קהילת בני ישראל במערב הודו שחן מסתמך בספרו על תעודה מהמאה ה-16, הכתובה בעברית, שנשלחה על-ידי ראשי קהילת קוצ'ין (קהילה של תימנים שהגיעה להודו במאה ה-12 מתימן) לבית הכנסת באמסטרדם. שם נכתב שקבוצות מקרב צאצאי עשרת השבטים, שהוגלו על-ידי אשור ממלכת ישראל, שחוסלה בשלהי המאה ה 8 לפה"ס, הגיעו בנדודיהם לחוף המערבי של הודו והתיישבו שם. שחן מביא לחיזוק גירסה זו ארבע לוחות מתכת בשפה הטמילית, העוסקים בהענקת זכויות ליוסף הראבן ולצאצאיו. הלוחות תורגמו בשלהי המאה ה-18 על-פי הוראת המושל ההולנדי של קוצ'ין, שגילה את קיומן של הלוחות. החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי התאריך של הלוחות - המאה ה-3, או סוף המאה ה-4, או המאה ה-9 לספירה, אבל קיימת הסכמה שמדובר בהקמת ישוב של ישראלים באזור מלבר בחוף המערבי של הודו.
קהילת צאצאים מעשרת השבטים בקאיפנג, סין קבוצה נוספת מצאצאי עשרת השבטים לא נשארה באפגניסטן ועל-פי מחקרו של שחן המשיכה בנדודיה. לא ידוע מתי בדיוק הם החליטו להמשיך מערבה. אולי הם החליטו להמשיך בנדודיהם בשל הלחץ של שבטים אחרים שפלשו לאפגניסטן ודחקו את רגליהם, או שהכיבוש המוסלמי במאה ה-8 לס' ואכיפת האיסלאם שכנעו אותם להמשיך בנדודיהם.
על כל פנים, עובדה היא שבעיר קאיפנג בסין התקיימה קהילה של צאצאי עשרת השבטים במשך מאות שנים, וגם כיום עדין יש 300 תושבים בקאיפנג המזדהים כצאצאי עשרת השבטים. משפחה אחת מקאיפנג עלתה לארץ. הם עברו גיור וחיים בישראל.
יש רמזים על מציאותם של צאצאי עשרת השבטים בסין. ישעיהו הנביא, שחי בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, ניבא (ישעיהו מ"ט, 12) "הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים". ב"ברית החדשה" השתמרו עדויות על עולי רגל שהגיעו לארץ במאה ה-1 לס' לפני חורבן בית שני. מנשה בן-ישראל (Menashe Ben Israel) מראשי הקהילה הספרדית-פורטוגזית (המאה ה-16), הזכיר בספרו "מקווה ישראל" שבימי הנביא ישעיהו היה ידוע שבני ישראל נמצאים בחלקם בסין. היסטוריון סיני מהמאה ה-5 לס' הזכיר את קיומו של מקדש ישראלי בקאיפנג . ב-854 לס' ביקר תייר ערבי בשם סולימן (Suliman) בסין ודיווח על ריכוזים של ישראלים-סינים דוברי עברית. הוא ציין שבג'נזו - קנטון חיים למעלה מ-20,000 דוברי עברית.
יש ממצאים המאשרים קיומה של הקהילה. במוזאון העירוני של קאיפנג מוצגות 2 מצבות אבן המספרות את סיפורה של קהילת קאיפנג. העתקים של שתי מצבות נעשו ב-1900 ונמצאים בידי חוקרים מאוניברסיטאות שונות. בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, אוהיו מצויים 59 גווילים מרכוש הקהילה. על-פי כל המקורות הללו ניתן לשחזר את תולדותיה של הקהילה בקאיפנג:
למרות כל המקורות לא ידוע מתי בדיוק הגיעו צאצאים מעשרת השבטים לסין. שחן הגיע למסקנה שהם הגיעו לסין במספר גלים, החל מהמאה ה-7 לפנה"ס. אלן גודבי קבע בספרו שישראלים נדדו מזרחה בשנות ה-600 לפנה"ס. ממחקרו מתקבל הרושם שצאצאים של עשרת השבטים היו מפוזרים במקומות שונים באסיה. הוא העלה סברה שהישראלים שלטו על דרכי המסחר באסיה המרכזית, בשיתוף עם סינים ופרסים. ברית מסחרית זו החזיקה מעמד כ-300 שנים והתפרקה בראשית המאה ה-4 לפנה"ס בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון בפרס. לאחר מכן יצרו הישראלים ברית מסחרית עם הממלכה הסקיטו-פרתית ובין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-2 לס' ישראלים היו בקשרי מסחר עם הקהילה היהודית באלכסנדריה, שיהודיה היו בעלי אוניות מסחר שסחרו עם האוקיינוס ההודי וסין. הקשרים עם שרידי עשרת השבטים נותקו סופית עם הפילוג של האימפריה הרומית למערבית ומזרחית בסוף המאה ה-4 לס'.
כנראה שהיו מספר ריכוזים של עשרת השבטים בסין - בקנטון, נינגשיה וסיאופה. בנינגשיה ידוע על מקדשים זהים למקדש שלמה מהמאה ה-3 לס' ובסיאופה ידוע על ארבעה מקדשים זהים למקדש שלמה מהמאה ה-7 לס'. אבל, עיקר הידע הוא מקאיפנג. מסתבר שהקהילה הקימה ארבע מצבות אבן, בהן נכתבה ההיסטוריה של הקהילה. המצבות הן מהשנים 1489, 1512, 1663, ו-1669, אבל, מתוכן השתמרו שתים בלבד. מתוך המצבות מתברר שחברי הקהילה היו נאמנים לתורת משה, וקיימו את חוקיה, כפי שהיה נהוג בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, בארץ ישראל.
מתוך המצבה מ-1489 ניתן לקבל תמונה על החיים הדתיים. חיי הדת התנהלו על-פי הדפוסים של מקדש שלמה. הלווים היו המנהיגים הרוחניים ובעלי מעמד מכובד. בני שבט לוי הקריבו קורבנות. השחיטה בוצעה על-ידי שוחטים, והייתה הקפדה על עיקור גיד הנשה. הם אכלו רק משחיטה שלהם. בני הקהילה שמרו על השבת. בערב שבת הם התרחצו. הם לא עבדו בשבת ונהגו ללכת בשבת לבית המקדש ולקרוא פרקי תורה מגווילים עתיקים. הם שמרו על החגים כנהוג בתקופת המקרא. בחג סוכות הם בנו סוכות קטנות ליד בית המקדש. הם לא ידעו דבר על פורים וחנוכה. גם המנהג לקיים תפילה במניין לא היה ידוע להם. מקורו של המנהג בתקופה הרומית. הם נהגו לצום בכל אחת מארבע עונות השנה במשך שבעה ימים. הצום הגדול היה בסוף הסתיו - צום הכיפורים.
הם הכירו את המסורת שעברה בעל-פה על אדם הראשון, על אברהם מייסד הדת ועל משה, שנקרא אדון הדת. סיפור התיבה בה הוטמן משה התינוק השתמר ואף הופיע בכתבים סינים עתיקים מהמאה ה-3 לפנה"ס בשתי גירסאות שונות, כולל המסורת כיצד משה היכה על סלע ויצאו ממנו מים. באחת המצבות מסופר כיצד נמסרה הדת למשה וצוין שדת משה הגיעה לסין בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. פרו'פ מרטין הוא שגילה את קיומם של הכתבים הסינים הללו שמקורם מהמאה ה-3 לפנה"ס.