השבוע האחרון היה שבוע רווי אלימות. מראשיתו ועד סופו
חווינו מידה גדושה של אלימות וברוטאלית בלתי נתפסת. בני
נוער שקמים זה על זה בלא סיבה נראית לעין. נערה נרצחה סתם
ברחובות, ילדה יפה בשם מעיין ספיר, ולמחרת עוד נערה
באשדוד, עוד ועוד על פני המפה הגיאוגרפית טיילו לפנינו
החדשות האימתניות בלא שנוכל להבין לאן הידרדרנו.
זה היה שבוע בו המורים לא הגיעו להסכם עם שרת החינוך, אולם הצליחו להשהות חלק מפיטורי המורים עד יעבור זעם, שלא הצלחנו לראות או לפענח מה טיבו של הזעם ומה טיבה של הרגיעה. המתח הזה שמוביל אותנו לקראת סיום שנת הלימודים במוסדות החינוך רווי בדם ובאלימות. אנו חווים את זוועות העולם הזה במידה בלתי נסבלת. הקלות הבלתי נסבלת של הטמטום, כך בתנועת נדנוד הנובעת מתחושת אין האונים שנחתה על המשפחה ברחובות. משפחתה של מעיין ספיר טולטלה נפשית לקצה גבול השפיות. היא נעצרה שם עד שיבואו ימים שאולי תהא בם רגיעה או סוג של נורמאליות. אבל כעת הנדנוד האינסופי והשאלות שלא ירפו לעולם, מדוע נעדרת בתם היפה מסלון הבית.
באותו שבוע, במהדורת החדשות של יום שישי באחת מרשתות הטלוויזיה, לא נמצאה דרך מתאימה יותר לסיים את המשדר מאשר לסייר בבתי שימוש מפוארים. מהמסך נצצו אסלות מבריקות, הבהיקו אורות אדומים שדלקו מקירות בתי שימוש במועדונים ובמסעדות במרכזי הבילויים. הכתב הצליח להתמזג עם תרבות הכלום במעין תחושת עונג בלתי מובנת להדיוט.
לא ניתן להבין כיצד בית הכיסא הגיע למרכז התודעה התרבותית לולא נתבונן במתרחש סביבנו. בית השימוש, או הנוחיות, או האפס אפס הצליח לשדרג את מעמדו בחברה הפוסט מודרנית באופן הראוי להערצה. מסתם חדר צדדי שלרוב היה מחוץ למבנה המגורים, הוא התקדם עד אשר הוכנס לבית וקיבל את מעמדו המכובד כמרכז הבית. אולם הגדילו לעשות השירותים שנמצאים במקומות ריכוז אוכלוסייה הם הורחבו והם הפכו להיות מקום מפגש, מקום בילוי וכן גם לזעיר אנפין של החברה המודרנית.
ניתן להשוות בין השירותים ההמוניים שהיו ברומא לבין השירותים בימינו. ההדר והיופי אפשרו ליושבים בבית הכיסא ליהנות משיחה נוחה, לשמוע חידושים ולהתעדכן בין לבין... מה שצורם כיום בתרבות בתי השימוש הוא הפיכת בתי השימוש למרכז תרבותי למרכז רוחני. בבית שימוש ישקיעו יותר כספים מאשר באולם תרבות. בבית כיסא ישקיעו יותר מאשר בספרייה עירונית.
אמנם ההשקעה בבתי השימוש, לרוב, היא השקעה פרטית ולא השקעה ציבורית, אולם היא משקפת את תרבות הכלום. את סולם העדיפויות שהשתבש אצלנו.
אנו מוכנים ליהנות מחיי מותרות מרווחה חומרית ומעט מחשבה אנו משקיעים בפני התרבות. התרבות הולכת לאיבוד, ואנו משקיעים בקרמיקה צבעונית או בתאורה ארגמנית. ואם נדמה שאין קשר בין ראשית הדברים לאחריתם ננסה לחשוב כיצד אנו בונים את העתיד, האם אנו בונים את העתיד בדמות בתי שימוש מפוארים, או בדמות ספריות איכותיות? האם אנו בונים את העתיד בזכות תערוכות, תיאטראות, תזמורות או בדמות מסכי פלזמה ענקיים? בדמות חמורים שמאבדים צורתם כעבור כמה שנים ויש לחדשם או להחליפם, כך שאין להם ערך מרגע שרכשתם אותם?
בחברה כזאת אין פלא שלחיי אדם אין יותר ערך. רק לבתי שימוש...
ועכשיו לאחר שקראתם את המאמר בעיון, אתם מוזמנים להוריד את המים.