לאחרונה נשמעות זעקות שבר מכיוונם של טרובדורים שונים המוחים על חסימת פיות, חשש לפאשיזם ושאר מרעין בישין.
אומנם, בדיקה מקרוב מראה שאיש אינו מונע מהזועקים להגיד ולפרסם את שעל ליבו. חבריהם במדיה משתוקקים לשמוע את שבפיהם.
אלא מאי, שוד ושבר, הציבור מסרב לשלם בעבור הגיגיהם.
ניקח לדוגמה את זמרת שלוש המלחמות, 700 הפשיטות ו-500 הקרבות, גברת ירקוני.
קיומה של הגברת ירקוני בא לה מהימצאותה במשבצת הקרבית הנ"ל. גם מעריציה המושבעים של הגברת ירקוני אינם טוענים שקולה המסוקס משהו מהווה סכנה למריה קאלאס.
למעשה, תוכי מפורסם בשדרות רוטשילד בתל אביב תובע את שחרורו מהכלוב, באמתלא כי הוא שר טוב ממנה ויש רבים הנוטים לקבל את גירסתו.
ועל מה יצא קיצפה של הישישה החביבה?
על שהצטרד קולה? שפסקה זימרתה? לא ולא.
הציבור החוצפן החזיר את הכרטיסים למופע לכבודה ולא יחזור לאולם עד שיפתנו תלמד לשיר, או תחזור בה מדבריה, המוקדם מבין השניים.
גם הפסטבליסטים הקולנועיים מלאים בטענות כרימון על חסימת חופש הביטוי.
אך, גם שם איש אינו מונע מהם להקריא ולהקרין כל שברצונם.
הצווחה והזעקה החלו כשמפעל הפיס, שכידוע כספו כסף ציבורי, סירב לממן את הפיאסקו.
יתכן, שאם הציבור היה נשאל לאן הוא מעוניין לנתב את כספי הפיס היה בוחר להפנותו לבניית מתנ"סים, בתי-ספר ושאר מפעלים ציבוריים באזורים נזקקים.
אולם, מכיוון שאיש לא שאל הרי מנכסי דעת הקהל לעצמם תובעים לנכס לעצמם גם את כספי הציבור.
על-מנת שהחופש האומנותי יהיה מוחלט, הרינו להציע לדרדסי הקולנוע לדאוג לעצמם למצאנטים ראויים.
מיכאל אנגלו, ליאונרדו דה-וינצי, מודליאני, ואף רבים אחרים מבני דורנו, נהגו כך או מצאו פתרונות יצירתיים.
אומנם, הם לא ישבו בקפה תמר וגם אוזן הציבור לא תמיד היתה כרויה אל שוועתם. אך מוכרחים להודות שאמירתם האומנותית היתה חזקה לעין ערוך מבכיינינו.