קנס כספי בלתי מקובל בגובהו בנוסף לכך. נמצא שנענש דיו.

ב. רק עבירה אחת בכתב האישום המתוקן מפעילה את המאסר על תנאי, והיא עבירת השיבוש באישום השלישי.

ג. כל הנסיבות המיוחדות במינן והמקילות שנימנו בנסיבות העבירה שבאישום השלישי מהוות סיבות מספיקות, כל אחת מהן לחוד ובוודאי שבכוחן המצטבר יחדיו, להטלת עונש חופף. נזכירן כאן בקצרה:

(1) למעשה המדובר הוא בהמשך, בלתי ניתן להפרדה, של פרשת האזנות הסתר, שבגינה כבר נשא המערער את עונשו במלואו.

(2) המערער פעל בהיותו נתון לסחיטה קשה ומאיימת של פרידן.

(3) המערער פעל מתוך חשש רציני ומבוסס שפרידן יעליל עליו עלילות שקר במשטרה, כפי שאכן אירע. המערער נכנס לחרדה שמא תיפתח נגדו חקירה על סמך תלונה שקרית של פרידן.

(4) ששון הוא בר-הסמכא היוזם את החקירה ואומר למערער שמותר לו כחוקר פרטי לעשות כן, והוא פועל למעשה מבלי לדווח למערער על פעולותיו ומקורותיו; המערער גם מזהירו שלא יתן ולא יציע טובות הנאה למקורותיו. המערער אינו נותן שום טובת הנאה ושום שוחד.

(5) המערער אינו עובר שום עבירה בחיפוש מידע ובקבלתו. על כל פנים, אין אלמנט של שחיתות בעבירה זו. התנהגותו של המערער היא טבעית ואנושית אף אם שגה, כי מי שנמצא במצוקה כה גדולה עקב לחץ הסחיטה והחשש מעלילות, טבעי שיבקש לברר מה קורה. כל אדם מהישוב היה נוהג כך.

(6) המערער לא קיבל שום מידע ממשי.

(7) ספק רב אם במידע שמסר המערער לתם, והוא מוגבל מאד, יש משום עבירה של שיבוש חקירה, אך על כל פנים לא היתה בזה יותר מעבירה שולית וגבולית.

(8) בעניין התעכבותו של תם בחו"ל - תם עמד ממילא לנסוע לחו"ל, ללא קשר לחקירה; תם שינה יעדו לארה"ב מיוזמתו, ללא בקשת המערער ומטעמיו של תם; ספק אם בבקשת המערער שתם יתעכב מארה"ב היתה עבירה, אך על כל פנים לא היתה כאן עבירה חמורה כלל ועיקר.

(9) המדובר במסכת יחסים של שני חשודים לביצוע עבירה, הפועלים כ"אחים לצרה", ואין מדובר בשיבוש כלפי צד שלישי. תם שיחק משחק כפול - כלפי המערער הציג עצמו "אח לצרה", אך בפועל ניסה לסחוט ובאותו זמן כבר החליט להיות "עד מדינה" ועסק בהקלטות ובאיסוף חומר כדי שתהא לו "סחורה" למכור. אולם המערער, הרואה בו "אח לצרה", מתכנן ביחד איתו את הגנתו אל מול פרידן השקרן והסחטן. זו פעולה טבעית ואנושית, אף אם שגה, ואין להתייחס אליה בחומרה.

(10) אין שום יוזמה, לחץ, מתן הוראות, שידול או הדחה מצד המערער כלפי תם - אלא להיפך: תם החליט עוד לפני כן להיות "עד מדינה" והוא מעכב את שובו ארצה כדי להקליט את המערער וכדי לסחוט אותו.

(11) כיום ידוע שלא היתה למערער שום אינפורמציה ש"החקירה תגווע", והוא אפילו לא עשה ניסיון כלשהו "בחלונות הגבוהים" להפסיק את החקירה או למונעה. בסה"כ הוא נהג ב"פאראנויה" ובפחד, בלחץ הסחיטה ובשל החשש מעלילות שקר, ודיבר דברי הבל שלא היה מאחריהם דבר!

(12) גם כאן המערער אינו העבריין העיקרי. העבריינים העיקרים הם ששון ותם. חוש הצדק מתקומם על כך שהם יוצאים בלא כל פגע, ואילו המערער עומד לדין.

ד. גם כל יתר הנסיבות המקילות, הכלליות, כל אחת מהן ובוודאי כולן יחדיו, די בהן לשמש טעם להפעלת המאסר על-תנאי באופן חופף ולא מצטבר, ובכללן:

(1) העובדה שהנסחט-הקורבן הועמד לדין, ואילו הסחטנים-העבריינים לא זו בלבד שלא עמדו לדין אלא אף מחזיקים את סכום הסחיטה הענק בידיהם.

(2) העוול שנגרם למערער בפרסומים ובלינץ' הציבורי שנעשה בו ואחריות הרשויות לפחות לחלק מכך.

(3) כתב האישום "המנופח" והחמור כל כך שהוגש מלכתחילה נגד המערער ושגרם לו סבל כה רב והוצאות כה מרובות עד שנסתיימה הפרשה בהגשת כתב האישום המתוקן.

(4) סבלו של המערער בתקופת הסחיטה.

(5) סבלו של המערער בתקופת ההמתנה למעצר ולחקירה.

(6) הסבל הנורא שנגרם למערער במעצר עד תום ההליכים, ונסיבותיו של מעצר זה.

(7) החקירה המעוותת והמגמתית שהתנהלה נגד המערער ושהביאה לכתב האישום המנופח, והתנהגות המשטרה ובראשה מזרחי.

(8) הודאת המערער והחסכון העצום בזמן ובמשאבים שבא בזכות ההודאה והסדר הטיעון.

(9) הנזקים האישיים והכלכליים הגדולים שנגרמו למערער ולמשפחתו.

(10) הנזקים הנוספים העלולים להיגרם למערער כתוצאה מהוראת סעיף 226 לחוק החברות החדש.

(11) מצבו האישי והרפואי של המערער.

(12) הבעת החרטה הכנה והאמיתית של המערער והצורך לאפשר לו לפתוח הפעם באמת "דף חדש" לאחר שעבריינים-סחטנים מנעו ממנו בעבר לעשות כן.

ה. האורך הכולל של תקופת המאסר (אם אכן יופעל המאסר על-תנאי במצטבר, כולו או בחלקו) שהוא מופרז וחמור מדי בהתחשב בכל נסיבות העניין.

ו. העובדה שלא יהיה זה צודק ולא יהיה זה ראוי להחזיר את המערער לכלא, לאור הסבל הנורא שעבר עליו עד כה, מחד, לאור הסכנה הרפואית לנזק בלתי הדיר שתגרום כליאתו מחדש, מאידך, ומעל כל אלה - לאור נטיית בתי-המשפט שלא להחזיר אדם לבית הכלא, לאחר ששוחרר, אף אם סבורים הם שראוי הוא לעונש חמור יותר.

טז. הטלת מאסר על תנאי:

131. המערער יטען כי לא היה מקום להטיל מאסר על תנאי בגין האישומים הראשון (ככל הנוגע לעבירת שיבוש שבמהותה היא כניעה לסחיטה), השני והרביעי בנסיבותיהם המקלות החריגות ויוצאות הדופן - הקנס הכספי המירבי שהוטל בגין עבירות אלה הוא עונש חמור דיו.

המערער יטען כי שגה בית-משפט קמא כשהטיל עונש מאסר על-תנאי בגין העבירות הנדונות, בנוסף לעונשים החמורים שהוטלו, ובכל מקרה יטען המערער כי משמדובר בעבירות טכניות, שנעברו בפעם הראשונה, כמו באישומים השני והרביעי, אין מקום להטיל עונש של מאסר על-תנאי, וכי שגה בית-משפט קמא כשהטיל עונש כזה.

132. עוד יטען המערער, לחילופין, כי משהטיל בית-משפט קמא עונש של מאסר על-תנאי, היה עליו להתחשב בכך, כמקובל, בדרך של צמצום עונש המאסר בפועל, ולנכות את עונש המאסר על-תנאי, כולו או בחלקו, מעונש המאסר בפועל שהוטל - ושגה בית-משפט קמא כשלא נהג כך.

יז. סוף דבר:

133. המערער יטען כי אילו נהג בית-משפט קמא לפי רמת הענישה המקובלת בעבירות כתב האישום המתוקן, ואילו הביא בחשבון הן את כל הנסיבות המקילות העולות מגוף כתב האישום ומהעובדות המוסכמות באשר לנסיבות ביצוע העבירות והן את כל הנסיבות המקילות האחרות, כי אז היה מגיע לעונש שהוא אף נמוך במידה ניכרת מן הרף התחתון המוסכם שבהסדר הטיעון, שהוא עונש מאסר בפועל לתקופה כוללת (ביחד עם הפעלת המאסר על-תנאי) של 15 חודשים - ומשלא נהג כן בית-משפט קמא, מן הדין שבית-משפט נכבד זה יתערב בדבר ויעמיד את העונש על הרף התחתון המוסכם של הסדר הטיעון, כאמור.

134. המערער יטען כי בקביעת עונשו יש ללכת בדרך הבאה:

א. בשלב ראשון, ה"רעיוני", לגזור את עונשו כאילו כתב האישום המתוקן הוגש מלכתחילה ובנוסחו הנוכחי לבית-משפט השלום, בהתעלם כליל מכל האישומים הנוראים שהיו בכתב האישום המקורי, מכל הרעש והלינץ' התקשורתי שליווהו ומכל האווירה הקשה שנוצרה סביב המערער ונגדו.

ב. בשלב השני יש להפחית מן העונש "הרעיוני" האמור בגין כל הנסיבות המקילות, המיוחדות במינן, העולות מכתב האישום המתוקן ומן העובדות המוסכמות, והנוגעות לנסיבות ביצוען של העבירות; כלומר, בשלב זה, בית-המשפט מתבקש להתחשב, בין היתר, בפרשת הסחיטה ובפעילותו של המערער בלחצה ובהשפעתה, בקולת העבירות לאור נסיבותיהן, בעובדה שהמערער לא היה היוזם, בעובדה שששון הציע למערער לערוך חקירה ואמר שהוא רשאי לעשות כן, בעובדה שלא נתכוון המערער לגרום, ולא נגרם למעשה, נזק לחברות, בעובדה שהרישום הכוזב באישום הרביעי לא היה אלא "שקר לבן" ולא נגרם כל נזק ובכל הנסיבות האחרות כיוצא באלה.

ג. בשלב השלישי יש להפחית את העונש הפחתה נוספת, במידה הראויה, והיא משמעותית ביותר, בגין כל אחת מן הנסיבות המקילות הכלליות שפורטו (ראו תמציתן בסעיף 130ד' דלעיל).

ד. המערער יטען כי יש ללכת בדרך המפורטת לעיל כדי למנוע את החשש שדווקא כתב האישום החמור שהוגש מלכתחילה נגד המערער ביחד עם הלינץ' הציבורי והתקשורתי שנעשו בו והפרסומים הנוראים שליוו אותו וכתוצאה מכל אלה האווירה הקשה שנוצרה סביב המערער - כל אלה יגרמו להחמרה בעונשו, במקום שיהוו שיקול חשוב ומשמעותי ביותר להקלת עונשו. חשש זה מתגבר לאור הקו שננקט בידי התביעה, אשר מתקשה "להיפרד" מכתב האישום המקורי, המופרך, מתקשה להכיר בטעויות הקשות שנעשו ושגרמו למערער אי-צדק וסבל נוראים ומשום כך גם מתקשה לראות את הדברים לאורם הנכון ובפרופורציה הנכונה והיא ממשיכה לטעון לעונש מופרז ביותר, חמור ביותר ובלתי מתקבל על הדעת בכל נסיבות העניין. המערער יטען שבמידה לא מבוטלת נגרר בית-משפט קמא, בטעות, אחרי קו מוטעה, בלתי צודק ובלתי נכון זה של התביעה.

