הפקרות - שם המשחק

אלפי ישראלים עומדים בתור במסוף טאבה, כדי לצאת לחופשת חג השבועות לסיני... איך זה מסתדר עם ההתרעות של גורמי הביטחון על פיגועים מתוכננים שם – משהו ב"סגנון" של מה שקרה אך לא מזמן? חמור יותר, איך זה מסתדר עם ההתרעות הקודמות שגם אז צופצפו על-פי "הרוח הישראלית" – ורבים מלקקים את פצעיהם (בלשון המעטה) עד עצם היום הזה? מתברר שמצבור קלישאות ידוע וטחון כמו: "סמוך", "לי זה לא יקרה", "החיים חייבים להמשך", "הסבירות להיות מעורב בתאונת דרכים – גדולה יותר"... מביאה את עמך ישראל ליטול חייו בידיו, ולשים פעמיו למדבר הצחיח, לים הרגוע, והנוף עוצר הנשימה – עד שקו המחשבה הרציונאלי נשאר בעדיפות תחתונה. זה ממש לא מסתדר לי בתוך כל ערימת התאים שעדיין פעילים איכשהו מאחורי עורפי. זה אפילו מזכיר לי איזור דומה, לא רחוק גיאוגרפית, בתקופה שונה. הימים ימי מלחמת יום כיפור 1973. הקרבות שככו, האווירה מעט נינוחה, והנה עומדת לה כיתת חיילים צה"לית אל מול זחלמי האויב שננטשו על-ידי החיילים המצריים המפוחדים, ממש כאילו יצאו ממחסני החירום. המחשבה הראשונה שעולה בראשם של רוב הלוחמים: מה ניתן למצוא שם? ציוד? כסף? לך תדע... מיד מחליטים כמה "קופצים בראש" לרוץ ולחפש את המציאות שהשאירו אחריהם חיילי האויב. "רגע. עצרו. מה קרה לכם? הרי הזהירו אותנו שישנם רכבים רבים ממולכדים? סכנה. לא כדאי..." אתם חושבים שהיתה אוזן קשבת לאזהרות הללו? את התוצאות של יד ו/או רגל קטועים... סוחבים החמדנים הבלתי אחראיים הללו עד היום... כי עדיין לא הפנמנו, לא אז ולא היום, מהות בסיסית של עניינים – בהרבה תחומים. בלי להכנס לקוצו של כל יוד בכל רגע נתון בחיינו השיגרתיים הדיי דומים לאווירה חפיפניקית זו – ניתן לשים את האצבע על הגלותיות המודרנית שעדיין רודפת אותנו. לא השכלנו להיות עם מוגדר בערכים, עם אידיאולוגיה, עם תרבות מגובשת, ואפילו לא הגדרה עצמית שיש כבר עם אחר המבקש זאת מאיתנו – לעצמו, ואיננו יודעים על מה הוא מדבר, שהרי אנו בעצמנו חסרי הגדרה. זה בדיוק מה שמסמל התור הארוך לכניסה לתופת אפשרית, אבל סמויה כרגע מהעין.

סמויה מהעין, אבל זועקת לשמיים.

סמויה מהעין, אבל מצולמת כהתרעה חיה ומתפתלת של המון בלתי מוגדר שאינו ניתן לפירוש - בעצם בריחתו תרתי משמע מהמדינה שלו. אבל הכי מפחיד, שהם ינצחו את כובד המחשבה, וצלילות הדעת המתבקשת לכאורה. מה נאמר לכל אלה שיצחקו לנו בפנים מיד בחזרתם שזופים וצוהלים, במוצאי החג? איך נסביר את שפנפנותנו להישאר בארץ כאשר אלה יזמרו באוזנינו על חוויותיהם המדבריות והלא ניתנות לתרגום סימולטני ישראלי "תרבותי"? האם חזרתם בריאים ושלמים מלאי חוויות, תצליח להרים את ראשינו להמשך חיים ועבודה, כשהבטריות שלנו ריקות, ושלהם מלאות עד תום? הנה לכם אפשרות שאלה העומדים כרגע בתור בטאבה, לא מוכנים לקחת על עצמם. הם לא רק (אולי...) רדודים בקו מחשבתם, הם לא רק מצפצפים על האפשרות "הפחדנית" שיקרה אסון, אלא שאופציית אפסיותם נימדדת רק במונחים עם מינוס לפני המספר: בחוסר העוצמה הנדרשת מהם להמשיך ולחיות ללא חלומם ורצונם לנפוש דווקא שם... ברצונם העז לנפוש דווקא במקום המקסים ההוא... בתאוותם לשקט דווקא לחוף הים הידוע כרחוק מכל תרבות וקידמה... בהתרסה שדווקא במקום שאולי לאלה שראשם מלא תבונה – אין להם כל רצון לחבור, או להיות "מרובעים" כאלה... זה ראש אחר. זו נורמה שונה. ההחלטה לצאת למקום שלפני הרבה שנים היה גן העדן הקרוב ביותר לישראל – נשאר בתודעה ותת ההכרה כמקום הזול ביותר ל"תפיסת ראש". זה הטיול שהמסלול שלו אינו מחייב שום מורה דרך, הסעות, הזמנת בית מלון, וכל מרעין בישין של קרוז שבלוני. זה החופש המאופיין במיידיות הביצוע, בנוחות הגישה, במהירות הרמת התרמיל... ולדרך. בדיוק... אבל בדיוק... מנטליות ישראלית. תאמרו, זה בריא. תאמרו, למה להתאמץ. תחליטו, למה לא? תסכמו, ככה זה במזרח התיכון... אנחנו שנשארנו מאחור, גם בחופשה הזו, וגם בקו המחשבה העקרוני – כנראה נהייה אלה שתמיד נישאר מאחור. הם כנראה ימשיכו להתקדם... אבל מי שעומד מן הצד – יבחין היטב כי כל הכבודה הזו (אלה שתופסים ראש, ואלה... שתופסים ראשם...) נשארים ביחד מאחור !! חג שבועות שמח.