שבועות אחדים הסתובבתי בתחושה כי השאלה "איפה הבושה?" שאותה התריסו בנו בכירי העיתון "מעריב", היא, בעצם, שאלה פתוחה. שאלה רטורית. שאלה שכמוה כשאלה "מה זאת אהבה?". שאלה שהנשאלים לא נדרשים להשיב עליה, מאחר שלא התשובה - בין אם היא קיימת ובין אם היא נעדרת - היא העיקר אלא עצם השאלה.
אבל כיום, כך אני חש וחושב, מצאתי תשובה לשאלה על אודות המקום שבו מסתתרת - מגולגלת, מקופלת, משובללת - הבושה: הבושה (אני כמעט מתבייש לכתוב זאת) מצויה בתוך החרפה, מובלעת בה כצב בשריונו, כחילזון בקונכייתו. היא שבויה בתוכה, כלואה בה כאסיר בתאו.
הבושה חוסה תחת כנפיה של החרפה. היא מתגוררת בתוכה. החרפה שאודותיה שאל, בשעתו, המשורר "לאן נוליך את החרפה?" ותשובה - אין.
שגרת לשון וכורכת את המלים בושה וחרפה בכפיפה אחת: הן נהגות בבת אחת ושתיים. אבל השתיים אינן זהות. הן אינן תאומות, בוודאי לא תאומות סיאמיות. הן גם אינן אחיות בדם, אף לא אחיות חורגות. הן שתי רעות חולות נפרדות.
הבושה כאן. הבושה עכשיו. היא צלמנו ודמותנו. היא בבואתנו. היא מובנית בתוך אי-סדר היום האזרחי שלנו. היא מוטמעת בהליכותינו, ברקמות חיינו, מהולה בדמנו.
אנחנו לא מתביישים (אנחנו כן, אבל לא רואים) כי הבושה המיטה עלינו חרפה והחרפה בלעה אותנו. השאלה העיקרית שראויה להישאל אינה "איפה הבושה?" אלא זו: איך לחרפה לא בא להקיא אותנו.
