בפס"ד פח 001018/04 מדינת ישראל נ' דגן מאיר, אשר ניתן ב-15 ביוני 2004 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נדון עניינו של דגן מאיר אשר הואשם באינוס נערה:
הנאשם, הוא נהג אמבולנס וחובש בן 24, אין לו כל עבר פלילי מכל סוג שהוא, והוא מצויד בתעודות הוקרה על פועלו כנהג וחובש. הוא והנערה, הכירו באיצטדיון הספורט ברמלה, ביום 4.12.02, ונדברו להיפגש לאחר יומיים, ביום ששי בשבוע. הנאשם אסף את הנערה באמבולנס, וביצע שתי נסיעות בתפקיד כשהנערה יושבת על מיטת האמבולנס וממתינה. לאחר מכן הסיע הנאשם את האמבולנס לחצר האחורית של המוקד, התיישב מול הקטינה, והם החלו להתנשק ולהתחבק. כששלח ידו לחזה, אמנם הזיזה את ידו, אולם משאמר לה שהיא מתנהגת "כילדה קטנה" נעתרה לו, והוא השכיב אותה על המיטה, נשכב מעליה והחדיר את אבר מינו לאבר מינה של הקטינה, וכך עד הגיעו לסיפוק מיני. לאחר אירוע זה שוחחה הנערה עם חבר בטלפון, סיפרה על מה שקרה ובכתה.
בתחילה, הואשם מר מאיר דגן, באינוסה של הנערה, שטרם מלאו לה 15 שנים, בנסיבות חמורות (ותוך שימוש בכח), לפי סעיף 345(ב)(1)- בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין: "הבועל קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית".
אך, לאחר שהתובעת העלתה בעיה ראייתית, שהעמידה בספק את גירסתה המקורית של המתלוננת, התביעה וההגנה הגיעו להסדר טיעון בתיק, וכתב האישום תוקן באופן שתיוחס לנאשם עבירה של בעילה בהסכמה, לפי סעיף 346(א) לחוק העונשין: "בעילה אסורה בהסכמה- הבועל קטינה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה 16 שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה 16 שנים וטרם מלאו לה 18 שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין, דינו- מאסר חמש שנים". הצדדים גם הסכימו כי מכאן ואילך ידון בתיק דן יחיד, כפי סמכותו.
לדברי התובעת, מדובר בניצול של נערה על-ידי מי שמבוגר ממנה ב- 10 שנים, ושעליו מוטלת האחריות לשמור על הוראות החוק, כמו כן, לדעתה מדובר ברמה החמורה ביותר של העבירה הזו (שהעונש עליה - מאסר 5 שנים), אף שהיא נדונה דרך כלל בבימ"ש השלום, ומתקרבת למעשה אינוס.
לפיכך, בקשה התביעה להטיל על הנאשם עונש מאסר, במיוחד נוכח הטראומה שעברה הקטינה כפי העולה משיחת טלפון שניהלה עם חבר הנמצא בחו"ל.
לעומת זאת, סניגורו של הנאשם אמנם לא כופר בעובדה שהנערה בכתה כששוחחה עם חברה, אולם טוען כי מוסכם שהיא לא ראתה במה שקרה מעשה אינוס, ועובדה שלא הגישה תלונה במשך זמן רב, ואולי בכתה על ביתוק בתוליה. בנוסף, לאיש מהמקורבים לה לא סיפרה דבר, והנאשם שוחרר על-ידי המשטרה מיד לאחר שנחקר. לדעתו של השופט, שלי טימן, אין ספק שהאירוע נשוא האישום, נעשה ברגע של חולשת הדעת ואילולא היה מדובר בקטינה, לא הייתה נחשבת הבעילה לעבירה כלל.
עם זאת הוא מציין כי עבירות המין מאוסות על הציבור, והעונשים אותם נוהגים בתי המשפט להטיל בגין עבירות כאלו - גם אם חמורות יותר, הם גבוהים. זאת הן לצורך הרתעה, הן לצורך הרחקה והן משום הגמול שמבקש הציבור לראות כשמדובר בעבירות מסוג זה.
במקרה שלפנינו, קובע השופט כי אילולא אופייה של העבירה כעבירת מין, ואילולא אותו יחס מוצדק של הציבור לסוג כזה של עבירות, לא היה מוצא, טעם להחמיר עם הנאשם מעבר למה שמחמירים עם שכמותו וגרועים ממנו, בתי משפט השלום, בעונשים שהם מטילים.
לדבריו, בסך הכל, מדובר במעשה מרצון של שני צעירים ובמי שאין לו הרשעות קודמות והוא אדם נורמטיבי שעיסוקו בתחום העזרה לציבור. בהמשך מוסיף השופט כי אם יוטל על הנאשם עונש מאסר של שנה, והוא יושם מאחורי סורג ובריח, יביאו הפחתת השליש על התנהגות טובה וקיצור המאסר המנהלי לאותה תוצאה אליה יגיע השופט אם יטיל על הנאשם מאסר של עבודות שירות.
כמו כן, במסגרת עבודות השירות יוכל להמשיך את חייו הרגילים גם אם נפגעו, על-ידי ההרשעה וגם אם לא יוכל להתפרנס בשעות שבהן יבצע עבודות אלה, וגם הציבור ייצא נשכר מביצוען של אותן עבודות על-ידי הנאשם.
לאור כל האמור לעיל, הטיל השופט על הנאשם עונש מאסר לתקופה של 6 חודשים לריצוי בפועל, או המרת תקופה זו בעבודות שירות, אם ימצא מתאים לכך על-ידי הממונה, וכן מאסר של 18 חודשים על תנאי לתקופה של 3 שנים מהיום, שלא יעבור עבירה כלשהי על-פי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין.
כמו כן, נקבע כי על הטראומה שעברה הנערה ישלם הנאשם למתלוננת פיצוי בסך 15,000 ש"ח שישולם בשלושה תשלומים שווים ורצופים, ב-1 בכל חודש, החל ב 1.7.04 לקופת ביהמ"ש וממנה לידי המתלוננת, אף כי עונש כזה לא נתבקש על-ידי התביעה.