פעם נהגתי לחשוב שלכעוס זוהי זכותי המולדת. שכעס הוא חלק לגיטימי של ההתנהגות האנושית. גם כשגיליתי, בעצמי ועל-ידי טיפולים פסיכולוגיים, שהכעס יש לו חלק נכבד בצרות שפקדו אותי, ובמיוחד בדיכאון, התקשיתי מאוד להפסיק לכעוס.
ולמותר לציין, שאף פעם לא חשבתי שכעס אינו חלק אינטגרלי מאישיותי. וכעסתי הרבה. כמעט כל דבר הרגיז אותי - ההתנהגות של בני משפחתי, הבית הלא מסודר, חשבון הבנק, המצב הביטחוני, המצב הפוליטי - כל חבילת הכאוס של הישראלי המצוי.
היו לפעמים שממש איבדתי שליטה, והייתי שומעת את עצמי ממש צורחת. היו יוצאות לי מהפה מילים שאחר-כך הצטערתי עליהן מאוד, אבל באותו רגע, כאילו משהו היה משתלט עלי והדיבורים היו יוצאים מהפה בלי שליטה.
אחרי שעברה התפרצות הכעס, הייתי חושבת לעצמי: מה זה היה? הרי זו לא אני, אני לא מתנהגת כך בדרך-כלל, אז מאיפה זה בא? מה זה צריך להיות?
עד שהתחלתי ללמוד קבלה. ושם שמעתי לראשונה את הפסוק "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". גם אז קצת תמהתי - מה פירוש עבודה זרה? האם אני עובדת אלילים? האם אני מאמינה בפסלים ואבנים? האם אני מקריבה קרבנות?
בזוהר של פרשת השבוע הזה, פרשת תצוה, מוסבר מה פירוש עבודה זרה.
"בוא וראה, כשיצאו בני ישראל ממצרים, יצאו מרשות שלהם, מרשות הסטרא אחרא, מרשות ההיא שנקרא חמץ, לחם רע, על-כן נקרא עבודה זרה כך, בשם חמץ. וזה הוא סוד יצר הרע, שהוא עבודה זרה, שנקרא גם כן שאור. וזה הוא יצר הרע, שכך הוא יצר הרע באדם כמו שאור בעיסה. נכנס לאט לאט במעיו של האדם ואחר-כך מתרבה בו, עד שכל הגוף מעורב בו, וזהו עבודה זרה. ועל-כן כתוב, לא יהיה בך אל זר".
רע, על-פי הקבלה, אינו מה שאנו חושבים. רע הוא ראשי תיבות של רצון עצמי. כלומר, כשאדם חושב על עצמו בלבד, הוא רע. כך גם רשע, ראשי תיבות של רצון של עצמו. כשאנו מצויים בתחומי האגו הקטן שלנו, ולא רואים את התמונה הגדולה, אנו "רעים". בכל פעם שאדם נכנע ליצר הרע שלו, וזה יכול להיות בכל תחום - בתחום האכילה, למשל, כשאנו מאבדים שליטה, כשאנו מתנהגים בצורה חסרת סובלנות לאדם השני, כשאנו כועסים - אנו לא מפעילים את מנגנון השליטה הקיים בתוך כל אחד מאתנו המאפשר לנו להיות בורא של הסיטואציה, להתגבר על היצר הרע, ולהזרים אור. כמו שנאמר: "איזהו גבור - הכובש את יצרו". זו פירושה של עבודה זרה.
הזוהר מוסיף ומפרש: "כשברא הקב"ה את האדם, עשה אותו בצורה העליונה ונפח בו רוח קדוש הכלול משלשה כמו שהעמדנו, שיש בו, נפש רוח נשמה, והנשמה היא למעלה מכולם, שהיא כוח עליון לדעת ולשמור מצות הקב"ה. ואם מכניס נשמה הקדושה ההיא בעבודה אחרת, אז הוא המטמא אותה, ויוצא מעבודת רבונו…. ואם רואים אדם, שיש בו אלו מדרגות כולן, שהן נפש רוח נשמה, ועוד לא עמד על בוריו לדעת מי הוא, במה נודע אם להתקרב לאותו אדם, או להימנע ממנו.
הינה בכעסו ממש אדם יודע אותו, ויכירו מי הוא. אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקר אותה ממקומה, ויבוא לשרות במקומה אל זר, זה הוא אדם כראוי, זהו עבד לרבונו, זה הוא אדם השלם".
אמי תמיד אמרה לי: "אדם ניכר בשלושה דברים: בכיסו, בכוסו ובכעסו. לכן הישמרי לך בשלושת הדברים הללו". באמת השתדלתי, כמיטב יכולתי. להיות נדיבה, כמובן לא להשתכר, ולא לכעוס. אבל אף פעם לא הבנתי עד כמה עמוק וחמור הוא עניין הכעס.
