שבת חזון

אלא שהשבת הזאת מכונה "שבת חזון" על שם הפתיחה של ההפטרה שקוראים בה (ישעיהו א): [א] חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם-בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה. תמיד הפרשה שקוראים בשבת שלפני תשעה באב היא הראשונה בחומש החמישי, חומש דברים, ותמיד הפרק הזה בישעיהו צמוד לפרשה הזאת. מה הקשר בין התוכן של הפרשה לתוכן של ההפטרה, וביניהן לבין צום תשעה באב שחל השנה למחרת השבת? ובכן, המכנה המשותף הבולט לפרשת השבוע ולהפטרה הוא התוכחה שמשמיעים משה (בפרשה) וישעיהו (בהפטרה). מתאים מאוד לכאורה כתזכורת לעובדה שהגורם האמיתי לחורבן הפיזי הוא החורבן הרוחני, ההדרדרות המוסרית והערכית. מה שפחות בולט, ונראה שלכן הוא גם פחות מודגש, הוא שמלבד התוכחה יש גם הבטחה לגאולה.

ספר דברים כולו הוא נאום הפרידה של משה רבנו, הוא כבר מינה את יהושע למנהיג הדור הבא וכעת הוא משמיע את מילות הפרידה שלו. במסגרת הזאת הוא מוכיח את עם ישראל על עניינים שונים שאירעו בתקופת כהונתו כמנהיג, על חלק מהאירועים הוא מדבר בפירוש וחלק אחר הוא רק רומז. הוא מתחיל ברמזים (דברים א): [א] אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת-וְדִי זָהָב. כל המקומות המוזכרים כאן רומזים לאירועים שקרו, להתנהגות לא נאותה של עם ישראל, כפי שמפורט בתרגום וברש"י על הפסוק. אבל משה רבנו אינו מעוניין לחטט בפצעים או לעורר נקיפות מצפון, המטרה שלו בתוכחה היא לתקן, לא לפגוע, ואת זה הוא מקווה להשיג בכך שהוא משמיע לנוכחים תוכחה בסגנון שהיום מכנים "ביקורת בונה".

לכן, בנושאים שאין כל-כך מה לעשות איתם - אם מפני שהם לא כל-כך תלויים בעבודה עצמית של המאזינים, ואם מפני שמדובר בנפילה מוסרית קיצונית שברור לכולם כי היא שלילית - באלה הוא מסתפק ברמזים. בכל זאת הוא מזכיר אותם, כי קצת זה כן תלוי באדם ובעבודתו וגם כי צריכים להיזהר שלא להתקרב למקום שאורבת בו סכנת נפילה מוסרית. לעומת זאת, בנושאים אחרים הוא משמיע תוכחה מפורטת הרבה יותר. כמו למשל: [יט] וַנִּסַּע מֵחֹרֵב, וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ, אֹתָנוּ; וַנָּבֹא, עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. את הדרך הזאת עשינו בזמן קצר מאוד והגענו אל סף הכניסה לארץ: [כ] וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. [כא] רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפָנֶיךָ-אֶת-הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ-אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת.

אבל לכם היו רעיונות אחרים רציתם לשלוח מרגלים: [כב] וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר-אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. אני הסכמתי אתכם. חשבתי שתסתפקו בעצם ההסכמה שלי, שתבינו לבד שזה מופרך לפקפק בהבטחה מפורשת שנתן לנו הקב"ה, אבל אתם התעקשתם ואני שלחתי. המרגלים חזרו: ...וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. אבל אתם הקשבתם יותר לדברים האחרים שהם אמרו, ולכן: [כו] וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם. [כז] וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. ניסיתי לשכנע אתכם: [כט] וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן, מֵהֶם. [ל] ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם, הוּא יִלָּחֵם לָכֶם: כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֵיכֶם. אבל אתם לא השתכנעתם. ולמרות זאת אתם עומדים על סף הכניסה לארץ.