135. המערער יטען כי בכל נסיבות העניין העונשים שנגזרו על המערער מופרזים בחומרתם ומן הדין ומן הצדק שבית-משפט נכבד זה יתקן את המעוות.

אשר-על-כן מתבקש בית-המשפט הנכבד לקבל את הערעור, לבטל את העונשים שנגזרו על המערער ולקבוע במקומם את העונשים לפי הרף התחתון המוסכם של הסדר הטיעון, דהיינו עונש מאסר בפועל לתקופה כוללת של 15 חודש (הכולל בתוכו גם את הפעלת עונש המאסר על-תנאי), ממנו תנוכה התקופה בה היה נתון המערער במעצר, וכן עונש של קנס כפי שהוסכם ונקבע בגזר דינו של בית-משפט קמא, וכן/או יתבקש בית-המשפט הנכבד להושיט למערער כל סעד נוסף ו/או אחר, ככל שיישר בעיני כב' בית-המשפט.

היום 9.11.01 ______________

דן אבי-יצחק, עו"ד

ב"כ המערער

מוגש בזה ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ב' אופיר-תום) שניתן ביום ז' בחשון תשס"ב (24.10.01) בתיק ת"פ 040450/99, לפיו נידון המערער לעונש מאסר בפועל לתקופה כוללת של 25 חודשי מאסר, בהם כלולה גם תקופת מאסר על-תנאי ל10- חודשים שהופעלה נגדו במצטבר לתקופת מאסר בפועל של 15 חודשים שנגזרו עליו בגין העבירות בהן הורשע בתיק הנ"ל, תקופת מאסר כוללת ממנה תקוזז תקופת המעצר בן 15 החודש ו-11 הימים בהם נתון היה המערער במעצר עקב תיק ת"פ 040450/99 הנ"ל, וכן נגזר על המערער עונש נוסף של מאסר על-תנאי לתקופה של שנה, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות שבהן הורשע בתיק בתיק ת"פ. 040450/99 הנ"ל, במשך 3 שנים מיום גזר הדין (24.10.01), וכן נידון המערער לעונש נוסף של תשלום קנס בסך 349,200 ש"ח או מאסר בפועל בן 15 חודשים נוספים במקומו. בשל ריבוי החומר שהיה מונח בפני בית-משפט קמא, ובשל אורך הטיעון לעונש שהתקיים בבית-משפט קמא ושנמשך על-פני מספר ימים, ולנוחיותו של בית-המשפט הנכבד הזה, מצרף המערער להודעת הערעור, כחלק בלתי נפרד ממנה, כרכי נספחים המכילים חומר ומסמכים שהמערער מסתמך עליהם בהודעת הערעור ו/או שבדעת המערער להסתמך עליהם בעת שמיעת הטיעונים בערעור. הנספחים מסומנים במספרים סידוריים עוקבים, ובגוף הודעת הערעור מאוזכרים נספחים אלה על-ידי סימון מספריהם הסידוריים בסוגריים מרובעים מודגשים. גזר הדין שעליו הערעור מצורף כנספח [1]. פרטיכל הטיעונים לעונש בבית-משפט קמא (ישיבות מתאריכים 11.10.01, 14.10.01 ו-16.10.01, עמ' 15,166-15,567) מצורפים כנספח [2]. ואלה נימוקי הערעור, הנטענים ביחד, לחוד ולחלופין - הכל לפי העניין: