את הסיפורים שאני מספר כיום שמעתי בילדותי ובנעורי. כל אחד הכיר סיפורים אלו. להוותי התברר לי שכיום אין מכירים אותם.
כ-20 ק"מ דרומית לבאר-שבע בכביש לדימונה מצוי מבנה אבן ישן שבמשך שנים רבות היה עזוב. בשלט לצידו נכתב ערוער.
ערוער היתה עיר בנחלת יהודה - "נגב יהודה" והיא נזכרת בתנ"ך. המבנה שלצד הכביש נועד על-ידי הבריטים להיות תחנת קמח.
בשנים האחרונות החלו הבדואים להשתמש בבניין, תיקנו ושיפצו אותו ואף ביקשו להכריז עליו כעל אתר מוגן מחשש שירחיבו את הכביש והבניין יהרס.
עיי החרבות של ערוער העתיקה נקראים ערערה בפי הערבים. החמולה הבדואית שכאן בסיסה שייכת לשבט עזאזמה ונקראת בשם ערערה.
הבדואי אינו נודד משום שהוא מחפש מקום חדש. הבדואי נודד בעקבות המרעה. עונת ההמלטות של הצאן מתחילה בסתיו. בעונה זו מצוי הצאן בלב המדבר.
הגשמים אינם יורדים כאן אך מי הגשם היורדים על ההרים זורמים בוואדיות של הנגב ומנביטים את הזרעים הטמונים בעפר. הנבטים הללו נעשים ירק רך וטוב למאכל עבור הגדיים והטלאים שלפני יומיים באו לעולם. בשבועות ספורים ייעלם הירק הזה. יישרף בשמש או ייבול מחוסר מים. אך בינתיים צץ ירק נוסף על מדרונות ההרים ואליהם שם הרועה את פניו והוא ממשיך והולך אחר הירק, עולה בהר ויורד אל השפלה. בשיא הקיץ כבר גדלו הטלאים והעזים והם יאכלו את השלף בשדות ואת הפירות שנשרו מהעצים.
לכל חמולה יש מרכז משלה במדבר ומסלול מרעה דומה משל עצמה. רועה מחמולה אחת לא ייכנס למסלול של חמולה אחרת, מעשה כזה עלול להביא עליו את זעמו של השבט כולו.
המסלול של חמולת ערערה הגיע לוואדי ערה. שם היה מאהל הקיץ. כיום מצוי שם כפר ושמו ערערה כמובן.
הסיפור ש"כל אחד" הכיר על ערערה היה אחד הסיפורים שערביי ואדי ערה אהבו במיוחד וסיפרוהו בגאווה גדולה.
אחר שכבשו הבריטים את הארץ מידי הטורקים רצו למלא את הבטחתם לערבים שסייעו להם ולתת להם נחלה בארץ כתודה על עזרתם. במהרה התברר לבריטים שאין לדעת איזו קרקע שייכת לבעלים פרטיים ואיזו היתה שייכת לסולטן -דהיינו אדמת הממשלה.
הטורקים לקחו אתם לטורקיה חלק גדול מספרי הטאבו. הבריטים ידעו היטב שמרבית הפאלאחים היו אריסים על קרקע לא להם ובעלי הקרקעות לא חיו בארץ. חלקם חיו בביירות ובדמשק וחלקם חיו באנגליה.
יחד עם זאת החלו הערבים להתיישב במקומות לא להם ולעבד את הקרקעות שבעליהן נעדרו. כתוצאה מכך פרצו סכסוכים ומריבות. בעלי זרוע השתלטו על קרקעות וטענו לבעלות עליהן אך כל עוד אין ספרי טאבו אי אפשר לדעת.
אפשר כמובן לפנות לשלטונות בטורקיה ולבקש את הספרים אך הבריטים גאים מכדי לפנות בבקשה אל מי שהיה אויב.
הם הקימו צוותים של מודדים ולבלרים והודיעו שהצוותים יבואו לכל בית ולכל ישוב וכל מי שטוען לבעלות על חלקת אדמה יידרש לקחת את אנשי הצוות עמו אל אדמתו ושם יהיה עליו להישבע שהקרקע שלו היא.
החיוב בשבועה נראה בעיני הבריטים כדרך הטובה ביותר לברור האמת. שהרי לא ייתכן שפאלאח ערבי יישבע לשקר.
