ביום שלישי, יב' בכסלו תסש"ט, 9 בדצמבר 2008, החליטה ועדת השיפוט של פרסי היצירה לסופרים ומשוררים של המחלקה לספרות שבמינהל התרבות, משרד המדע, התרבות והספורט וקרן ראש הממשלה על-שם לוי אשכול, על הזוכים בפרסים: אילת שמיר, אלון חילו, אסף שור, אריאל הירשפלד, ארנה קזין, הגר ינאי, חיים סבתו, יצחק בצלאל, ישראל אלירז, מואיז (משה) בן הראש, נעים עריידי, עינת יקיר, צור שיזף ושהם סמיט. חברי וועדת השיפוט הם: דרור בורשטיין - יו"ר, פרופ' אביבה ברק, דב אלבויים.
פרסי היצירה ניתנים ל-14 סופרים ומשוררים הכותבים בשפה העברית, כאות הוקרה על פועלו של הסופר והמשורר בכל תחומי הספרות: בשירה, בסיפורת, במחזה, במסה, בביקורת ובעריכה ספרותית.
להלן נימוקי השופטים: אילת שמיר שני ספריה של אילת שמיר נובעים משני עולמות ספרותיים שונים. ספרה הראשון, "גנסין 3" היה פרוזה ניסיונית מרוסקת ובוטה. משהו מבוטות קשה ו"גברית" זו נותר גם בספרה האחרון, השונה מקודמו, הרומן "פסנתר בחורף". זוהי פרוזה ריאליסטית מנופה, "קולנועית" במבטה הישיר, המעמידה מיקרוקוסמוס ישראלי מתוח ואלים, לצד ניסיון, אולי אבוד, למצוא בה צלילוּת מוסיקלית ותקווה.
אלון חילו כתיבתו הספרותית של חילו מהווה קול יחודי בספרות העברית בת ימינו בשל מאפייניה ההסטוריים. למרות גילו הצעיר, חילו מצליח להחיות דמויות ועולמות מן העבר בסגנון שמכיל גם ידע היסטורי רב וגם קשב לשפתם של גיבוריו מן העבר. בכך מעניק חילו לגיבורי העבר וגם לקוראיו מן ההווה את הרבדים הלשוניים שנדמה שנעלמו מן העברית העכשווית לבלי שוב. יצירותיו של חילו מתאפיינות בדיוק לשוני וסגנוני רב ואלו מעניקות זווית יחודית ומעניינת לספרות הצעירה הנכתבת בימינו.
אסף שור אסף שור החל לפרסם לפני שנים אחדות וכבר התבלט כאחד הסופרים המקוריים של דורו. שני ספריו, "עמרם" ו"מוטי", כפי שכותרותיהם מלמדות עליהם, מתמקדים בחיי אדם, ועושים זאת ברגישות רבה, רגישות הן לחיי הנפש והן להיבטים מיתולוגיים של עלילות היומיום. ספריו של שור הם מלאכת מחשבת של פרוזה שאף שהיא מודעת לעצמה כמעשה אמנות, אינה חדלה לרגע ממגע ישיר ברגשות ובגורלות אנושיים.
אריאל הירשפלד אריאל הירשפלד פועל כבר שנים ארוכות בכתיבה שנעה על הגבול בין ספרות ומסה. הוא איש אקדמיה (חוקר ספרות ומוסיקה), שבחר לפנות לציבור הקוראים הרחב בספרי מסות ורשימות יוצאי דופן בנוף הספרותי המקומי. ספריו, כמו "רשימות של התגלות" ו"רשימות על מקום" שואפים, ואכן מצליחים, לגלות פנים חדשות במציאויות מוכרות, ומעניקות לקורא הישראלי מבט חדש על מקומו ועל חייו.
ארנה קזין אורנה קזין דנה בשאלות כגון מה משותף לתופעות מרכזיות של תרבות הצריכה בישראל שהקניון ותעשיית השימוש החד פעמי הם שניים מיסודותיה. בספרה "במרחק הליכה", היא מראה שתרבות הצריכה מגבירה ניכור בין בני אדם, מצמצמת את חירותו של היחיד, מצמקת את אופקיו, ומחבלת במוסר. בספרה האחרון "על הנוחות"(2008, הוצאת בבל), מתוך התבוננות מצטברת בחברה ובחייה שלה מדגישה ומבססת אורנה קזין, בטיעונים שאינם מורכבים יתר על המידה ובשפה שאינה מתלהמת, תחושה שהתרבות שלנו מעלה על נס את הנוחות, אפילו נוחות יתר, וזו הופכת להיות ערך בפני עצמו, התופס את מקומם של ערכים ישנים, כגון חלוציות, סולידריות, צדק חברתי, יצירתיות אישית וציבורית.