פרשת השבוע מסתיימת בהבטחה חד-משמעית ובתזכורת טריה, שלמרות כל האירועים השליליים שהוזכרו בתוכחה של משה, הקב"ה נתן בידינו את (סיחון מלך) הגלעד ואת (עוג מלך) הבשן והוא גם יכניס אותנו לארץ, לעבר הירדן המערבי (פרק ג): [כא] וְאֶת-יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה-כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. [כב] לֹא, תִּירָאוּם: כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. כלומר, פרשת השבוע כוללת, אחרי התוכחה, גם הבטחה מפורשת לגאולה. וכאשר מתבוננים בהפטרה מגלים שהמבנה שלה דומה להפליא. לכאורה, תוכחתו של הנביא ישעיהו חריפה הרבה יותר מזו של משה רבנו. אבל האמת היא שזו עלולה להיות טעות אופטית, כי הוא מדבר בזמן אמת, בניסיון לתקן מצב בהווה, בעוד שמשה מדבר על אירועים שקרו בעבר.

בזמן אמת, גם משה דיבר בחריפות לפעמים. כך היה עם קרח ועדתו וכך גם במי מריבה. לעומת זאת, בנאום הפרידה, כשמזכירים אירועים מן העבר, אין צורך במילים חריפות. מה גם שמדובר בדור חדש, הבנים של הדור שנכשל בחטא המרגלים. ישעיהו מדבר בזמן הוֹוִי והוא מכריז: [ב] שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. וכיצד הדרדרו עד לרמה של וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי? פשוט לא התבוננו. העדיפו להתעלם מהעובדה שהקב"ה הוא בעל הבית של העולם וגם שלהם: [ג] יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. מכאן החלה הדרדרות, ערכית ומוסרית: [ד] הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן-זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל-נָזֹרוּ אָחוֹר. כי כשלא מתבוננים, כשלא מתאמצים לזהות את ההשגחה הפרטית ולהבן את מסריה, התוצאות עלולות להיות קשות ביותר.

ובימים ההם הן אכן היו קשות: [ה] עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, תּוֹסִיפוּ סָרָה; כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל-לֵבָב דַּוָּי. [ו] מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה; לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. [ז] אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. זה תיאור המצב שהיה בימיו. מפחיד. מלבד ירושלים, הארץ כולה כבר הייתה בידי זרים: [ח] וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה. וכמובן, העובדה שירושלים נותרה עומדת על תילה, לא הייתה בזכות כוח צבאי חזק שעמד לרשותה, היא הייתה אך ורק מצד החסד של הקב"ה: [ט] לוּלֵי ה' צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט-כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. ומה הסיקו אנשי ירושלים מהמצב הנוראי שאליו הגיעו? האם זה עורר אותם לשוב אל ה'? מסתבר שכן, אבל באזור הנוחות שלהם. חשבו שבתוספת קרבנות (תפילות) יתקנו את המצב, יניעו את ה' כביכול, להיטיב עימם.

אבל לא זה מה שה' רוצה: [יא] לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. [יב] כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי-מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. [יג] לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא-קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. זה נשמע כאילו, חלילה, הקב"ה בכלל לא רוצה שיתפללו אליו, לא רוצה שיקריבו קורבנות. אבל האמת היא אחרת לגמרי, האמת היא שהקב"ה רוצה שיתפללו אליו, שיקריבו קרבנות, הוא רק דורש שיעשו את זה בידים נקיות: [טו] וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם-גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. זאת הסיבה שאני לא שומע את תפילותיכם, הרי יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. אתם מזלזלים בחיי יהודים ומצפים שאקשיב לכם? זה לא יקרה. אשמח להקשיב, בתנאי: [טז] רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ-הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ.

והנביא מפרט מה צריכים לתקן: [יז] לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. וכאן הוא מבטיח שאם רק ישמעו לו, אם יקבלו את תוכחתו ויתקנו את הטעון תיקון, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר: [יח] לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה'; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. [יט] אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ. וזה מה שיקרה אם תתעקשו להמשיך בדרככם הנלוזה: [כ] וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם-חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. וכדאי להזכיר לכם כי בסופו של דבר אין ברירה, תהיו חייבים לחזור לדרך הישרה; וזה יקרה בין מבחירה ובין מהכרח. כי הסוף הרי קבוע מראש: [כה] וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק-קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. [כז] צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה.