השופט יעקב טירקל: שיקולים אנושיים בהליכי הוצאה לפועל

1. בפסק הדין בענין דנ"א 4465/98 טבעול נ' שף הים, שניתן ביום 19.8.01, הונחה על כפות המאזניים מניעת הפגיעה בתחרות חופשית כנגד ההגנה על הערכים של תום לב, הגינות ויושר. אמרתי שם, בדעת מיעוט, כי: "גם היום, אחרי עת רבה וטיעונים רבים, עומד אני על דעתי. דווקא היום, כאשר משקיף אנוכי על פניה השונים של החברה הישראלית - על העשירים ועל העניים, על החזקים ועל החלשים, על בעלי היוזמה ועל הנחשלים, על ישרי הדרך ועל מעוותי הדרך - מתחזק אני בעמידתי. חוששני, כי היום, יותר מבעבר, על ישראל לשמור מכל משמר על פרחי הערכים של תום לב, של הגינות, ושל יושר ולא לרמוס אותם, אף לא בגלילי המכבש הכבד של התחרות החופשית. פריחתם של ערכים אלה לא רק עושה את היחסים בין יחידי החברה לאנושיים, אלא גם מפריחה את ישראל כמדינה וכחברה. כוחה יונק מהם ובלעדיהם הוא תש. לשון אחרת, האינטרסים של אותו קולקטיב אנונימי, שנהוג לכנותו "הציבור" - שבשמם שועט מכבש התחרות החופשית - אינם נאבקים באינטרסים "הפרטיים" של היחידים המתקשרים זה עם זה, המצפים שהיחסים ביניהם יושתתו על תום לב, הגינות ויושר". יש דמיון בין מאבק זה לבין המאבק שבין התכליות שבבסיס חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן - "חוק ההוצאה לפועל"); מאבק המתגלה יום יום בהליכי הביצוע שעל פי החוק. עמד על כך הנשיא א' ברק ברע"א 5905/98 גמזו נ' ישעיה, פ"ד נה(3) 375: "17. בחינתו של חוק ההוצאה לפועל מלמדת, כי בבסיסו מונחות שתי תכליות שהן מיוחדות לו (תכליות ספציפיות). האחת, לסייע לזוכה לגבות את חובו במהירות וביעילות. עמד על כך השופט ד' לוין בציינו: 'חוק ההוצאה לפועל... נועד, בעיקרו ומעצם טיבו, להעמיד לרשותו של הציבור מנגנון, שבאמצעותו יוכל בעל דין שזכה בערכאות לממש את פסקי הדין, שניתנו לטובתו על ידי בתי המשפט כנגד מי שחוייב בדין. מנגנון זה ראוי לו שיהיה יעיל, מעשי ובר-יכולת אכיפתית, כשנגד עיניו של המוציא לפועל, בראש ובראשונה, הזוכה, שחשוב הוא שיבוא עד מהרה למימוש זכויותיו כנגד החייב" (ע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תאגיד בנקאי נ' פישמן, פ"ד מא(1) 369, 374; להלן - פרשת פישמן). מנגנון ההוצאה לפועל נועד להפוך את הפסק למציאות. בכך הוא מקדם לא רק את האינטרס של הזוכה, אלא גם את טובת הציבור. אכן, הוצאה לפועל מהירה ויעילה של פסקי דין היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. הוצאה לפועל אפקטיבית מגבירה את האמון בשלטון החוק. חוסר יעילות בהוצאה לפועל מביא לזלזול בכיבוד החוק וליצירתם של מסלולי "הוצאה לפועל" פרטיים אשר פגיעתם בשלטון החוק רעה. 18. התכלית (המיוחדת) השניה המונחת ביסוד חוק ההוצאה לפועל היא להגן על החייבים, אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק. החוק בא למנוע מצב שבו בהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה (פרשת פישמן, עמ' 374). זהו היבט סוציאלי, הבא להתחשב בחייב, תוך מניעת ירידה לחייו. מספר הוראות בחוק ההוצאה לפועל נועדו להבטיח הגשמתה של תכלית זו (ראו סעיף 22(א) (מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול); סעיף 38 (הגנת בית המגורים); סעיף 39 (הגנת חייב חקלאי) ). חלק מהן מסייעות, בעקיפין, לזוכה על פי פסק הדין, שכן הן מבטיחות כי החייב לא יאבד את יכולת הפרעון שלו. הודגש שם, כי תכליות מיוחדות אלו נגזרות גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: זכותו של הזוכה על פי פסק דין היא חלק מקניינו; מניעת הירידה לחייו של החייב היא חלק מכבוד האדם שלו. אין צריך לומר, כי האיזון בין התכליות הנאבקות ביניהן, כמו האיזון בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב, אינו קל. בענין גמזו אמר הנשיא, כי האיזון "יפגע בדרך כלל בצורה קשה יותר בחייב מאשר בנושה". תוצאה זאת אינה הכרחית. לפי השקפתי, על כפות המאזניים להיות מאוזנות, ואולי אף לנטות לזכותו של החייב. כמו שאמרתי בפרשת טבעול, עלינו להפריח את הערכים העושים את היחסים בין יחידי החברה לאנושיים יותר ובכך גם להפריח את ישראל כמדינה וכחברה. עלינו ללכת בדרכו של המשפט העברי, שהכיר בזכותו של הנושה לגבות את החוב בדרכי כפיה, אך נזהר שלא "למחוץ" את החייב (רע"א 1132/94 פי אף איי אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215). פגיעה בחייב על ידי הליכי הוצאה לפועל אינה רק פגיעה בו ובקרובים אליו, אלא גם פגיעה בחברה שהחייב נעשה תלוי בה, ואינו תורם עוד לכוחה. אוסיף, לענין הליכי ההוצאה לפועל, דברים שאמרתי במקום אחר. "כי אין המשפט נעשה בתוך 'חדר ניתוח משפטי' סטרילי, גם לא בחדר מחשבים ואף לא 'בתוך מעבדה משפטית, אלא בתוך כור היתוך של ערכים, גם לאומיים, ואף של רגשות אנושיים'. בפתרון האנליטי של סוגיה משפטית יש לעיתים קסם מפתה של שלמות ושל סימטריה לוגית-מתמטית, אולם יש לזכור תמיד, כי 'איבריה' של הנוסחה המשפטית הם 'איברים' חיים, פשוטו כמשמעו" (י' טירקל "הנשמה היתרה של הדין" מחקרי משפט טז(2) 191). בהמשך דברי אעמוד על דוגמאות מספר הממחישות את הדרכים השונות שבהן מיושמים העקרונות, הלכה למעשה, בהליכי ההוצאה לפועל ועל הגישות השונות בדבר האיזון הרצוי - בין הזכויות והאינטרסים של הזוכה לבין הזכויות והאינטרסים של החייב - כפי שהן עולות מתוך פסיקתו של בית המשפט העליון. אביא בעיקר דברים הממחישים את השקפתי. בעיקר אתמקד בשתי סוגיות מרכזיות בדיני ההוצאה לפועל: האחת, מכירת מקרקעין המשמשים למגורי החייב; השניה, מאסר חייבים בהוצאה לפועל.

2. אחד הצמתים הקשים והכואבים ביותר שבהם נאבקים האינטרסים המנוגדים של הזוכה ושל החייב הם הליכי הוצאה לפועל שמטרתם לממש נכסי מקרקעין; במיוחד כאשר דברים אמורים בנכסים המשמשים למגוריו של החייב ושל בני משפחתו. זכותו של חייב "שדירת המגורים שלו נמכרה מחמת דחקו לא יושלך לרחוב ולא יישאר ללא קורת גג מעל לראשו" (רע"א 1132/94 פי.אף.איי אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215) עוגנה בשלושה דברי חקיקה: לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן - "חוק הגנת הדייר"): (א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס --- יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש. (ב) --- (ג) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו - (1) על הוצאה לפועל של משכנתה שנרשמה לפני תשט"ו; (2) אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה. לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל: (א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף. (ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת. (ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה. (ד) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה. (ה) ---". לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם - 1980 (להלן - "פקודת פשיטת הרגל"): (א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף. (ב) בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת. (ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה. 3. העיון בשלושת הסעיפים מגלה הבדלים בין הזיקה של החייב לנכס, לפי כל אחד מן הסעיפים: לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר - בעלות או חכירה לדורות; לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל - שימוש; לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל - שימוש. גם ההגנה שונה: לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר - זכאי החייב לזכות דיירות בנכס שנמכר; לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל - זכאי החייב ל"סידור חלוף"; גם לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל - זכאי החייב ל"סידור חלוף". ההבדלים בין הסעיפים - שהם, בעצם, סתירות - נדונו בע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עו"ד נ' חוה מור ואח', פ"ד נ(5) 111, ודומה שהפרשנויות שניתנו שם משקפות את הגישות השונות. לפי דעת הרוב (השופטת ט' שטרסברג-כהן והשופט צ' א' טל), יש לפרש את הסעיפים על דרך הצמצום; בין היתר, באופן שההגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר תחול רק על חייב שיש לו בנכס זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות. לעומתם סברתי, בדעת מיעוט, כי: "הבחנה כזאת אין כוחה יפה מקום שמדובר בהגנות שבמהותן הן סוציאליות ומושתתות על השיקול האנושי של הבטחת קורת גג לחייב ולמשפחתו". הבעתי את הדעה, כי יש לדרג את ההגנות לפי טיב הזכויות: מי שבידו בעלות או חכירה לדורות - אפילו לא נרשמה - דהיינו, הזכויות הטובות ביותר, יזכה בהגנה החזקה ביותר; מי שבידו זכויות פחותות מאלה, יזכה בהגנות שעוצמתן פחותה. 4. השוני בין הגישות מתגלה גם בפרשנות המונח "סידור חלוף" שיש להעמיד לרשותו של החייב כאשר המקרקעין המשמשים לו בית מגורים נמכרים בהליכי הוצאה לפועל - כאמור בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ובסעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל - נדון ברע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נ(1) 338. באותה פרשה קבע ראש ההוצאה לפועל, כי הסידור החלוף יהיה "תשלום של 300 דולר לחודש למשך שלוש שנים". בפסק הדין בערעור נמנו מספר קריטריונים לענין הסידור החלוף, שביסודם שאיפה לאיזון בין מצבו של החייב לבין זכותו של הנושה. הצעתי להוסיף קריטריון נוסף: "לדעתי על "הסידור החלוף" להבטיח לחייב - בין "בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת", כלשון סעיף 38(ב) לחוק - מקום מגורים שיהיה חלופה הולמת לבית המגורים המוצא למכירה גם מבחינת משך התקופה שהחייב יוכל להתגורר בדירה החלופית. לשון אחרת, אם מתגורר הוא, לדוגמא, בדירה שבבעלותו, שמטבע הדברים זכאי הוא להתגורר בה כל ימיו, יהיה זכאי לסידור חלוף שיבטיח לו מגורים לכל ימיו. קריטריון זה, כקריטריונים אחרים, ראוי היה שייקבע בחוק בפירוש, אף שיש מקום לשקול גם את הצעתו של פרופ' א' רייכמן, במאמר שצוטט על ידי חברתי, "שההגנה על מגורי החייב תוגבל בתקרה כספית ... בהתחשב בגודל משפחתו של החייב ובמחירן הממוצע של דירות בישראל". וכבר היו דברים מעולם. כך הגן המחוקק, בפירוט ובמלים מפורשות, בסעיף 22 לחוק, על מטלטלין חיוניים מסוימים שאין מעקלים אותם, כמו מערכות בגדים, מיטות, כלי מיטה וכמו כלים שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו; וכך הגן על חלק מסויים משכר עבודתו, כאמור בסעיף 8 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. כאן ראוי לציין שכל אלה יסודותיהם בעקרונות סוציאליים עתיקי יומין של המשפט העברי: "לא יחבול" (לא יעקל - י.ט.) "ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כ"ד, ו'); "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו" (במשכונו - י.ט.) "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו ..." (שם, שם, י"ב, י"ג). רעיונות שהתפתחו והלכו במשך הדורות. אם ניתנה הגנה לבגדים, למיטות, לכלי עבודה ולשכר, ללא הגבלת זמן, מדוע ייגרע חלקה של זכות המגורים?!". 5. בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכנתאות התעוררה השאלה כיצד יש לפרש את ההוראה שבסעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצאה לפועל, שלפיה ניתן להסיר את ההגנה שמעניק הסעיף לחייב, "אם פורש בשטר המשכנתא או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה". גם בענין זה יש מקום לפרשנויות שונות, שתוצאתן הסרת ההגנה או השארתה. בהחלטתי ברע"א 1132/94 פי.אף.איי אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215 נדון נוסח של פטור שנכתב בשטר משכנתא, שבו לא אוזכר בפירוש סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. אמרתי שם "שיש לפרש את המילים --- פירוש דווקני; לאמור, הסרת ההגנה מותנית בכך שהדבר ייאמר בשטר המשכנתא בלשון מפורשת ותוך אזכור מספרו של הסעיף". עוד נאמר, כי: "בידי הנושה ניתן, אמנם, הכח למכור את דירת החייב ולפנותו ממנה, גם בלי להעמיד לרשותו סידור חלוף; אולם זהו היוצא מן הכלל, חריג שמותר להשתמש בו רק ביד קמוצה, בזהירות ובדקדקנות. לפיכך יש לפרש את סעיף 38(ג) סיפא, בדרך שתגשים את מכלול מטרותיו של סעיף 38, תוך איזון נאות בין המטרות". 6. ראוי לציין, בשולי הנושא של "הגנת בית המגורים", כי הניסוחים השונים של דברי החקיקה מולידים, כפי שראינו, קשיים ובעיות. יש לקבוע בחקיקה הסדר אחיד ומשותף שיקיף את כל המצבים ויבטיח בדרכים ההולמות ביותר את גביית החוב ואת צרכיו החיוניים של החייב. בהסדר כזה ייכללו גם הוראות שיקבעו תנאים שרק על פיהם ניתן יהיה להסיר את הגנת בית המגורים - במקרים מסוימים - וכן יבטיחו שההגנה לא תוסר במקרים אחרים.

7. דוגמא מאלפת המעידה, דומני, על שינוי שחל באיזון בין זכויותיו של הזוכה לבין זכויותיו של החייב, ניתן למצוא ביחסם של בתי המשפט להחלטות של ראשי הוצאה לפועל שאישרו מכירת נכס מקרקעין של החייב. במשך שנים רבות היתה מקובלת ההלכה, כי ראש ההוצאה לפועל אינו רשאי לחזור בו מאישור מכירה, מן הטעם ש"האינטרס הציבורי מחייב שהציבור ירכוש אמון במכירה שנעשית על ידי לשכת ההוצל"פ ויידע שעם אישור המכירה רכש הקונה בתום לב את הנכס שבכינוס וכי רכישתו הינה מוחלטת וסופית" (ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פ"ד כ(1) 793, בעמ' 800). בשנים האחרונות נשתנו פניה של ההלכה והיום ניתן לבטל אישור מכירה, בין היתר, בשל פגמים בעסקה, פגמים בהליכי המכירה, אישור המכירה על פי שומות ישנות ולא מעודכנות, וליקויים בפעולותיו של כונס הנכסים (רע"א 5080/97 כהן נ' רום ואח', פ"ד נב(2) 332; רע"א 2404/01 וקנין נ' בראון (טרם פורסם) והאסמכתאות שם; רע"א 667/01 דרביה נ' היפר מטל בע"מ (טרם פורסם)).

מאסר החייב 8. סוגיית "המאסר האזרחי", מצדיקה דיון מיוחד. אסתפק בהערה, שיש מקום לומר, כי מאסר של חייב שאין ידו משגת לפרוע את חובו, כדי לכפות עליו את הפירעון, חמור ממכירתו לעבד על מנת שהתמורה תשמש לפירעון החוב; המאסר אינו משרת מטרה כלשהי זולת התעמרות בחייב ואילו המכירה לעבד מטרתה פירעון החוב. סבורני שהגיעה השעה לשקול את מחיקתו של אמצעי זה מספר החוקים שלנו. לפי נוסחו הקודם של סעיף 70 לחוק ההוצאה לפועל, רשאי היה ראש ההוצאה לפועל לתת צו מאסר נגד חייב לתקופה שלא תעלה על 21 יום, כדי לאלץ אותו לשלם את החוב. לפי סעיף 70 דהיום, כפי שתוקן במסגרת תיקונים מספר 15 ו- 19, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לבקשת הזוכה, לתת צו מאסר נגד החייב בשל "בזיון ההוצאה לפועל", לתקופה שלא תעלה על שבעה ימים, אם התקיים אחד מן התנאים שנקבעו בסעיף. לפי סעיף 72א(א), חייב שניתנו נגדו מספר צווי מאסר, שסך כל תקופות המאסר על פיהן עולה על שלושים ימים, ישוחרר מן המאסר כעבור שלושים ימים, ולא ייאסר שוב אלא כעבור שלושים ימים מיום שחרורו. יצוין, כי למרות השם "בזיון ההוצאה לפועל" לא מדובר בענישה בשל הפרת הצו אלא בכפיית ביצועו של הצו. בית משפט זה, מפי השופט מ' אלון, ביקר בחריפות מאסר שמטרתו כפיית תשלום החוב בפסק הדין הידוע בבג"צ 5304/92 פר"ח 1992 נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715. בפסק דין מרשים זה נאמר, בין היתר: "שמטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק דינו של בית המשפט על ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על ידי ירידה לחייו של החייב. אשר על כן, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב, אין אוסרין אותו על אי תשלום החוב, שהרי מאסר בנסיבות כאלה אינו משמש כאמצעי כפיה לתשלום החוב אלא כענישה על אי תשלום החוב, וכזאת לא יעשה במערכת משפטנו". עוד פירט שם השופט מ' אלון בהרחבה את עמדתו של המשפט העברי שמלכתחילה שלל שלילה מוחלטת את השימוש במאסר לצורך גביית חוב, אולם מאוחר יותר ורק בתנאים ובסייגים, הותר השימוש בו. בסופו של דבר, ביטל בית המשפט את תקנה 114 לתקנות ההוצאה לפועל דאז לפיה היה ראש ההוצאה לפועל לתת צו מאסר "אם עד ליום מתן הצו לא הראה החייב כי קיימת דרך אחרת לביצוע פסק הדין", אפילו לא התבקש החייב להופיע ולטעון בפניו. יצוין, כי בעקבות פסק דין זה, תוקן חוק ההוצאה לפועל. גם בפיו של ח' כהן דברי ביקורת קשים על "המאסר האזרחי": "---נאחז המחוקק בסוג מאסר שלדעת רבים וטובים אבד עליו הכלח, ושחוקותיהן של מדינות רבות ביטלו אותו, והאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות בפירוש אסרה אותו (סעיף 11) - הוא המאסר בשל אי-תשלום חוב. בדיוננו במסכות האכיפה של בתי-המשפט כבר עמדנו בהרחבה על פרטי דיניו והליכיו של המאסר האזרחי ויעילותו המפוקפקת. כאן נחזור ונדגיש רק את פגיעתו הקשה בכבוד האדם ובחירותו: שאפילו היה מועיל להשגת מטרותיו - גביית חובות - עדיין דבקה בו אי מוסריות. מאסר מסוג זה אינו מביא אלא להשחתת המידות: אין בו תועלת לנושה, משום שהמאסר אך מונע מן החייב להרוויח כסף כדי לפרוע את חובו; וכל ההנאה שהנושה עשוי להפיק ממנו היא בסיפוק יצר הנקמה וההתעללות. --- פגם מוסרי נוסף במאסר מסוג זה נעוץ בפגיעתו בעקרון השוויון: עוד לא שמעתי שחייבים 'גדולים', החייבים כספים רבים ועצומים למספר רב של נושים, הוזמנו לחקירת יכולת והושמו במאסר: את המאסר מייחדים דווקא לחייבים ה'קטנים', שאין ידם משגת לשלם את חובם אלא לשיעורין, ולעיתים קרובות אף השיעורין עולים על מידת יכולתם ---" (ח' כהן המשפט (מהדורה שניה), בעמ' 555; ראו גם, בעמ' 427-432) (ראו גם: מ' אלון בספרו כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (תש"ס), בעמ' טז-יז; על תיקונים מספר 15 ו- 19 לחוק ההוצאה לפועל בענין מאסר חייבים ראו: ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה חמישית, 2001), בעמ' 257-276; ר' חריס "נפילתו ועלייתו של מאסר חייבים" עיוני משפט כ, בעמ' 439; ר' חריס "ממאסר להפטר: הצעת סדר יום חדש לחקיקת דינים לאכיפת חיובים" עיוני משפט כג(3) 641).

9. עמדתי למעלה על הגישות השונות לגבי האיזון הראוי בין זכותו של הזוכה לבין זכותו של החייב, כפי שהן מתגלות בפסקי דין של בית המשפט העליון. הבעתי את דעתי, כי על כפות המאזניים להיות מאוזנות, ואולי אף לנטות לזכותו של החייב, והבאתי דוגמאות הממחישות את הדרכים השונות שבהן מיושמים העקרונות, הלכה למעשה, בהליכי ההוצאה לפועל. יש, כמובן, דוגמאות נוספות, בעיקר בהחלטות בענין עיכוב הליכים ואף בנושאים כמו הארכת מועדים, המצאת אזהרה ועוד. לדעתי, יש לקבוע עמדות עקרוניות לגבי הדרכים לגביית חובות ולאחר מכן לגבש את הדרכים בחקיקה, באופן ההולם את ערכינו כמדינה יהודית ודמוקרטית. אחד הנושאים שבהם מדובר בפרשת "בהר" שבספר ויקרא הוא מצוקתם של חייבים, החובה להושית להם יד תומכת, והדרכים להשיב אותם למקומם הראשון. נאמר שם: "כי ימוך אחיך ומטה ידו עימך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא, כה, לה). על המילים "והחזקת בו" נאמר אצל רש"י: "אל תניחנו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור. עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו". יפה לנו שרעיונות אלה יעמדו ביסוד דיני ההוצאה לפועל שלנו.