שַבְתי.
אחרי שנות מסע - עתה אני כאן. באדמת הפרי. אדמת הירק.
עתה אני כאן. בבית התקווה. בבית החלום. חזרתי אל מתחת לכיפת הארץ אותה למדתי וייחלתי. אותה רק ראיתי בחזיונותיי.
בעוד החמה מזדקפת, עיניי נשואות מערבה לחומת התפילות. חומת התקוות. פתק אחד נוסף ונקווה לטוב.
וראו: האדמה אותה חלמתי לפתע משנה יבולה. ללא כל סיבה.
הכיצד ייתכן כי הארץ המובטחת אינה עוד עונה על צרכי קיומה?
אינה עוד מאכילה יושביה בפרי אדמתה.
האדמה, כך נראה, אינה עוד בריאה. פירותיה - אינם עוד ראויים למאכל כקודם. צבעה שב ומשתנה. משתנה ושב. "ולמה", אני תוהה,
אולי בגלל עבודת החקלאי? אולי בגלל טבעם של שורשי צמחיה?
ובינתיים, החקלאים עודם שואלים עצמם: הייתכן כי בנו האשם? וכך, בהתקהלות פתאומית, רגעית ומדיית, כאילו יש מאין, נולד ההמון השואל ותוהה לצרתו.
ריח אפור כנולד ביום סגרירי; לפתע, קוצרי הפירות המופתעים אינם עוד חשים בטוב. הם אכלו מהפרי האסור שגידלה אמדת לידתם. אדמת ביתם. אכלו הם מהפרי אותו חשבו לטוב, ואותו טיפחו וגידלו. הייתכן כי הוא שינה צורתו, והם עדיין כעיוורים?
וכאן, עדיין, כולנו עומדים זקופי גב ותוהים הכיצד הפך גרעינו של הפרי הקדוש ללב גרעינו של פרי העוון.