הגר ינאי הוועדה החליטה להעניק את הפרס להגר ינאי בעיקר בשל שני ספריה האחרונים. יצירתה של ינאי בתחום הפנטסיה ראויה במיוחד לציון בשל האופן שבו היא מחדירה יסודות מיתיים ואגדתיים מהמסורת היהודית על דורותיה ורבדיה השונים לתוך יצירה עברית עכשווית. יצירות אלו מתאפיינות במקוריות רבה, בעלילה סוחפת ובדמויות השובות את לב הנוער והמבוגרים כאחד. בכך "מחייה" ינאי רובד מוזנח בספרות העברית ויוצרת קול מובהק וייחודי בספרות בת ימינו.
חיים סבתו הוועדה החליטה להעניק את הפרס לחיים סבתו בשל קולו היחודי בספרות בת ימינו. ספריו של סבתו נובעים מעומקי התרבות היהודית הדתית של הדורות האחרונים. כתיבתו "תמימה", אך לא מיתממת, ישרה וכנה ועם זאת איננה מתנצלת על היותה כזו. בעברית עשירה ורבת רבדים מחזיר סבתו לספרות בת ימינו את הרבדים הלשוניים וההדהודים המילוליים של שפת המקורות, ללא תחושה של מאמץ יתר או יצירת פערים רבים מדי בהבנת הקורא את הטקסט. כתיבתו של סבתו מצרפת צליל עשיר ומובהק לספרות העברית הנכתבת בימינו.
יצחק בצלאל בדרכו הצנועה, הנחבאת אל הכלים כמעט, ומתוך אמונה בצורך לקיים דו שיח מתמיד עם העבר ועם המורשת, הטביע יצחק בצלאל חותם בולט על המחקר העוסק ביהודי ספרד והמזרח. בספר שערך "הביבליוגרפיה המוערת של ספרות יהדות ספרד בכל השפות" (למעט עברית) (תשנ"ב, אוניברסיטת תל אביב) הצליח בצלאל למוטט את התיאוריה שרווחה עד אז ולפיה לא נכתבה על-ידי יהודי ספרד והמזרח ספרות יפה בעת החדשה. ובכתב העת "פעמים" (מכון יד בן צבי), שייסד וערך במשך 17 שנה, פרסם מאמרים ומחקרים המציגים את מורשת יהודי ספרד והמזרח לא כפולקלור אלא כתרבות ובכך הרים תרומה בל תשוער לשינוי פני המחקר על יהדות זו.
בספרו האחרון "נולדתם ציונים" (תשס"ח, הוצאת יד יצחק בן צבי ומכון בן צבי) בוחן בצלאל את הקשר בין הציונות לבין היהודים הספרדים ומראה, על-סמך עובדות תעודות ומסמכים, שאף כי חלקם של הספרדים בתחייה הציונית ובראשית היישוב היהודי בארץ היה גדול וחשוב, אין לו כמעט זכר בתיעוד ההיסטורי. הם היו הראשונים שהחיו את העברית ומילאו תפקיד מכריע בניצחונה ב"מלחמת השפות"; הם שמרו על רצף התיישבותי בארץ ישראל. אבל ההיסטוריה הציונית הרשמית שכחה את הציונים הספרדים. וכמו בכתב העת "פעמים" אין מחקרו נגוע בתפיסה של מחאה או של קיפוח אלא חדור בשאיפה אובייקטיבית לשפוך אור על נושא שעד כה הודחק כמעט כליל.
ישראל אלירז שירתו של אלירז מן השנים האחרונות היא אחת היצירות המרשימות ביותר בשירה העברית העכשווית. רצף ספריו האחרון שהחל להיבנות בשנת 2001 עם "הלדרלין" הגיע לעת עתה לשיא מופתי בספר "הלא-יאמן פשוט ישנו" משנת 2007. כותרת ספר זה מצביעה על לב העניין בשירתו של אלירז: מבט בממד הלא-יאמן במציאות אשר ישנה באופן פשוט וקרוב. זוהי שירה נטולת אפקט מבריק ומיידי, שירה הקוראת לדממה ומאפשרת אותה אצל הקורא.
מואיז (משה) בן הראש יצירותיו בשירה ובפרוזה של בן הראש מהווים כמעט סוגה ספרותית משל עצמה בנוף הספרות הישראלי. שיריו וסיפוריו עוסקים בכאבי העקירה וההגירה של בן הראש מארץ מולדתו, בתחושת הגלות וכאב הקריעה מתרבות עולמו הקודם, ובעיקר בתחושת ה"השתקה", אותה חווה היוצר מול הממסד הישראלי על רבדיו השונים. עם-זאת, ביצירותיו באים לידי ביטוי כוח יצירה מקורי ועז, בצד ביקורת והתרסה ואמונה בדרכו כמשורר וכסופר. ראוי כי החברה הישראלית תהיה קשובה יותר לאמנותו של בן הראש שהיא אמנות וצעקה בעלי יחוד ועומק בנוף התרבות הישראלי.
