ביום א' הקרוב, למחרת חג הפסח, "נחגוג" שוב את חגיגות המימונה. המוני פוליטיקאים יבואו לשם, בני כל העדות והמינים, לא מפני שהם אוהבים לאכול מופלטות - אלו אינן עולות על שולחנן בכל ימות השנה, גם אם ישלקום ברותחים - אלא מפני שהם אוהבים את המחשבה על הוספת בוחרים בבחירות הקרובות. לכן חלילה לו לפוליטיקאי המצוי מלסרב לבוא למימונה, שכן אם יפורסם כי כך עשה - דינו להיות מושלך הביתה. הפוליטיקאי המצוי הולך להצטלם בביתו של המרוקאי התורן, להנאת בני המשפחה ולהנאת הפוליטיקאי גם יחד, אך אלה גם אלה אינם נותנים דעתם לנזק ש"חג" זה מסב ללכידות החברתית-תרבותית של ישראל.
במודעה יקרה המשתרעת על פני שני עמודי עיתון, מרוחה שפעת פוליטיקאים ורבנים המהללים את שבחיה של יהדות מרוקו. מדי שנה מציפים אותנו העסקנים, שהמרוקאיות היא מקצועם, בקשקושי ה"תרבחו ותסעדו" ובשאר מיני תרבוש ומופלטה, ולא יהיה קץ לאושרם אם העריץ המולך ברבאט יזכה אותם בברכה או במחווה פעוטה כלשהי. הם אזרחי ישראל נאמנים, אך בליבם הם עדיין נתיניו של מוחמד השישי.
כך אנו מוצאים שהשנה זוכה לימור לבנת בתואר "יקירת יהדות מרוקו". אינני יודע במה זכתה לימור לבנת, אלא אם הכוונה להישגה הנדיר, בהפיכת ערכים שאתמול עדיין נשבעה לקיימם למוצר זמין פי אלף: הדבק המדביק את הישבן לכיסא בממשלה. הענקת התואר דווקא לתומכת בהתנתקות, שבינתיים לא חזינו בהישגיה הגדולים בתחום החינוך, מעידה על הנטיות הפוליטיות ועל החשבונות הפוליטיים של המעניקים, יותר משהיא מעידה על סגולותיה של כלת התואר המאושרת.
אני מוחה על הגושפנקה הכמעט-ממלכתית המוענקת ל"חג" זה, שאינו נכלל במסורת היהודית ואשר כולו הזדמנות-ביטוי לעסקונה מסוג ג', המוצאת בהנצחתו את הכיבודים וכנראה גם את הפרנסה לעצמה. על-פי מראה עיני במשך כ-25 השנים האחרונות, מאז נפל עלינו לראשונה פסטיבל תלוש זה, עיקרו בעינטוזים, במנגל, ביללות-לשון, בתרבושים, במופלטות ובשאר מינים דביקים של היצמדות-לערביות. אין בזה שום סממן של יהדות, וברכות הרבנים והפוליטיקאים אינן מסוגלות להצמיח סממני-יהדות במקום שאינם.
שמתי ליבי לכך שדווקא גדול-התורה ה"ספרדי", הגדול מכולם, הרב עובדיה יוסף, אינו נותן ידו ל"חג" זה (יתכן שהח"כים של ש"ס ישתתפו כהנה וכנה, בשל אותם חישובים פוליטיים). וכמו המימונה כן גם "חגים" עדתיים תלושים אחרים כמו הסהרנה. נוסף לכך, שוב נשמע על הקיפוח העדתי הנורא, ולא יועיל אם נציג את המוני הנושאים שמות צפון-אפריקניים בפסגות של כל תחומי הציבור. בפשטות, יש המתפרנסים מזעקות הקיפוח המקצועיות הללו, אם כי דומני שיהודי צפון-אפריקה האחרים - מאלג'יריה, מתוניסיה ומלוב - כמעט אינם נדבקים בחידק המימונה, ואף על פי כן איש אינו כופר ביהדותם או במזרחיותם, רחמנא ליצלן.
דברי אינם נובעים מאיבה עדתית ליהדות מרוקו, או למזרחיים בכלל, אלא מאיבה לעדתיות. לפני שנות-דור רבו בקרבנו ה"לאנדסמאנשאפטים", ארגוניהם של יוצאי קהילות שונות מאירופה, שביקשו לשמר את זכר קהילותיהם שחרבו בשואה. ברבות השנים, עם חילופי הדורות הטבעיים, נעלמו ארגונים אלה כמעט כליל, שכן ליוצאי פינסק אין בישראל אינטרס שונה מזה של יוצאי ביאליסטוק, ואני מאמין שליוצאי קזבלנקה בתור שכאלה אין כאן אינטרס שונה מזה של יוצאי לנינגרד, אף הם בתור שכאלה.
אך הפלגנות העדתית נותרה בישראל כסרטן ממאיר, ועדיין אנו ממנים רב אשכנזי ורב ספרדי ונוסחי התפילה רבים כחול אשר על שפת הים. מן המפורסמות הוא, שהיהודי מסוגל להחליף הכל פרט לנוסח התפילה, והפילוג העדתי מולך בקרבנו, מה גם שרבים מתפרנסים ממנו לא-רע. הקמתה של מפלגת ש"ס, שכל קיומה מושתת על ריבוי העדתיות (הדבר אינו מפריע לעסקני ש"ס להעסיק יועץ משפטי אשכנזי-לעילא), רק הוסיפה לאווירה שלילית זו. לפיכך, המעבר למינויו של רב ראשי יחיד בתל אביב, יהיו זהותו ומוצאו העדתי אשר יהיו, מהווה שינוי מרענן וטוב ויבורכו ראש העיריה והאחרים שהגיעו להישג זה.
הגיעה השעה לומר לאנשי "הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו" (לשם מה, למען השם, נחוצה פדרציה כזו?): שמותר להם כמובן לעשות ככל העולה על רוחם בביתם הפרטי, אך שיפסיקו לבלבל את מוחו של העם כולו בפלגנותם העדתית. ולא רק הם, אלא גם אותם יוצאי רוסיה שאינם מוותרים על שימור הרוסיות שלהם (ואכן חלק מהם הם רוסים לא-יהודים לכל דבר, מה שאין לומר על יוצאי מרוקו שכולם יהודים).
הייתי רוצה לראות פוליטיקאי האומר "תודה על ההזמנה, אך אבוא אליכם רק בחגים של כלל ישראל", והמקפיד על כך שהחגים יהיו אך ורק חגי ישראל בתוספת יום העצמאות. והייתי רוצה לראות כלי תקשורת המדווחים על המימונה לא כעל אירוע בעל חשיבות לאומית עליונה, אלא כעל קוריוז זניח שאינו חשוב מכנס השלושים לארגון מגדלי החצב המצוי.