משהודיעו אנשי הצוות לערביי ואדי ערה על תאריך בואם למקום הזדרזו הבדואים לבוא למאהל הקיץ שלהם. הם נעלו נעליים גדולות. הבדואים אינם רגילים לנעלים אך אם אינם רוצים למשוך את עיני האנשים אל כפות רגליהם הם קונים זוג נעליים גדולות במיוחד כדי שכף הרגל לא "תיחנק", כדבריהם.
כשהגיעו אנשי הצוות למקום יצאו הבדואים לקראתם והוליכו אותם אל חלקות הקרקע סביב ושם עמדו, איש איש במרכז חלקתו והודיעו שהם נשבעים באללה כי האדמה שכפות רגליהם דורכות עליה שלהם היא.
הצוותים שרטטו את חלקות ערערה במפותיהם ובכל חלקה רשמו את שם הבדואי שנשבע עליה וכך נעשתה חמולת ערערה לבעלת קרקעות משובחות בצפון הארץ, הרחק מתחום השבט ומרכזו.
הבדואים לא נשבעו שבועת שקר. כשיצאו לדרכם מהנגב מילאו את נעליהם הגדולות בעפר של ערוער וכך עמדו כפות רגליהם על אדמת ערוער בשעה שנשבעו.
סיפור זה נשכח מלב עם חלוף השנים. עד לפני כשמונה שנים לא סיפרתי אותו לאיש כי לתומי חשבתי שהסיפור עדיין ידוע כשם שהיה ידוע בימי נערותי. לפני שמונה שנים שוחחתי עם מכר בזכרון יעקב וספרתי לו את הסיפור. האיש קרא שזו בדיה. מעולם לא שמע דבר כזה.
צריך לציין שתושבי זכרון יעקב מכירים את תושבי ואדי ערה ונמצאים אתם בקשר יומיומי.
כעבור שבוע בא ידידי הזכרוני והתנצל. הוא אמר ששוחח עם אחד ממכריו הערביים הגר באום אל פחם וזה אישר את הסיפור בחיוך גדול.
BJAFFA ORANGE
כשמזכירים בעלי קרקעות בארץ ישראל שהיו אזרחים בריטיים נקשרים הדברים לשני רופאים בלונדון של תחילת המאה שעברה. כעשר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ירשו שני הרופאים פרדס ביפו.
הפציינט שלהם היה ערבי עשיר מיפו ולפני מותו הוריש להם את הפרדס שלו.
שני הרופאים לא הכירו את הארץ ולא את מערכת החוקים והבקשישים של הטורקים. הם החליטו ליטול חופשה מהפרקטיקה הפרטית שלהם ולנסוע ליפו.
בהגיעם ליפו שכרו השנים מורה דרך ערבי שדיבר אנגלית וכן שכרו דיליג'נס ונסעו אל הפרדס.
מצבו של הפרדס הניח את דעתם והם שאלו מי מעבד אותו? מי משקה את העצים וקוטף את הפירות. מורה הדרך הציג בפניהם פאלאח יחף שסמרטוט כרוך על ראשו ומכנסי השרוואל שלו מופשלים עד ברכיו בכדי שיוכל ללכת בבוץ מבלי להכתים אותם.
האיש אמר שהוא מעבד באריסות את הפרדס ואף היה מוכן לשלם את דמי האריסות השנתית שלו בתנאי שהם ישלמו לשלטונות את מס העצים.
התברר שעל-פי חוקי הטורקים חייב כל עץ במס שנתי. ואילו עץ פרי חייב מס על הפירות. את כמות הפירות היה הקצין הטורקי קובע מבלי להתחשב בטענות הבעלים.
כשהתברר לשני הרופאים מה הסכום שיהיה עליהם לשלם כמס עבור כל השנים שעברו הבינו שהירושה נעשתה רחיים על צווארם.
את ענין המס הסדירו בעזרת מורה הדרך שלהם שלימד אותם איך לתת בקשיש לקצין טורקי. אך כששבו לאנגליה מאוכזבים ונרגזים החליטו לעשות מעשה ולהחזיר לעצמם את ההוצאות.
הם פירסמו ברבים שתפוזי יפו יכולים למנוע צפדינה וכי רק תפוזי יפו מכילים את כל הוויטמינים והמינרלים הדרושים לגוף בכדי להתגבר על נזלת או שפעת.
הנזלת מציקה מאוד לאנגלים והשמועה אודות תפוזי יפו התפשטה במהירות. עד מהרה החלו אניות אנגליות לפקוד את נמל יפו ולמלא את מחסני המטען בארגזי תפוזים של יפו בלבד.
שני הרופאים יצאו ברכוש גדול ומאז נמכרים תפוזי השמוטי מישראל תחת השם האנגלי "תפוז יפו".