אבל הזוהר אינו חוסך במילים קשות, שלקחתי אותן מאוד מאוד לתשומת לבי: "ואם אדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה, מחמת שבא לידי כעס, ומשרה במקומה סטרא אחרא, ודאי זה הוא אדם שמרד באדונו, ואסור לקרב אליו ולהתחבר עמו. וזהו, טורף נפשו באפו, שטורף ועוקר נפשו מחמת כעסו, ומשרה בעצמו אל זר. ועליו כתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, היינו שטורף הנשמה הקדושה ההיא ומטמא אותה בשביל אפו, דהיינו מחמת שבא לידי כעס. אשר החליף נשמתו בכעסו. כי במה נחשב הוא, היינו, שאדם ההוא נחשב לבמה שעובדים עליה עבודה זרה".
פתאום הבנתי, שממש בהתנדבות, נתתי לאנרגיות השליליות להיכנס לתוכי ולשלוט עלי. לא הכרתי בכוחי לשלוט עליהן ולסלק אותן ממני. וכך יותר ממחצית חיי עברה עלי במה שקורא הזוהר עבודה זרה.
וזה לא מסתיים כאן - יש לכך גם השפעה על הסביבה. "ומי שמתחבר עמו, ומי שמדבר עמו הוא כמו שמתחבר בעבודה זרה ממש, מהו הטעם, משום שעבודה זרה ממש שורה בתוכו, דהיינו אל זר. ולא עוד אלא שעקר קדושה עליונה ממקומה והשרה במקומה עבודה זרה, אל זר".
איזה חטא הוא זה, לא רק שחטאתי, אלא גם החטאתי את הרבים. כשאני חושבת על כל הפעמים בהם כעסתי והפצתי כעס על סביבותי, נחמץ לבי בקרבי, ונדמה לי שכל מה שאעשה עכשיו לא יוכל לכפר על כך.
לרוב בשעת כעסי הייתי מנסה לבלום אותו כלפי חוץ. לא הצלחתי לבלום את מחשבות הכעס. אך כשהתחלתי ללמוד קבלה הבנתי שאין זה מספיק לא להראות את הכעס. עלי ללמוד איך להשתלט עליו מבפנים, להפסיק, פשוטו כמשמעו, לכעוס. זה לא קל, בלשון המעטה.
שלמה המלך כבר אמר: "גדול הכובש את יצרו מכובש עיר". להשתלט על הכעסים מבפנים זה כמו לעצור בבת אחת משאית דוהרת במהירות של 150 קמ"ש. זו עבודה של כל רגע, כל שניה. כל פעם כשבאה מחשבה זרה כזו, אני נעזרת בכלים של הקבלה העוזרים לי לשלוט במחשבותי ולהיות הבוראת של המצב מחדש, להגיב למצב בצורה של אור ולא בצורה של חושך.
ישנן הרבה צורות של עבודה זרה, אבל הזוהר מדגיש שהכעס הוא החמור מכולן: "בכל החטאים שעושה האדם אינם עבודה זרה ממש כמו הכועס. אסור לקרב אל זה. ואם תאמר, הרי לשעה הוא עבר וכעס, ואחר-כך חזר בתשובה, אינו כן, כי כיון שעקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואותו אל זר, עשק מקום ההוא, הוא מתחזק בו ואינו עוזב אותו".
כמה פעמים חשבתי כך, שלא נורא שכעסתי, לא נורא, זה יעבור. לא הבנתי שיש חוקים של סיבה ותוצאה, ובכל פעם שאני כועסת, גם לאחר שהכעס שוכך, הרושם של הכעס נשאר ומכלה אותי מבפנים. אבל המשך הקטע בזוהר נטע בי תקוה: "חוץ משנטהר האדם מכל וכל, ועקר מתוכו את אל זר לעולם, ואחר-כך השתדל להתקדש ולהמשיך קדושה עליו".
כלומר, יש לי עדיין תקנה. אם אשתדל ואנסה בכל כוחותי לעקור מתוכי את הנגע הזה, הקרוי כעס. בכל פעם שיבוא מישהו מולי ויאמר לי משהו פוגע, אשלח לו אהבה ואגיב מתוך אהבה. בכל פעם שאזכר במשהו רע שעשו לי בעבר, אשלח אהבה אל האדם שעשה זאת ואטהר את הסיטואציה. בכל פעם שבני משפחתי לא ישמעו בקולי, לא אצא מגדרי ומכלי, אלא אשלח להם אהבה ואומר מה שיש לי לומר מתוך אהבה. בכל פעם שאראה משהו איום ונורא בטלוויזיה אשתמש בזוהר ובכלי הקבלה האחרים כדי להתגבר על הכעס והפחד.
הקבלה אומרת, כי "הבא להיטהר מסייעין בידו". מי שבאמת רוצה להיטהר מהדברים הרעים שבתוכו, נותנים לו מלמעלה כוחות להילחם. הקבלה גם אומרת שמי שיוצא למלחמה כבר ניצח, כי כל עוד אנחנו נלחמים, ניצחנו. מי שהפסיד במלחמה הוא זה שמתייאש ומפסיק לנסות, עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.