נעים עריידי הוועדה החליטה להעניק את הפרס למשורר, הסופר, החוקר והמחנך נעים עריידי על פעילותו העניפה ורבת הפנים כמשורר דו-לשוני, כמתרגם דו-לשוני (עברית וערבית) וכחוקר של הספרות העברית ושל הספרות הערבית הפלשתינית בת זמננו. נעים עריידי עשה ועושה רבות לשילובם של שני העולמות שהוא חי בהם וביניהם - העברי והערבי. הוא כותב שירה בעברית ומתרגם אותה לערבית, ולהיפך, כותב ספרי ילדים בערבית ומעבד לערבית סיפורי ילדים שנכתבו בעברית. נוסף על התואר דוקטור לפילוסופיה במחלקה לספרות עם ישראל, על שירת אצ"ג זכה ב-1991 בדוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת קליפורניה, האקדמיה לשירה; זכייה המעידה על ההערכה שקנתה לה שירתו בעולם ומן הסתם גם על היותו אולי "הקול הישראלי האותנטי ביותר", ככתוב על עטיפת ספר שיריו האחרון "משאיר את הכעס לאחרים" (2007, הוצאת גוונים); כי בהיותו "בן בית במידה שווה בתרבות הערבית ובתרבות העברית, הוא הופך את שירתו לבית משותף לשתיהן". (שם).
עינת יקיר שני ספרי הפרוזה של עינת יקיר מציבים אותה במרכז החשיבות של עשיית הספרות בישראל. ספרה השני, הרומן "מרכז בעלי מלאכה", שהוא ספר הכתוב במורשת הרומאן האירופי העירוני הגדול, הוא הישג נדיר של פרוזה דחוסה. זהו רומן המתנהל באזורי השוליים של המציאות העירונית, ודמויותיו (ביניהן אמנים שונים) הן לרוב נפשות כושלות. אך מתוך רוח הכישלון הזו עולה קול מספרת המסרב לכישלון או לנמיכות-הרוח במעשה האמנות הספרותי.
צור שיזף הוועדה החליטה להעניק את הפרס לצור שיזף בעיקר בשל ספרות המסעות שלו. בכתיבתו זו פותח שיזף צוהר לעולמות רחוקים שגורמים לתרבות הישראלית לפתוח צוהר חדש גם לעצמה. כתיבתו של שיזף היא בעלת כנות ויושר ספרותי רב, איננה מתפשרת ומבטאת את קולו היחודי של המחבר שהיה בין הבודדים שהעזו ליצור ספרות העוסקת במסע ובמסעות. המסע כשלעצמו הופך להיות ביצירתו של שיזף בעל ערך רב ובכך הוא מצטרף למסורת עתיקה של בעלי מסעות מעמיקים שנסעו למצוא את עצמם ואת הזולת.
שהם סמיט שוהם סמיט משמיעה קול מיוחד בספרות העברית כמספרת סיפורים למבוגרים ולילדים. היא אינה נרתעת מכתיבת סיפורים קצרים, סוגה שמזה זמן רב, כמדומה, סר חינה בקרב סופרים וקוראים כאחד. סיפוריה, מבטאים את המודרניות והניכור של ימינו; מציאות, פנטזיה ואבסורד, בלשון ציורית וקצבית המוכרת לקורא החי בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, על תרבות הווידיאו-קליפ שלה; לשון זו משקפת גם את רגישותה של סופרת שאוזנה כרויה לשמוע את המתרחש על סביבה ואת יכולתה להעביר את מה שהיא שומעת דרך מנסרת השפה; בסיפורים, כמו במאמרי הביקורת על ספרים, באים לידי ביטוי דמיון שופע, הומור, אירוניה פעמים דקה ופעמים מושחזת. ומעל הכול רגישות לשפה העברית על רבדיה השונים. מתחת למעטה של להטוטנות לשונית נחשפת הבנה עמוקה לכאב האנושי וחמלה רבה כלפי הדמויות והמצבים האנושיים. האנתולוגיות שערכה על גיבורים ומפלצות מיתולוגיים מעידים שהיא קשובה לעולמם ולשפתם של פעוטות ושל בני נעורים; גם בספריה אלה באה לידי ביטוי האנושיות ההבנה והחמלה, או בלשונה היא: מפלצות (ואולי גם גיבורים?) "הם בני אדם מסכנים שמשהו השתבש אצלם".