עזר, אנחנו מלווים אותך היום בדרכך האחרונה, אך מורשתך תימשך ותלווה אותנו.
דורות של טייסים, חיילים ובני נוער יתחנכו על סיפור חייך, סיפורה של ארץ ישראל. נמשיך לשמוע את קולך המביע אמונה וביטחון בעתידה של ישראל, לא קולות נהי ובכי, אלא קולות של תקווה איתנה.
עשינו דרך ארוכה יחד. נמצאים פה חבריך. הלכנו איתך בדרך הקרבות וחלמנו על ימים אחרים. ראינו את אימי המלחמות ופחדיהן, ליווינו את חברינו שנפלו בקרבות, נאנקנו מכאבים בבתי החולים, קיבלנו החלטות של חיים ומוות של אחרים ושלנו עצמנו וכל זאת כדי לחיות כאן בשלום ובביטחון.
עזר חברי, תמיד האמנת בכוחה של ישראל, בכשרונותיה ובאומץ ליבם של אזרחיה. התנגדת בתוקף לכל גילויי חולשה. גם בימים של סבל ומכאוב זעמת על קטני אמונה.
לא במקרה הובלת בדרך השלום וטוב שכך, כי אתה כבן דור המייסדים ראית את דור המייסדים, את המדינה שבדרך. זכרת את הפרעות ומעשי הטבח ביהודים, את הספר הלבן שמנע את הצלתם של רבים מיהודי אירופה מידי הנאצים ושותפיהם.
שרתת כטייס בחיל האוויר הבריטי, היית מראשוני חיל האוויר הישראלי ומפקד החייל וראש אג"ם. ראית את הניצחונות הגדולים ואת המפלות הנוראות במלחמת העצמאות, את האמברגו על ישראל, את המאבקים המדיניים, את הלחצים על ישראל ואת עמידתה של ישראל.
את גלי העלייה הכבירים ואת ההישגים הטכנולוגיים האדירים ועוד ועוד. מי שראה את כל אלה מבין את הסכנות לישראל ואת התקוות הגדולות.
והיה גם עזר אחר, עזר של משובה, של בקבוק המשקה, של הצחוק. עזר שהפיח רוח מיוחדת בחיל האוויר: "הטובים לטייס" וההמשך של אותה אמירה, וההווי והחיים בבסיסי החייל והגאווה החיילית והביטחון העצמי שהלך וגבר והמחשבות והרעיונות המבצעיים שהלכו וקרמו עור וגידים והמפקדים שצמחו ועלו.
והיה עזר של המשפחה, ראומה, שאולי, מיכל ובני ביתם. ממותו של שאולי, בנך, צנחן שנפצע קשה בראשו במלחמת ההתשה ונהרג עם רעייתו, רחלי, בתאונת דרכים, כעבור כמה שנים, לא התאוששת. זה היה כאב שלא חלף.
ותמונות תמונות. ותמונה שאינני יכול לשכוח, ערב מלחמת ששת הימים, ממש, אני נמצא עם אוגדתי בנגב, באזור שיבטה. מסוק נוחת. ירדת ובפיך בקשה מיוחדת: דוד, בן אחותך יעל, חניך בקורס קציני שריון, משרת באוגדתי ואתה רוצה לראותו בטרם קרב. ראיתי שאתה נרגש.
יעל שהתגוררה בבריטניה, מנותקת ממשפחתה שנים רבות, חזרה בהשפעתך לישראל עם משפחתה. בנה דוד התגייס לצה"ל, לשריון. ממש לפני המלחמה, רצית למסור בידיו אקדח שקיבלת במתנה מאביך, סבו של דוד. לפתע, כשהבטתי בך, נראת כה אנושי.
ועוד תמונה - אתה ואני טסים במסוק לשומרון. הצעת שנבקר במשק אמי בכפר מל"ל. איתרתי את חלקת הפרדס ולפתע גילינו אותה חובשת כובע רחב שוליים, בשנות ה-80 לחייה, מרסס על גבה והיא מרססת בפרדס. אתה מנמיך. אנחנו ממש נוגעים בצמרות העצים ואתה נירגש. כל כך נירגש. היחס לאדמה, למטע נעור בך.
והיו תמונות ממלחמת ההתשה ומימי קרב וגם מימים של אי הסכמות והיו גם כאלו. דרך משותפת ארוכה שלא תישכח.
ולראומה ומיכל ולכל בני המשפחה לחיצת יד חברית, אוהבת.
עזר, תמיד נזכור אותך.