המאמר מוקדש גם להנהגה האירנית הכופרת בזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ וקורא לחיסולה של מדינת היהודים, בצירוף קריאה לאירופה להחזיר אליה את היהודים. מנהיגי אירן נקראים לקרוא את הפרק בהיסטוריה הפרסית שהם מתכחשים לקיומו, וללמוד מהמלך כורש פרק בהתייחסות לעמים אחרים ולזכויותיהם.
כורש מלך פרס היה צאצא של מלכי פרס ומדי, ושלט מ-560 עד 530 לפנה"ס. הוא הקים בשנות שלטונו אימפריה אדירה שהשתרעה מהודו עד מצרים. לאחר שהגיע בכיבושיו עד הודו, הוא פנה לכיוון הקשת הפוריה. ב-539 לפנה"ס נכבשה ממלכת בבל ולאחר מכן סוריה, פיניקיה, ארץ ישראל ומצרים.
מדיניותו של כורש כלפי העמים הנכבשים הייתה מדיניות של סובלנות ופיוס. הוא דגל במתן חופש דתי לעמים הנכבשים כדי לזכות באהדת מעמד הכוהנים שהיה בעל השפעה על העמים, ובאהדת העמים. כמו-כן, הוא דגל בהענקת אוטונומיה מינהלית לעמים הנכבשים בפיקוח השלטון הפרסי.
גליל כורש
מדיניותו הייתה מבוססת על התפיסה שהייתה מקובלת באותם ימים שבכל ארץ שולט האל של הקבוצה האתנית, בעלת הארץ, וחידוש החיים הדתיים יביא את האל המקומי ומאמיניו לתמוך בשלטון הפרסי.
בהתאם למדיניות זו, הוא התיר, לאחר כיבוש בבל, לבבלים לעבוד לאליהם וזכה לכינוי "בחירו של האל מרדוך", מפי כוהני הדת הבבלים.
התפישה הדתית והמדיניות כלפי העמים הנכבשים נוסחה, לראשונה, לאחר כיבוש בבל ב"גליל כורש". הגליל התגלה ב-1878 בחפירות שנעשו בבבל.
ממלכות אירן
הגליל לא נשתמר בשלמותו, אבל, ניתן לקרוא בברור את המסר של כורש. הגליל נמצא במוזאון הבריטי ועותק ממנו נמצא בבנין האו"ם בניו-יורק.
"גליל כורש" נחשב להכרזה העתיקה ביותר על זכויות אדם, ולכן, ב-1971 פרסם האו"ם תרגום של ההכרזה הכלולה בגליל בכל השפות הרשמיות של האו"ם.
הקטע המעניק לכורש מלך פרס, בצדק, את התואר של השליט הראשון בעולם שנתן הכרזת על זכויות אדם הוא: "כעת, לאחר ששמתי על ראשי את הכתר של ממלכות אירן, בבל והעמים מארבע כנפות הארץ, בזכות MAZDA, אני מצהיר שאני אכבד את המסורות, המנהגים והדתות של כל העמים באימפריה שלי ולעולם לא אתן למושלים שלי ולכפופים להם להתנשא עליהם או לפגוע בכבודם כל עוד אני חי. ...אני לא אכפה את שלטוני על אומה כלשהי. כל עם חופשי לקבל את מרותי או לדחותה. לעולם לא אפנה למלחמה כדי לשלוט. כל עוד אני מלך אירן, בבל והעמים בארבע כנפות הארץ, לעולם לא אתן למישהו לדכא אחרים ואם הדבר יקרה, אשלול מהמדכא את זכויותיו ואעניש אותו".
לחזור לירושלים
"...וכל עוד אני השליט, לעולם לא אתן למישהו להשתלט על רכוש ואדמות של אחרים בכוח או ללא פיצוי.כל עוד אני חי, אמנע שימוש בעבודות כפיה ללא תשלום".
"... אני אוסר עבדות והמושלים שלי והכפופים להם חייבים לאסור סחר עבדים בתחומי שלטונם. מסורות כאלה יש לחסל בכל העולם."
יחסו ליהודים לא היה יוצא דופן. הכרזתו לגבי היהודים נוסחה על-פי המודל של "גליל כורש". בקריאה לגולי יהודה בבבל לחזור לירושלים אשר ביהודה הכיר, למעשה, כורש בזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ ובהיות אלוהי ישראל האל הטריטוריאלי של הארץ.
כסף וזהב
אך קיימת השערה שלכורש היה מניע נוסף, כאשר קרא לגולי יהודה בבבל לחזור לארצם. כורש תיכנן לכבוש את מצרים ולכן קרא לגולי יהודה בבבל לחזור לארצם כדי להבטיח עורף אוהד בעת מסעו למצרים. מצרים נכבשה ב-525 לפנה"ס על-ידי יורשו.
הכרזת כורש ליהודים ניתנה ב-538 לפנה"ס, בשנה הראשונה לשלטונו של כורש כמלך בבל. הנוסח העברי של הכרזת כורש מצוטט בספר עזרא א', ב'- ד': "כה אמר כרש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי מכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל הוא האלוהיםאשר בירושלים. וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים".
בארכיון בעיר אחמתא נמצא ה"זכרונה", כתב הזיכרון, הכתוב בארמית, שפורסם ב-538 לפנה"ס, היא השנה הראשונה לשלטונו של כורש כמלך בבל. ה"זכרונה" השתמר בתרגומו העברי בספר עזרא ו', ג'- (בדבה"י ב', ל"ו, כ"ב - כ"ג השתמר נוסח עברי מקוצר):
"בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן צו על בית האלוהים בירושלים: הבית ייבנה. מקום שזובחים בו זבחים ויסודותיו יהיו חזקים. גובהו 60 אמה, רוחבו 60 אמה. קירות הבית יהיו עשויים 3 שורות של אבן גלל ושורת עץ אחת, וההוצאה זהב וכסף אשר הוציא נבוכדנאצר מן ההיכל שבירושלים לבבל, יושבו, והכל יובא להיכל שבירושלים, למקומו".
הפסקת עבודה
בספר חגי ב', י"ח מצוין שביום העשרים וארבעה לתשיעי, כלומר לחודש כסלו, הונחו היסודות לבית המקדש השני. השנה הייתה 512 לפנה"ס, כ-17 שנים לאחר הכרזת כורש והגל הראשון של עולי בבל שחזרו לירושלים. העיכובים בהתחלת הבנייה נבעו מהמצב הכלכלי של העולים, מהתנכלויות של השומרונים ומהקשיים שהערימה הביורוקרטיה הפרסית שצריכה הייתה לממן את בניית המקדש. המושל הפרסי, הפחה, שמקום מושבו היה בשומרון לא היה מעוניין, כנראה, בשיקומה של ירושלים והפיכתה למרכז דתי ומינהלי שיתחרה בעיר שומרון, והביא להפסקת העבודה. בניית המקדש התחדשה בימי המלך דריוש.תתני, הפחה של עבר הירדן בדק את זכותם של היהודים לבנות את מקדשם. לאחר שהוא גילה בארכיון באחמתא את המסמך המקורי הוא נתן הוראה לסיים את בניית המקדש ואף העביר לרשות היהודים את האוצר הדרוש למימון הבנייה. בניית המקדש הסתיימה ב-515 לפנה"ס, ולאות הוקרה למלך דריוש שאיפשר את השלמת הבנייה, ועל-פי בקשתו, הונהג מנהג קבוע של הקרבת קורבנות לשלום מלכי פרס ובניהם.