מלחמתם של אירגוני ההומואים והלסביות למען קיום מצעד הגאווה בירושלים נראה אולי כמאבק הירואי למען חופש ביטוי, פלורליזם ודמוקרטיה. אבל בפועל, מדובר במשחק של יחסי ציבור וכיפוף ידיים, שהגאווה העיקרית בו היא גאוותם של המארגנים. בזכות מחלמתם בעיריית ירושלים קיבלו ראשי האירגונים השבוע כותרות גדולות, ובמינון גבוה, ואין כמו כניסה למבזקי החדשות כדי לקדם אינטרסים אישיים.
מצעד הגאווה, כמו כל מצעד אחר (כמעט), למרות שהוא עטוף בצבעים עזים, מוזיקה עדכנית ויפים ויפות לרוב, הוא אקט כוחני, שלא לומר פשיסטי, של סקטור, אירגון או קבוצה של אנשים כלפי כלל הציבור. דווקא אירגוני ההומאים והלסביות, שמשקיעים כל כך הרבה זמן, מאמץ וכסף בהשגת שיוויון לקהילתם, צריכים לברוח מאירועים כאלה כמו מאש, שכן הם אלה שמבדילים אותם מהחלק הסטרייטי של העם.
מצעד הגאווה הוא התרסה: "אנחנו כאן, ונעבור באמצע הערים הגדולות ונקים רעש ומהומה, על אפכם וחמתכם". אדם מן היישוב, שרואה את הפגנת הכוח הזו, את הרחובות שנסגרים לכבודה, ואת הכספים שהיא עולה, שואל את עצמו למה הוא צריך לסבול את כל זה. הוא רק רוצה להגיע הביתה, לעבודה או לבית הקפה, ומצידו שכל אחד יחיה את חייו, סטרייט, גיי או כל דבר אחר. כשם שהסטרייט אינו זקוק למצעדים ושאר הפגנות כוח כדי להראות שהוא קיים, חי, נושם ובועט, כך גם הגייז אינם זקוקים לכך.
החוק מגן על כל אזרח מפני כל אפליה, על כל רקע, לרבות נטיות מיניות. מי שבאמת מעניין אותו לחקור ולבדוק, ימצא שהגייז מחזיקים בלא מעט עמדות כוח בפוליטיקה, בתקשורת, במשרות הוראה, בצבא ובכל מקום בעצם. אז על מה כל המהומה? בגלל כמה הצהרות מטופשות של חברי כנסת המחזיקים בתפיסות חשוכות?
מארגני מצעדי הגאווה לדורותיו הוכיחו שהם יודעים להרים אירועים. אם באמת חשובה להם קהילתם (שהיא כאמור, גם קהילתנו, הסטרייטים), עדיף שיטריחו עצמם למקומות שבהם אנשים צמאים לאירועים וירימו שם פסטיבל שגאוות הגייז תהיה חלק ממנו (ולא העיקר), ותבוא עליהם הברכה. עוד מצעד בערים צפופות באירועים כמו תל אביב וירושלים הוא עניין יקר, מיותר, לא אפקטיבי, ובעצם לא יותר ממטרד.